יום ראשון, 27 בינואר 2013

יום של לילה מפרך (הרפתקאות רוג באמריקה פרק 2)

זהו, אז השעה נכון לכתיבת פוסט זה היא עשר בבוקר שעון קליפורניה, יום ראשון בבוקר. הראש הולם והעיניים טרוטות אבל המוראל גבוה והנוכחות של הכלב (שחורפ על המיטה כאילו אין מחר) גורמת לבוקר המעונן הזה להיראות חיובי. 

עד שלוש בלילה הייתי בעבודה בחוץ, עובד כבאונסר (מקפיצן אליבא ד'בריטני) בפאב מק'גיז שבנוואדה סיטי. חלטורה בינת חלטורה - שני לילות בשבוע, שש שעות כל לילה, 100 דולר פלוס מינוס, וטיפים. תוהים למה? ברק אובאמה. הכלכלה האובמיסטית הורגת פה את הכל (תזכורת לעצמי - הפוסט הבא יהיה על הסיבות לקריסה הכלכלית הקריבה והולכת של אמריקה). אין עבודה בערוצים הרגילים, לא לי ולא לבריטני. הייתם חושבים שלפחות לבריטני, עם ההכשרה שלה., יהיה משהו, אבל זהו - אחת התוצאות הראשונות של "מהפכת הבריאות" היא שכל שירותי הבריאות עוברים קיצוצים נרחבים. "מהפיכת הבריאות" של אובאמה הורגת גם את הכלכלה וגם את מערכת הבריאות.

אז זהו, צריך למצוא אפיקים נוספים של הכנסה ועם לעבוד כבאונסר זה מה יש, אז זה מה שאעשה. לפחות נוואדה סיטי שבקליפורניה איננה בדיוק לוס אנחלס או תל אביב - הקהל די רגוע ואין הרבה חיכוכים בין אנשים. עצם העובדה שחלק ניכר מבאי הפאב הם לקוחות ותיקים מקל על הפרדה כשיש בעיות ועד עתה לא היו מקרים שבהם נאלצתי לעשות שום דבר מעבר ללהוביל מישהו החוצה בתקיפות מנומסת. הסכנה היחידה שבאמת יש במק'גיז היא שאתחרש - איך אנשים מסוגלים להאזין למוזיקה חרטא שהדי-ג'ייז השונים מנגנים שם זה פשוט מעבר להבנתי. הייתי שם עד 2:30 בבוקר, ואז נהגתי הביתה בשלג - חוויה מאוד מפוקפקת כשאתה נוהג בפורד קוגאר שנת 99 עם הנעה קדמית ו-ווישרים חורקים.

סדר היום הכלכלי של המשפחה קצת נדחה בגלל המצב הנוכחי. כרגע, בראש האג'נדה יש לנו את הצורך ברכב חדש. מחוץ לבית חונים חמישה כלי רכב וכולם, עד האחרון, בעייתיים מאוד. ראשית, יש שני רכבי פורד אקספלורר שנת 2004. שניהם עם בעיות שונות. הסיבה העיקרית להחזיק בהם היא שכשיש שלג, אלו כלי הרכב היחידים שהם בטוחים (יחסית. באופן כללי לנהוג בשלג זה לא בטוח). לאלו תוסיפו את הקוגאר של בריטני. בשנות השבעים, כשמרקיורי הייתה חברה נפרדת וייצרה את הקוגאר זו הייתה מכונית די דפקטית. כשפורד (שהיום מחזיקה במרקיורי) החייתה את המותג היא כנראה החליטה לבדוק כמה גרוע אפשר לתכנן מכונית. תארו לכם רכב ספורט (לכאורה) שמתחיל לרעוד ב90 קמ"ש... וצריך להוציא את כל המנוע כדי להגיע אל תיבת ההילוכים - בלי צחוק. הקוגאר שנת 99 נחשבת למה שנקרא פה בארה"ב "לימון"  ומסיבה טובה. לשלושת הרכבים האלו (שמשמשים בית אב של ארבעה אנשים במקום שבו תחבורה ציבורית לא קיימת וחנות המכולת הכי קרובה נמצאת במרחק של ארבעה קילומטרים בקו אוויר) מצטרף הטנדר - שבי 2500 - שנת 2005 והוא כלי הרכב הכי בטיחותי והכי אמין שיש לנו. רק מה, הוא אוכל משהו כמו ליטר דלק לשישה קילומטר כך שאנחנו משתמשים בו בצורה מאוד מאוד בררנית. מחירי הדלק פה יהרגו אותנו אם לא. אחרונה חביבה - פונטיאק ת'נדרבירד שנת 1968. הטי-בירד של בריטני. לטי-בירד מנוע של מכונית משטרה, היא מאיצה מאפס למאה במהירות של מטוס קרב. היא גדולה, רחבה ורבת עוצמה ותתפלאו - אוכלת ליטר ל15 ק"מ, שזה מעולה, לא משנה איך תסתכלו על זה. רק מה - בגלל שהיא נחשבת "רכב אספנות" ובגלל שהיא לא אוכלת דלק נטול עופרת - לנסוע בה זה פרוצדורה. תוסף העופרת שצריך להוסיף לדלק נטול עופרת פה כדי שהיא תיסע כמו שצריך עולה הרבה אז שוב אנחנו חוזרים לשימוש מאוד בררני. 
אז בראש האג'נדה הכלכלית זה לקנות רכב חדש. החלטנו שאנחנו מסכימים על סובארו אאוטבק, גרסת הסטיישן של האימפרזה כיוון שהיא אמינה, זולה לשימוש וגדולה מספיק לצרכינו. מתי נקנה? לא בטוח. כנראה לקראת סוף השנה. אם הקוגאר תשרוד עד אז, לפחות. מדהים שהרכב הזה היה לימון לפני 14 שנים והוא עדיין על הכביש...

יאללה, בירברתי מספיק.

יום טוסט לכולם.

תמונות היום: אייל קנדי עם שרך בקרניו. לפי האינדיאנים של צפון מערב ארה"ב, לראות אייל ששיח או שרך ירוק מסובך בקרניו זו סגולה לפריון ולידה. צל ובריטני בוחנים אלפקה בתצוגת האלפקות של גראס וואלי, 2010. בי-17 מבצר מעופף, עם פי-51 מוסטנג אמריקני ומסרשמידט 109. הציור הוא של בריטני (מוכשרת, הא? :) ) יהיה טוב, חברים :)




יום שישי, 25 בינואר 2013

בחילות 2013

מאז פרסום המדגמים הראשונים אני יושב עם תחושה מאוד עצובה. תוצאות הבחירות האחרונות מעידות בעיקר על חוסר תקווה למערכת הישראלית. 19 מנדטים הלכו למפלגה של איש אחד - מפלגת יאיר לפיד. מישהו בכלל זוכר איך קוראים לה? (ספוילר - "יש עתיד"). האמת המרה היא שזו מפלגת יאיר לפיד. אנשים הצביעו... ליאיר לפיד. אני מניח שאם אשאל מישהו שהצביע למפלגת יש עתיד מי נמצא במקום החמישי ברשימת המפלגה, אתקל יותר מדי פעמים במבט אטום, מחשבה מאומצת ומהירה ובסוף תשובה בסגנון "נו, מה שמו, איך קוראים לו... ההוא מהמקום... לא... אההה". (ספוילר - יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר). למען האמת, רוב המצביעים סביר להניח שיוכלו לצטט רק שם אחד (עופר שלח) או שניים (ויעל גרמן) מתוך 19 חברים הכנסת החדשים.

זה רע שאנשים מצביעים בצורה כל כך בלתי-מיודעת. זה רע כי מדובר בהזנחה פושעת של עתידה של מדינת ישראל בידיהם של... הממ.. של מי, בעצם? מה אתם יודעים על חברי הכנסת החדשים? על עמדותיהם, השקפותיהם, עקרונותיהם? מה אתם יודעים על הניסיון שלהם, על עברם, על מוסר העבודה שלהם? מה דעתכם על כך שיעל גרמן כפתה על תלמידי תיכון להשתתף במצעד פוליטי? אתם יודעים מה עשה בועז טופורובסקי באביב 2007? (ספוילר - תרגיל פוליטי מסריח שהשבית את האוניברסיטאות בארץ למשך חודשיים בלי שום טעם). אם בא לכם לשמוע על שביתת הסטודנטים ב2007, על המעורבות של חד"ש בה ועל איך כותב שורות אלו הצטרף לקומץ שהיה לו האומץ לקום נגד אגודת הסטודנטים ולכפות עליה את החזרה ללימודים, רק תגידו (בתיבת התגובה שלמטה).
מה האג'נדה של יש עתיד בראשות יאיר לפיד? מה היא הולכת לנסות ולהשיג בקדנציה הקרובה? שוויון? איזה שוויון בדיוק? בנטל? בשירות הצבאי? במיסוי? אולי היא בכלל תיקח כסף מהעשירים ותחלק לעניים כמו רובין הוד?

מה יקרה מעתה והלאה? אינני יודע. הבעיה הגדולה היא שגם מצביעי יאיר לפיד לא יודעים. הם לא ידעו גם כשהצביעו למפלגה והפכו אותה לשנייה בגודלה.

למעשה, מפלגות ללא עקרונות, שאין להן אלוהים ואין להן שום אידיאולוגיה - כזו שאני מסכים איתה או לאו - הן הזוכות הגדולות של הבחירות האלו. הליכוד עם 31 מנדטים, העבודה, יש עתיד, קדימה, התנועה... למעשה, המפלגה היחידה שאני ממש הייתי מוכן להצביע לה (אף כי אינני מסכים עם האידיאולוגיה שלה) שנכנסה לכנסת היא הבית היהודי. כן, הנה אמרתי את זה - אני לא בדיוק באותו הראש עם נפתלי בנט אבל מאמין שהוא ציוני ואוהב את מדינת ישראל ויעשה הכי טוב שהוא יכול עבורה - וזה טוב לי מספיק.

הנחמה היחידה בבחירות אלו הן שעם ישראל הוכיח שוב שהוא איננו גזעני ופאשיסטי כפי שכל מיני אנטישמים ושונאי ישראל, מבית ומחוץ, אוהבים לצייר אותו. נץ - או בלקסיקון הפרטי שלי נאצי - לא נכנסה לכנסת.
מתנצל אם ההשוואה לא נעימה. לטעמי האישית, מיכאל בן-ארי ואריה אלדד מתנהגים כאילו חלק ניכר מן האידיאולוגייה שלהם נלקחה מתוך "מיין קאמפף" ועברה התאמות לישראל שנת 2012. הקיצונות להם עתירת שנאה ואלימות. הם לימין הישראלי מה שחד"ש ובל"ד הן לשמאל הישראלי - מפלגות שנאה שמטרתן לגרום נזק וכאב. לקיחת החסינות הפרלמנטרית משני  היצורים הבזויים האלו היא סימן חיובי לכך שעם ישראל לא טיפש ולא עתיר שנאה.

זהו די, נגמרה המגילה.

מה? שכחתי תמונות היום? לא, חלילה וחס... אז תמונות היום - כותב שורות אלו בתוך גזע של עץ סקויה (רדווד) בפארק הרדוודס בקליפורניה, אוגוסט 2012. דגם "הכנף המעופפת" (לחצו כאן ללינק לאשכול על הדגם בפורום פרש) שבנתה גברת רוג. הדגם זכה במקום הראשון ביריד של גראס וואלי. לבסוף, פרפר על סלע, כל מילה נוספת מיותרת.



יום רביעי, 23 בינואר 2013

אז פרק מסיפור, באנגלית.






אז הפעם התחלנו דווקא עם תמונות היום - שתי דוגמאות לדמויות ממשחק תפקידים שלי. הראשונה היא קאיה, קשתית אלפית-למחצה, דמות אותה שיחקה אישתי. השנייה, ג'נאי, שומרת-קרח קרה וקשוחה, דמות אותה שיחק שליט המבוך (קרי: כותב שורות אלו). האנימציה נעשתה ביוצר הדמויות 2.5 של אוגו, שכבר לא קיים, עד כמה שידוע לי.

עכשיו לסיפור. אם לא בא לכם לקרוא אנגלית - בעיה שלכם :P
ביקורת תתקבל בברכה :P

Prologue - The Battle of Fletus
"…Ronar, Lord Hero
Struck at the Daemon
With hatred of the ages
And his hatred, like the blade of doom
Pierced through the Daemon's magic
The Portal swung shut
The sundering averted
And the Daemon terror was stopped
Thus ends the glory song
Thus begins our gory end"
- Starling the Bard, Underground Tales, Year 998 of the Song

Whack
The corrupted Priestess strode forward with the nonchalance of a queen at court. Her steps were surefooted, her eyes set forward, on her target. She wore the tattered remains of an old Priesthood robe, purple with golden embroideries. A cowl laced with Minx fur hid her face completely.
Whack
An arrow struck at her chest and bounced backwards, as if she was clad in some invisible armor. She kept moving, her hands woven together, hidden in the sleeves of her robe. Arrows meant nothing to her. Neither did the lashing rain that fell from the grey sky, nor did the howling wind. Such trivialities did not bother one such as her.
Whack
Another arrow hit her, to no effect. She stopped and eyed the shooter. An Elf, she saw, one of the beautiful creatures of light from the east. The being was magnificent, standing nearly 7 feet tall, its ivory skin glistening, reflecting the light of the raging fires. Its hair was golden, braided and falling down to its waist. The face was thin but not gaunt, the nose small and the lips wide. Its almond-shaped eyes were deep blue. Its ears were slightly pointed at the tip. It wore a breastplate of Trilite silver over a full chain armor of Moonsteel. Its bow was silvery too, even the string, but the Priestess knew it was both flexible and powerful, for it was made of moonlight and wind and not of mere metals.
Whack
A fourth arrow bounced off her. The holy warrior was tenacious.
She parted her hands, exposing the palm of her right hand. At the sight of her skin, the Elf froze. Her hand was grey, like the skin of an ancient, well preserved mummy. Her fingernails were long, curved like talons, their color the sickening yellowish color of old bones. She raised her open palm, in a mock imitation of a blessing gesture.
The Elf fell down lifeless. There was no flash. There was no sound. There were no arcane symbols, no magic spells invoked. The corrupted Priestess raised her hand and death swept down upon the heavenly creature.
The Priestess lowered her hand and then pointed at the corpse.
"Rise!" she commanded, "serve the will of the Death Lord".
The corpse sat up, looking around.
"Obey," the Priestess commanded, "Bring death to the enemies of the Death Lord!"
The corpse stood up. It bowed to the Priestess and turned away, obeying her command. Before long, the Priestess knew, this Newly-Dead will fire its arrows upon those who, until its very timely death, were its allies. For the corpse had no will of its own, no mind to guide it. The muscles still functioned, yes, but the mind had died and the soul has fled the body. The Priestess was its will now.

