מאזן את האקדח בשתי הידיים. עוצם
את עין ימין ומזיז את האקדח מעט שמאלה מהמרכז, כי ככה אני, יורה ביד ימין
עם עין שמאל. מיישר את הכוונת האחורית עם הכוונת הקדמית, מתמקד בנקודה
הלבנה על הכוונת הקדמית... האצבע המורה עדיין מחוץ לשמורת ההדק.
העיזים משמיעות קול פעייה לחוץ. הן יודעות אינסטינקטיבית שהמצב לא הכי טוב.
לרגע
משנה את הפוקוס מהכוונת הקדמית אל המטרה. ראש אפרפר מציץ לו בין העצים.
המרחק, אומדת עיני, בערך 15 מטר. ממרחק כזה, אני יכול להוריד לו ירייה
בגוף... אבל הראש קטן מדי ואת הגוף אני לא רואה כרגע.
מחשבה מציקה עוברת לי בראש. זה לא שהוא לא יודע שאני שם. הוא יודע גם יודע. פשוט... לא אכפת לו.
"קדימה, שמוק," אני חושב אליו, "תזוז כך שאוכל לראות את הגוף שלך".
בקנה
יש כדור חלול-חוד, "כדורי הכסף" כפי שבריטני קוראת להם, אף כי הצבע הכסוף
הוא בגלל שהם עשויים מניקל. אם אפגע בו עם אחד מאלה, הבפנוכו שלו יהפוך
לעיסה... מגיע לו, אני מזכיר לעצמי בקור רוח, מגיע לו כי הוא רוצה לאכול לי
את העיזים.
הוא לא זז. הוא עומד שם ובוהה בעיזים, יודע שהגדר האלקטרונית תכאיב לו אם ינסה להתקרב אליהם. הגדר מפחידה אותו יותר ממני.
יופי מתחילה לפעות במצוקה - היא מפחדת יותר מדי. על המרפסת מאחוריי, בריטני מחזיקה את צל. הכלב יודע מה פירוש הפעייה הזו. יופי היא חלק מהלהקה והוא יודע שמשהו מפחיד אותה...
אני
מתמקד פעם נוספת במטרה. יש לו ראש די גדול. במבט מהיר אפשר לחשוב שזה שועל
אפור... אבל אני יודע היטב שזה לא. זה Coyote, זאב הערבות המצוי, משהו בין
זאב לכלב. בעשרים השנים האחרונות, עם האיסורים שחלו פה על פגיעה
באוכלוסיית המזיקים הזו, מכל מיני תירוצים של הפאשיסטים הירוקים, הם מתרבים
כמו ארנבים... והם מתרבים עם כלבים מבוייתים. פעם, זאב ערבות כזה היה
בגודל של 15-20 ק"ג. השמוק הזה לפחות 30 קילו, אני מעריך. בן זונה גדול...
וחסר פחד. זה מה שמטריד אותי יותר מכל. חוסר הפחד הוא מה שהופך אותם לכל כך
מסוכנים.
אני מתמקד בראש.
החלק היחיד שלו שחשוף היטב הוא הראש. מזכיר לעצמי לנשום רגיל, לא לעצור את
הנשימה. אני תוהה אם לשנות מיקום ולנסות להשיג עמדה טובה יותר אבל יודע
ששינוי עמדה ישים את העיזים ביני ובינו. יש לי את הראש, אני חושב, ורק
אתמול הורדתי 45 מתוך חמישים הכדורים שיריתי במטווח בתוך ה9 נקודות מ15
מטר.
אגודל ימין עולה למעלה,
מזיח את הנצרה ממצב ירי למצב נצור. הפטיש משתחרר בקול נקישה. פולט את
המחסנית ומוריד אותה למטה, דורך את המחלק כדי להוציא את הכדור מהקנה.
"אין ירייה," אני אומר בשקט, "נשק נצור"
"צל, תפוס אותו!" בריטני פוקדת.
באחת,
הכלב מסתער אל החצר האחורית בנביחות. הוא לא גדול כמו זאב הערבות ולא באמת
יכול לעשות לו משהו, אבל זאב הערבות לא יודע זאת.. אנחנו רצים אחרי הכלב,
צועקים ומרעישים.
השמוק נותן בנו מבט לא מאוד מתרשם ומתרחק בריצה קלה.
"מחר," אני מבטיח לבריטני בשקט, "הוא ישוב מחר, ומחר אצליח לירות בו"
"זה בסדר," היא מחייכת, "אולי אני צריכה לקחת את הירייה"
"אם
את רוצה," אני צוחק, יודע שהיא אכן רוצה. היא שונאת את זאבי הערבות האלה
מוות - הם תוקפים את העיזים, את העופות, מה לא... מחר, היא תהיה זו שתחזיק
את האקדח. זאב הערבות הזה הופיע אתמול בבוקר (והוברח), הופיע הבוקר
(והוברח). מחר, הוא יופיע שוב. הוא לא מפחד מאיתנו... וזה צריך להשתנות
וצריך להשתנות מהר. לבדו, הוא לא מרשים במיוחד, אבל הוא לא תמיד לבד. יש לו
להקה שמתרוצצת איתו, להקה של חמישה או שישה זאבים. כדור כסף באחד מהם לא
רק יחסל אותו אלא גם יבריח את הלהקה, לפחות לזמן מסויים.
אני
לא חובב גדול של ציד אבל אני רוצה להשיג את הפרווה של אחד מהם... פרוות
זאב ערבות תלוייה מעץ זו אחת הדרכים הכי קלות להבריח זאבים אחרים....
תמונות היום: בריטני עם גודייבה כשהייתה בת חודש
יופי בגיל חודשיים
העופות: פטוניה (האווזה הלבנה), פינקי (הברווזה הלבנה), נעמי (האווזה האפורה), סוכר (התרנגול הלבן), אופל (Opal), (התרנגולת השחורה), בו (Boe) (הברווזה החומה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה