ייאללה, לרכב

רציתי לספר שאתמול עליתי לראשונה על סוס אחרי שנים שלא רכבתי. מעולם לא הייתי רוכב מיומן במיוחד ואני מודה, רכיבה די מפחידה אותי. אני לא מפחד מסוסים - על הקרקע, אני חזק מהם והם יודעים זאת באותה המידה. להיות חזק יותר מסוס זה עניין של פסיכולוגיה גרידא וזה לא משנה בכלל אם מדובר בפוני איסלנדי בן 400 קילו או בסוס משא בלגי במשקל טון ויותר. לא, אני לא מפחד מסוסים. האדמה, לעומת זאת, די מדאיגה אותי, במיוחד כשהיא מתרוממת לפגוש אותי בדרכי למטה מגבו של סוס דוהר. הבעיה שלי מתחילה ברגע שאני על גבו של הסוס. 

בריטני כבר שנים מנסה לשכנע אותי להתחיל לרכב איתה. עד שהיא התחילה לעבוד כמדריכת רכיבה, לא ממש עזר לה. הסוסה שלה, טוואז (Twaz) הייתה כלבתא רעת מזג שבחיים לא הייתי מעז לעלות על גבה. אני צריך סוס רגוע, משועמם, סוס מהסוג שלא מתרגש משום דבר. בשבועות האחרונים יצא לי לבוא לחוות הרכיבה כ"כוח עזר מתנדב" כשמגיעות קבוצות גדולות לימי כיף. אני חייב להודות - די כיף לי להוביל סוס עם ילדה בת שמונה שמחייכת וצוהלת עליו. גם הסוסים היותר עצלנים בחווה למדו מהר מאוד שאם אני דורש מהם שיעברו לריצה קלה, הם יעברו בין אם הם רוצים בכך ובין אם לא. כפי שאמרתי, על הקרקע אני חזק יותר. אפילו לאבי (Lovee), סוסת הפרצ'רון הענקית (היא בערך באותו הגובה כמו הסוסה הבלגית בתמונה למטה) לא מתווכחת איתי. 

וכך התוודעתי לג'ואי. 

ג'ואי הוא חצי סוס קווארטר, חצי סוס מורגן. אוף, חצי קווארטר נשמע כל כך רע כשחושבים על התרגום. חצי מרבע סוס זה מה?שמינית סוס? אז זהו, ג'ואי הוא שמינית סוס וחצי מורגן ומי שלא אוהב את התיאור, שיסתכל בתמונות ויחליט לבד שפשוט מדובר בסוס יפה. ג'ואי הוא סוס יציב, קשוב וצייתן ואחרי כמה פעמים שעבדתי איתו על הקרקע, החלטתי לנצל את ההצעה של הבוסית של בריטני (יהודיה קטנה ומתוקה מדבש בשם האני) לרכב בחווה מתי שאני רק רוצה. בהתחשב בזה שרוכב ממוצע משלם 25 דולר לשעת רכיבה, זו באמת הצעה נכבדה. אז אתמול עליתי על ג'ואי לראשונה, אחרי שלא רכבתי על סוס מאז 2008 פחות או יותר. עידו, שלימד אותי לרכב בחווה של נען היה גאה אם היה רואה אותי. גם אחרי כמעט חמש שני, אני עדיין זוכר את הכלל הבסיסי של אמנות הרכיבה - לשמור את הסוס בינך ובין הקרקע. ישבתי יפה, רכבתי בסדר בסה"כ. בהדרכתה המיומנת והמצויינת של בריטני, ג'ואי ואני עבדנו יחד בצורה טובה. הרגשתי שהייתה לי תקשורת חיובית עם הסוס, שהוא הבין מה אני רוצה ממנו ויותר חשוב - שאני הבנתי מדוע הוא הגיב כפי שהגיב כשביקשתי ממנו לעשות משהו בצורה לא נכונה. היה כיף. :)

בשבוע הבא, עוד שיעור.

תמונות היום: אני וסוסת משא בלגית בתצוגת סוסי המשא של גראס וואלי, 2010. לשם ההשוואה - גובהי 1.75. שתי תמונות על גבו של ג'ואי (איזה סוס יפה, הא?) אתמול. כן, אני יודע, רואים את הבטן כשאני רוכב. אני עובד על להוריד אותה, לאט לאט.

רגע של גאווה

אתמול נסענו למרכז העיר אובורן כדי להשתתף באירועי יום הזיכרון האמריקני.  חברה של בריטני הפעילה שם דוכן חיבוקים - חיילים בהווה ובעבר ובני משפחותיהם מוזמנים לבוא ולקבל חיבוק סתם כך, בלי שום דבר אחר. דוכן החיבוקים החל לפני כמה שנים בתור יוזמה של אם לחיילת שנהרגה בעיראק. היום מפעילות אותו שש מתנדבות המתחלקות למשמרות של שלוש. המטרה - להראות לחיילים ובני משפחותיהם שיש מי שכן מעריכים את ההקרבה. להרבה אנשים זה נראה קצת מוזר - זו אמריקה, אחרי הכל, מדינה שבה חיבוק מאדם זר זה רעיון  מופרך ולא הגיוני. אבל עם השנים הולך הרעיון ונעשה מוכר. אם בעבר רוב האנשים הסתכלו על הדוכן בצורה עקומה, אתמול היה תור (לא ארוך) של חיילים ובני משפחותיהם שהעריכו את המחווה. בריטני ואני, ביחד עם צל, ישבנו ליד הדוכן והתרגשנו בכל פעם שמישהו או מישהי התרגשו עד דמעות מחיבוק פשוט. 