At length the Priestess found herself reaching the heart of the melee. In the morning, this has been a green clearing at the heart of the forest. Now, it was grey, ashen. Flames and acid rained from the heavens, and dark clouds fired lightning as both sides called their magic to aid them in battle.
There, at the heart of the carnage, stood Vadaelin, last of the Immortals. To the eyes of a human, she would've looked like a mere woman, nondescript in all meanings of the word. The Priestess though, saw through the illusion. To her, the enemy was a shining torch of power, of near-infinite vitality. The last of the Immortals did not fight herself. Her kind always viewed themselves as above such actions as warring. It was nothing short of the utmost urgency of this situation that forced her to appear on this battlefield. She was there to coordinate, to command, to land guidance… but not to fight. No. She had others to do the fighting for her. The three Skylords themselves, Thundax and Rokall and Borealis the Beautiful, stood between her and the waves of dead that the Lord of Death unleashed upon his enemies. Thundax waved lighting in his hand like a greatsword. Rokall's giant paws held the trunk of a tree like a massive polehammer. And the hands of Borealis were empty, her fine long fingers weaving and drawing the runes of power in the air before her, showering the unholy with heavenly light that burned them like fire. Thundax stood like a massive breakwater. He waved his lighting hither, throwing three vampires in the air, then waved it yon, destroying a band of ghosts as they approached. Rokall was howling like an animal, his snout open and slavering at the carnage. His four arms raised the tree trunk above his head and brought it down upon the skull of a bone dragon, splintering it and breaking the spell that held the bones together. Borealis called a spell of prismatic light, causing a sphere of colorful lights to emanate from her body, burning the swarm of Haunts that clawed and clamored for her. Her giant wings waved once, creating a gust of wind that pushed the dead away.
There was no more room for throwing in pawns. It was time for the main pieces to move in. The priestess raised her hands and pointed.
Runes flashed, wrenching Borealis's spell of prismatic light from her, concentrating the light into a long lance and sending it against the Skylord.
Borealis raised her hand, absorbing the lance as it hit her palm, taking a step back but remaining strong. She started calling another spell but then had to use her wings to leap over as the ground opened its mouth beneath her.
Kai Marvel, the Black Warlock, flashed a maniacal smile towards Borealis as she cast another spell, this time calling a shower of fiery rocks to strike down the Skylord. Borealis created a shield of magic around her to deflect the attack. Beads of sweat were forming on her forehead. The Lady of Life glared at Kai Marvel, calling forth the life force of a world teeming with life to power her strike. Her entire body glowed with power. For a split second, Borealis the Beautiful glowed so bright that her light could be seen half way across the world. She clapped her hands and the pent-up energy struck Kai Marvel.
The Black Warlock was one of the most powerful spellcasters the world has ever given birth to. She raised a wall of her dark magic to protect her. It was like counting on a breakwater to save one from a tsunami. The magic drowned the defensive spell, washed over Kai, hunting down every corrupted cell in her body, purifying them. The effect was akin to that of a balloon full of the flammable gasses meeting a spark. There was an almost inaudible whoomph sound and Kai's ashes were spread into the wind. The energy continued washing the battlefield, a tide of life-force that purified the unholy dead roaming the land, releasing them from their grotesque mockery of life. The undead were powerless to defend against it.
All but one.
The lights washed over the creature Kate, Dread Champion of the Death Lord. Her grey, dead skin, was stretched over a thin, lean body. Her gentle face still carried a shade of the beauty she had in life. She seemed small, gentle, soft. But the spells of Borealis bounced off her, like the arrows of the Elf bounced off the unholy aura of the Priestess. Kate's power was not in her body, the preserved hulk that carried her essence. Her power welled from within, from a heart that was drained of blood while still beating, from a soul that was trapped in the body for all eternity. Her eyes were two dilapidated grey orbs, but in them glinted the malevolent power of the Death Lord himself.
She strode forward with the unerring single-mindedness of an arrow fired from a bow.
Rokall brought his massive staff down on the Dread Champion. Kate made no attempt to dodge, raised no arm to defend herself. The tree hit her uncovered head with the power of an avalanche. Bark and splinters of wood went flying all around. Rokall eyed the remains of the tree in awe and sudden terror.
The creature Kate was standing where it was, completely untouched by the Skylord's attack. With a single snaking motion, the Dread Champion struck forward with a dagger so small it would serve as only a pinprick to the Skylord.
Rokall fell back, his paws clawing at his furry chest, where the tiny hole began smoldering, emitting puffs of rancid black smoke. Quickly, like a swarm of locusts, the rot spread in the Skylord's body. Within seconds, the fur fell in chunks, yellow puss and blackened dead blood flowing from a thousand cracks in the skin. Rokall fell to the ground, whimpered once and became silent. The Lord of the Growth has surrendered to decay.
Thundax hurled his lighting at the creature Kate, knocking the Dread Champion off her feet. The Lord of Air was upon her in an instant. He knocked the cursed dagger out of her hand and brought his arms down to smite her. The body of the creature Kate was driven 20 feet into the ashen ground by the attack, leaving the Skylord standing atop her open grave.
Thundax roared, lightning dancing at his fingertips.
"Come before me ice and hail and sleet and thunderclap and smite this abomination!" he called, summoning forth the strength of his magic.
The priestess stepped forward, catching the Skylord's attention.
"Come forth death, decay, famine, fear, drought, pestilence, war, hatred, single-mindedness!" she commanded in response.
It was as if time stopped. Across the battlefield the two combatants stared at each other. For a moment that lasted all of eternity they stood frozen.
Thundax moved first. His hands made a rolling motion, as if packing all his magical powers into a single tight snowball.
"Divus Tempestas Vox Solaria!" he invoked and hurled the spell at the Priestess.
The Priestess extended both palms, as if pushing something away. Two beams of sickening grey glow were thrown from her open palms, hurled at the Skylord's ball of magic.
Magic and Death met with a blinding eruption of darkness that lasted for a long moment. As the collision of forces abated, the Priestess and the Skylord stood stock still. Then, with the same slow movement of a falling tree, Thundax came crashing down, his majestic body fizzling into green, acrid goo.
Now Borealis stood alone before the Priestess. Knowing that the need was urgent, that the battle stood in the balance, the Lady of Life closed her fair-feathered wings around her body and called out an incantation
"Vitalis Aurum Lucis Eterna!" she commanded and launched into an ululating magical chant.
A globe of golden light sprang and grew around her, Light so vital, so powerful, that even the Priestess was struck with paralysis. The Golden Everlight of Life had the power to rob all creatures of their will, to wipe all minds clean. The power overwhelmed the Priestess. She could feel it seeping into her corrupted body, seeking the roots of her existence to tear them apart. If the Lady of Life's chant would reach its end, the Priestess would be undone.
A grey, dead hand punched through the wings, pushing past the snowy-white feathers and grabbing Borealis by her throat.
The creature Kate had no mind to be wiped, no will to be robbed. The Dread Champion's will was the Death Lord himself and he was not affected by the Everlight.
Kate's fingers closed on the thin neck, constricting Borealis and choking the mystic chant out of her.
As the chant died, so did the Everlight.
Kate pressed downwards, forcing Borealis down to her knees. The Priestess, no longer paralyzed, joined the Dread Champion, looming over the gasping Skylord.
"So it ends," she said, crouching in front of Borealis. She clasped the Skylord's shoulders in her hands, in what would have seemed like a friendly grasp. Kate released the neck, grasping Borealis by her hair instead, forcing the Lady of Life to open her eyes and gaze directly into the eyes of the Priestess. Borealis opened her eyes and her eyeballs of molten golden flame were fixed forward in terror. The Priestess hid her head inside the cover of a cowl, but the Skylord saw into the darkness and what she saw was an infinite abyss.
Frozen, paralyzed in terror, she could do nothing to prevent what came next. The Priestess smiled at her ensnared victim, exposing two elongated fangs, sharp as needles, glistening with evil essence.
"Join us!" she hissed and her head struck forward, her fangs plunging into the Skylord's neck.
At last, the corruption compelled Vadaelin into action. The last of the Immortals raised her hands and shouted "Enough!"
The sound reverberated like a thunderclap, sending the Priestess reeling.
"You must stop!" Vadaelin commanded.
Grapevines sprouted from the ground, gripping the Priestess by her ankles. At Vadaelin's command, they pulled the abomination down on her back, where more vines gripped and pinned her arms to the ground.
"You have done much harm, Hex," Vadaelin said, "but your terror shall not be allowed to continue".
The Priestess growled and snarled, fighting against the vines. Alas, no amount of force could pull or break their hold. She lay thrashing, helpless to stop Vadaelin.
"Let pain from holy flames cleanse the spirit from this corrupted existence!" the last of the Immortals said,
Blessed Thornwhip vines flourished around, joining the magical grapevines. They crawled over the Priestess's body, entangling her forehead, wrists, ankles. The Priestess howled in agony as the thorns broke through her deadened skin, causing red burns of holiness.
Kate charged at Vadaelin, her hands sent forward to throttle the last of the Immortals.
"S-T-O-P!" Vadaelin commanded.
The Dread Champion froze on her track, unable to move. The wails of the Priestess grew.
"Yes, Hex," Vadaelin said, "your corruption cannot save you now. All your evil is unraveling before you".
She gestured and blue magic fire burned its way down Kate's dead body, incinerating the Dread Champion.
"This isn't over," the Priestess snarled through clenched teeth, "you may be invulnerable to my powers, but now comes my Lord, my Lord which you have unleashed upon this world in your foolishness".
Vadaelin spun around and raised a shield of pure light just in time to stop an arrow. The bowman, she saw, was young man, his flesh grey and dead like that of the Newly-Dead that were swarming the battlefield. But life, intelligence, hateful purpose shone in his eyes, eyes that were the color of squalid bog water.
"Ronar," Vadaelin fell to her knees, "stop! I beg of you!"
The Lord of Death stepped forward, knocking another arrow into his bow.
"It is you who brought me to this world," he said, his voice the cold slithering whisper of one who needs no air, "you wished me to combat your enemies, to destroy the Daemon. So I shall. So I shall. Why do you wish to stop me, Vadaelin the meddler? Is it not what you have desired? Is it not what you have kidnapped me for?"
The last of the Immortals shuddered at the venomous hatred.
"I deserve your anger," she admitted, "I was wrong to bring you to this world without permission. I was wrong to hide the truth from you. Please, stop. I'll send you home, I promise. Right here and now".
"And what of the Daemon?" the Death Lord hissed, "that which nothing of this world can harm? You will still need an outworldly power to stop him. I cannot honorably abandon this world to the Daemon and his horde, can I?"
"I hoped you would restore peace, sanity!" The last of the Immortals whispered, tears streaming down her cheeks, "Now you would throw the world into despair and death. You would not rid the world of the Daemon's menace. You will replace it with your own! Please, turn back from this path".
"No!" Ronar pulled the string back, readying the arrow and aiming at the last of the Immortals. "This world is mine, Vadaelin".
"Then I shall stop you!" She stood back up. Streams of bright blue flames erupted from her hands, lunging at the Death Lord.
Unworried, Ronar let loose his arrow, whispering words of magic as the arrow went flying. In flight, the arrow transformed, becoming insubstantial like fog. The yellowish fog arrow passed right through the Immortal's magic shields and struck at her chest, sending her flying backwards. Vadaelin fell on her back, whimpering in pain, the arrow stuck above her left breast.
Her consciousness was dimming fast. Pain, unlike anything the Immortal has ever felt, paralyzed her body, penetrated her essence.
The last thing she saw was the hateful face of the Death Lord. He crouched next to her, looked into her pleading eyes and smiled.
"It would seem," he said, "that like the rest of your kind, you are not immortal after all, Vadaelin".

יום שני, 21 בינואר 2013

מתגעגע הביתה

מדינת ישראל ההולכת היום לבחירות. בין ביבי לבנט, ליבני ולפיד, שלי ודרעי,  משתררת בעיקר התחושה של חוסר התוחלת בבחירות האלו. אלא אם כן משהו ממש בלתי צפוי בעליל יקרה, ביבי ירכיב גם את הממשלה הבאה. 
הוא יישאר אותו פוליטיקאי קטן, חסר עמוד שדרה, חסר עקרונות ובעיקר חסר דיעה. הוא יתקפל מול ימין ומול שמאל, בין אם זה בגלל לחץ מבחוץ ובין אם בגלל לחץ מבפנים. ביבי הוא אותו סוג אדם שאין לו דיעה משלו והוא חושב את מה שאומרים לו לחשוב. אין שום בעיה להפעיל עליו לחצים כיוון שהוא נכנע ללא מאמץ לכל לחץ. לראייה ניתן לראות את הזגזוג המדהים שלו בעניין הבנייה בהתנחלויות - גם פינה, גם בנה, ובעיקר יצא קירח מכאן ומכאן. האיש הזה יקבל שוב את המנדט לא בגלל שהעם מאמין בו אלא בגלל שהעם לא חושב שיש ברירה אחרת...

טוב, די, לפני שאני נסחף לראנט משעמם

אני לא אצביע בבחירות האלו. איתרע המזל ולא אוכל להגיע ארצה, בשל שיקולי זמן וכסף ועבודה. 

כרגע אין ממש תוכנית של מתי כן נגיע לארץ והאמת, זה די מטריד אותי. אני מתגעגע הביתה, להוריי ולאחי הגדול, לאחיינים, לריח הקיבוץ, לפלאפל ולשווארמה... ויותר מכל - מתגעגע לאווירה הישראלית הזאת, שלפעמים מעצבנת, לפעמים מציקה, לפעמים מטרידה אבל תמיד תמיד תמיד - היא ההרגשה של הבית. 

אנחנו מקווים שנוכל להגיע ארצה באיזור פסח אבל האמת, לא ברור לי שזה ייקרה, בהתחשב באיך שהמצב אצלנו כאן נראה :( לא חושב שנוכל להרשות את זה לעצמנו :\

זהו, די לברבר להיום... בפוסט הבא, בעוד יום או יומיים, קטע מסיפור שאני כותב, ככה, כדי לתת לכם תיאבון לקרוא קצת...
 
תמונות היום: מר נודלס ז"ל, רקפות מחוץ למנזר בלטרון, כבאית מקורית משנות העשרה של המאה ה20, שבי קורבט שנת 69 . שתי התמונות האחרונות הן מתצוגת המכוניות הקלאסיות של גראס וואלי (יש עוד הרבה אם תרצו לראות :P )





יום שבת, 19 בינואר 2013

התוכנית לוולנטיינז דיי

ידוע שמי שנכווה בצוננין, נזהר בפושרין, ואת הפאלטה של ולנטיינז דיי בשנה שעברה אני בהחלט מגדיר ככווייה. ביום ה14 לפברואר 2012, לעת בוקר, התחלתי להתרוצץ בניסיון נואש ולא מאוד מוצלח למצוא לנו מסעדה שבה יהיה מקום פנוי לארוחת ערב רומנטית לשניים... בסוף הצלחתי למצוא מקום במסעדה של מלון הולברוק ההיסטורי בשמונה בערב (ולמרות זאת היינו צריכים לחכות חצי שעה לפני שהושיבו אותנו) אבל זה מה שקורה כשמתחילים לארגן ארוחת ערב רומנטית לוולנטיינז דיי באותו היום.

אז השנה הלכתי על אובר-קיל לכיוון השני. ראשית, הזמנתי מקום כבר בתחילת החודש במסעדה הכי טובה בדאון-טאון גראס וואלי - קיינ'ז. תלחצו על השם כדי לראות את התפריט. תאמינו לי - מסעדה פיצוץ, השנייה הכי טובה במחוז נוואדה שבקליפורניה (אחרי "הנזיר טאק" בנוואדה סיטי). במקור חשבתי להזמין בהנזיר טאק אבל נוואדה סיטי נמצאת 300 מטרים גבוה יותר מגראס וואלי מעל פני הים וזו כבר הזמנה לצרות (שלג יכול לקלקל לנו את הערב בקלות). אז מסעדה יש. 

אבל כפי שאמרתי, אני הולך על אוברקיל. 

אז ראשית כל, על השולחן המוזמן יהיה סידור פרחים קטן ויפה מבוסס על שושני סטארגייזר. הזר של גברת רוג בחתונתנו היה זר שושני סטארגייזר (ראו תמונה למטה) והטאץ' הזה ימצא חן בעיניה...

במקור חשבתי להוסיף גם קופסאת דובדבנים בשוקולד אבל הפעם האחרונה שהיא אכלה דובדבנים בשוקולד הסתיימה בקלקול קיבה אז סקראץ' ד'את.

אבל מה שכן אפשר לעשות זה למצוא איזה מתנה קטנה - עוד לא החלטתי מה, זה יהיה השבוע או שבוע הבא. משהו שקשור לסוסים כנראה

זהו, בלוג סתמי משהו, בלי תובנות, בלי מחשבות גדולות... מחר יום ראשון וזה אומר פוטבול... אבא של הגברת אוהד את הניינרז, שנראים טוב מאוד השנה. אני, עם הריידרז שנראו כאילו בית"ר ג'לג'וליה הייתה יכולה לקרוע להם ת'צורה, יכול רק לשבת, לצפות, ולקוות למשחקים טובים. עד עכשיו, בהחלט יש מה לראות

תמונות היום:
גברת רוג בחתונתה עם זר שושני סטארגייזר, ארנב שצילמתי במדינת וושינגטון במהלך הטיול לאורגון וושינגטון בקיץ האחרון

יזר

יום רביעי, 16 בינואר 2013

לקראת מלחמה בין סין ליפן

בין הבחירות בארץ, כל מיני ענייני ארה"ב למיניהם (הייגל, צוק פיננסי)) כמעט ולא מדברים בחדשות, לא פה ולא בארץ, על המשבר ההולך ומחריף בין סין ויפן.

אם השאלה הראשונה שעולה לכם בראש זה "איזה משבר?" אל דאגה. אתם לא לבד.

ראשית, הרקע - מערבית לאוקינאווה, צפונית לאיי הבית של יפן, מזרחית לסין היבשתית וצפון מזרחית לטאיוון שוכנת שרשרת איים. הסינים קוראים להם איי דייאו. היפנים - איי סנקקו. מאחר ואני לא צד בעניין ואין לי דיעה של ממש לגבי למי הזכות על האיים - אקרא להם מעתה "איי המריבה" ושלום על ישראל. איי המריבה נתגלו לראשונה במאה ה14 בידי סין והיו בשליטתה עד 1895. מאז ועד סוף מלחה"ע ה2, היו האיים בשליטת יפן. לאחר המלחמה שלטה ארה"ב באיים עד 1972, אז החזירה את האיים לידי היפנים במסגרת הסכם החזרת אוקינאווה. איי המריבה עצמם לא מיושבים אבל יש עדויות למרבצי גז ונפט לחופי האיים וזה כמובן עיקר הסיפור - תאוות בצע.

הסינים כבר שנים משמיעים קולות בדבר הטענה שהאיים שלהם אבל מעולם לא העזו לעשות דבר... עד שהגיע ברדק אובמה אל הבית הלבן. אובמה בטמטומו הבלתי נתפס עובד בשיטטיות כבר ארבע שנים על הריסת מעמדה של ארה"ב כבעלת ברית חזקה, יציבה ואמינה. אובמה זרק את ישראל לכלבים - וזה תמיד מרגיז - אבל הוא עשה זאת גם לדרום קוריאה, בריטניה ואת הדיקטטור הפרו-מערבי של מצרים, חוסני מובארק. מלבד בכמה מדינות מערביות, אובמה נתפס בעולם כחלשלוש חסר חוט שדרה שיחמוק מעימות בכל מחיר. עצם כך שהוא מנהל מו"מ עם הטאליבן - בדיוק אותו ארגון שאפשר לאל-קעאדה לצמוח פרא - כדי לנסות לסיים את המלחמה באפגניסטן , מו"מ שיביא בסופו של דבר לאפגניסטן שהיא בשליטה של הטאליבן, בדיוק כמו לפני פיגועי 11 בספטמבר, רק מחזק את התחושה שמדובר בפחדן וחלשלוש. אמריקה תחת אובמה נתפסת לא כנמר של נייר אלא כחרגול של נייר. אפילו לא משנה אם באמת זה הוא המצב או לא. כל מה שמשנה שזה מה שהרפובליקה העממית של סין חושבת שהוא כזה. הרפובליקה העממית של סין חושבת שאובמה לא יגיב אם היא תפלוש לאיי המריבה אף כי ארה"ב מחויבת ע"פ חוזה הכניעה של יפן להתערב להגנת יפן מפלישה עוינת. סין חושבת שאובמה לא יעמוד בהתחייבויותיו, שהוא יתקפל ויאיים וינסה להגיע לפתרון דיפלומטי. גרוע מכך - גם יפן חושבת כך. יפן היא עוד בת ברית של אמריקה שיודעת שאין לה על מי לסמוך. לראייה, השבוע הגדיל הדיאט, הפרלמנט היפני, את תקציב ההגנה של המדינה - דבר שלא נעשה כבר למעלה מעשר שנים. מעל איי המריבה יש סיור אווירי בכל שעות היום והלילה ומול החופים מפטרלות משחתות של כוח ההגנה העצמית היפני. הסינים מגששים בתוקפנות גם באוויר וגם בים ומקווים - כן כן, מקווים, שיפן תיתן להם אמתלה להחמיר את המצב בכך שתירה את הירייה הראשונה. ליפנים אין אשליות לגבי הסיכוי שלהם לנצח במלחמה נגד הסינים. לסין צבא ענק והוא עובר תהליכי מודרניזציה בשנים האחרונות. ליפנים עדיין יש את היתרון הטכנולוגי אבל לא די ביתרון טכנולוגי כדי לנצח צבא שגודלו פי 10,000 מגודל הצבא שלך. מאז גילוי המרבצים עוד בשנות השישים הסתמכו היפנים על כך שהסינים לא יעזו להתעסק איתם בגלל שזה יגרור את ארה"ב לתוך העימות... אבל עם נשיא לא אמין, לא יציב ועם היסטוריה של פנייה נגד בעלות הברית של ארצו, האם אפשר בכלל לסמוך על אמריקה? היפנים לא חושבים כך וגם הסינים לא.

לדעתי האישית, אנחנו בדרך למלחמה בים הצהוב.

ובמלחמה כזו, לא משנה מה תעשה ארה"ב, התוצאה תהיה רעה מאוד. אם ארה"ב אכן תבגוד בהתחייבות שלה ליפן - ועם אובמה, זה בהחלט אפשרי - יקרו שני דברים. ראשית, סין תהפוך למעצמה מספר אחת בעולם. הפרסטיג' של ארה"ב נמצא בירידה כבר שנים, אבל ההתקפלות מול סין תבהיר לכל העולם מי הבוס. שנית כל בעלות הברית של ארה"ב תדענה שהמילה של ארה"ב איננה מילה ואין על מי לסמוך. במצב כזה השפעתה של ארה"ב על בעלות בריתה תתרסק לחלוטין. מצד שני, אם ארה"ב תיכנס למלחמה, כלכלת ארה"ב (שנמצאת ברובה בסין גם כך) תתמוטט לחלוטין. אולי היא תתאושש מאוחר יותר אבל ללא ספק יהיו שנים של כאוס כלכלי. מעבר לכך, מלחמה בין ארה"ב לסין יכולה לגרור את העולם למלחמת עולם שלישית.
ימים אפלים לפנינו.

יום שלישי, 15 בינואר 2013

מגדל הקרח (הרפתקאות רוג באמריקה פרק ראשון)

אז עלה בדעתי שלא בדיוק הבהרתי את עניין הקור. צפון קליפורניה זה אזור עתיר משקעים שנהנה ממזג אוויר חם (אך לא נורא חם) בקיץ וקר (אך לא נורא קר) בחורף. 

ועתה, זמן לבדיחה:

חמישה יהודים ששינו את העולם: 
משה - החוק הוא הכל
ישו - האהבה היא הכל
פרויד - המשפחה היא הכל
מרקס - כסף הוא הכל
איינשטיין - הכל יחסי

נחזור לענייננו. אז, בחורף לא נורא קר. אנחנו מדברים על טמפרטורות ממוצעות של עשר מעלות (צלזיוס) ועל כמות נחמדה אך לא נוראית של ימי שלג וקרח. שיא הקור הוא בדרך כלל כמה ימים של מינוס ארבע, מינוס חמש. מפלס השלג הכי נורא שבריטני (גברת רוג היפה) זוכרת פה הוא שתי רגליים (שזה פלוס מינוס 60 סנטימטרים של שלג). נשמע הרבה אולי, למי שרגיל לארצנו היבשה והחמימה, אבל בהשוואה למינסוטה, שם מפלס השלג מגיע לפחות פעם בשנה לגובה של שלושה מטרים וחצי, זה באמת כלום. שנאמר - הכל יחסי. 

השבוע היה לנו שבוע קר באמת (אך ללא שלג, כיוון שהשמיים היו יותר נקיים ממעבדה גרמנית). השארנו את הצינורות עם זרם מים עדין - לפני שאתם קופצים עליי, הצינורות בחוץ עושים שימוש במים שאסורים לשתייה המגיעים מהפשרת שלגים בתעלות פתוחות. רק מה... שכחנו שבצינור התחתון שמנו ראש ריסוס ולכן לא הייתה בו זרימה והוא קפא במהלך הלילה. הגומי התבקע והמים החלו לדלוף, מה שיצר שלולית שקפאה כמעט מיד... התוצאה המרהיבה לפניכם:

מבני קרח סביב עלים





מגדל הקרח גדל סביב שיח קטן



 גובהו של מגדל הקרח - עד מעל למפרק הקרסול שלי
 הצינור האשם





 מחטי אורן בקרח


חזרנו

אז יאללה, נפתח מחדש את הבלוג, אחרי איזה אלף שנה שלא כתבתי שום דבר בו... ובלי הצגה של שום דבר ואחרי שהעלמתי את כל הפוסטים שלא רצוי שיופיעו במקום שבו כל דרדק, דרדס או בן משפחה יכול לקרוא... הבלוג של רוג חוזר לאוויר, ואפילו בעברית...

נכון להבוקר, 10 בבוקר שעון קליפורניה, יום שלישי ה15 בינואר שנת 2013 לספירת הנוצרים המתוקנת, אין לי משהו ספציפי לדבר עליו.... קר פה לאללה - פאקינג מינוס 5 מעלות צלזיוס, או 24 פרנהייט (הערה לעצמי - חייב להתרגל לחשוב בפרנהייט. אני פה מספיק זמן בשביל זה). הבית מחומם בהסקה מרכזית בגז... רק שאתמול, בשש בערב, גילינו שנגמר הגז :( את ארוחת הערב עשינו במיקרוגל (שנים של ניסיון כרווק בודד עמדו לי לעזר) ואת המים החמים שעוד היו (גם הדוד מחומם בגז) ניצלנו למקלחת חפוזה... הזכיר לי את שנות ה80 בנען, כשכל יום גשם פירושו היה שאין מים חמים... לא בדיוק נוסטלגיה אבל בערך (בים בם בום). הטמפרטורה מאז יום ראשון בקושי עולה את האפס (צלזיוס) גם בעת צהריים. כדי למנוע קפיאה בבריכות של העופות (יש שתיים, כי מה לעשות ברווזים, אווזים וברברים צריכים לשחות לפעמים) הוספנו מלח שולחן למים. לא הרבה, רק מספיק כדי להוריד את טמפרטורת הקפיאה למינוס 5 (או 24) ויש צינור מטפטף (מי תעלות) בכל אחת כדי שתנועת המים תוריד את טמפרטורת הקפיאה בעוד שתיים או שלוש מעלות. 

בחצר האחורית התבקע אחד הצינורות מקפיאה מוקדמת והתוצאה היא ממבנה קרח מדהים (תמונות בבלוג הבא, מבטיח)... 

זהו, יאללה אין לי מה להוסיף כרגע....

תמונות היום: 

סנטה צל



נר חמישי של חנוכה, 2012