ושם פגשנו את ג'וזף, חייל לשעבר שחזר לפני שלוש שנים מאפגניסטן עם תסמונת פוסט-טראומטית. אנחנו פגשנו את ג'ו לראשונה לפני כשנתיים. האיש פגשנו אז היה אדם אפור, כבוי, חסר אנרגיה. הוא היה אז לקראת סוף שנות העשרים שלו אך נראה יותר כמו בן חמישים. בפעם הראשונה שפגשנו את ג'ו היה כשפקידת שירות הסיוע לחיילים משוחררים של קליפורניה (VAC) הפנתה אותו אל בריטני לטיפול עם הכלב. ג'ו של אז היה איש שחייו כבר הסתיימו. הוא לא ישן, לא היה מסוגל לעזוב את הבית ליותר ממספר דקות, נטה להיכנס ללחץ מכל דבר פעוט. חיילים רבים שחוזרים מאפגניסטן ועיראק נראים כך. במשך ארבעה חודשים, פחות או יותר, ג'ו, בריטני והכלב עבדו במשך ארבע שעות כל שבוע. בתחילה נראה היה שדבר לא יאזן אותו מחדש אבל אחרי סשן או שניים הוא כבר החל לדבר בצורה יותר אנרגטית, החל לתקשר עם צל, תחילה במילים, אחר כך בחיבוקים, ליטופים ומשחק עם כדור... 

אחרי שלושה חודשים, ג'ו, בריטני, צל וצ'יריוס, הכלב החדש של ג'ו, עברו משלב הטיפול הקלאסי לשלב שבו ג'ו, בהדרכתה של בריטני, אימן את צ'יריוס להיות לו כלב השירות שלו.

ג'ו שפגשנו אתמול היה אדם אחר לגמרי. הוא חייך, דיבר בקול, לחץ ידיים, חיבק הציג את בריטני וצל לחברה שלו שאיתה הוא יוצא כבר חצי שנה...האיש הכבוי, האומלל שפגשנו לראשונה, נעלם כליל. גם המשפחה שלו, שבריטני זכרה כמשפחה מרוחקת, מודאגת, נראתה שמחה הרבה יותר. היה כיף לראות את השינוי שחל בו. צ'יריוס היה לידו, כלב חברותי, עם זנב מונף וגישה ידידותית. הוא וצל פתחו מיד בתחרות מי ייראה יותר מקצועי (צל ניצח, לדעתי האישית) ומשועמם. 

היה כיף ולא יכולתי שלא לחוש גאווה בהצלחה המדהימה של הטיפול, גאווה בבריטני ובצל, שעשו את ההבדל עבור האיש הזה.

עשה לי טוב על הלב.

תמונות היום: צל בכניסה ליריד בקיץ 2010. כשהוא לובש את ווסט השירות, צל לא נחשב "בעל חיים" אלא "משרת ציבור" כך שהשלט לא תופס לגביו. סנטה צל ליד משאית צבאית בדצמבר 2012. השילוב של מגפיים וכובע סנטה סוחט חיוכים מכל הכיוונים.  שברולט קורבט שנת 1968... כשהקורבט עדיין הייתה קורבט ולא החתיכת פלסטיק שמייצרים היום. צולם בתערוכת המכוניות של גראס וואלי, ספטמבר 2012

הקיץ ויום הזיכרון האמריקני

מחר, יום שני, הוא יום הזכרון האמריקני (Memorial Day). עוד אשוב לזה. הסיבה שאני פותח בלציין זאת היא כי זו היא תחילתו הרשמית של הקיץ הצפון-קליפורני. כאן, למרגלות הרי הסיירה נוואדה, לא קובעים שהקיץ הגיע לפי שעון קיץ, תאריך או מזג אוויר (שבוע שעבר היה לנו גשם זלעפות וטמפרטורות בסביבות ה15 מעלות צלזיוס). כאן יודעים שהקיץ הגיע כשCDF, שירות היערנות של קליפורניה, פורס את מטוסי הלחימה באש שלו לשדה התעופה הקטן של גראס וואלי. 

על כן, הקיץ הגיע רשמית לגראס וואלי, שכן אתמול חג מעל ראשינו הברונקו של CDF (ראו תמונות למטה). לכבוד המאורע, כהרגלנו בקודש, עשינו הבוקר תרגולת פינוי במקרה של שריפה. שריפות ענק באיזורנו אינן נדירות. בשנה שעברה היו שתי שריפות שמגמדות את שריפת הכרמל הגדולה עשרות מונים במרחק של פחות מ100 ק"מ מהבית שלנו, האחת במזרח, באיזור העיירה קולפאקס (Colfax), השנייה באיזור דאוניוויל (Downiville), מצפון מערב. הבית שלנו יושב בלב חורש של אורני זפת (Ponderosa Pine) ואלו דליקים לא פחות מאורנים אחרים. רוצים לדעת מה זה יושב בלב החורש? הנה תמונה מגוגל מפות. בעיגול האדום - הבית. בעיגול הכחול - החצר האחורית, לול העופות. כמעט כל העצים שאתם רואים בתמונה הם אורני זפת (יש אלון או שניים שם).

תרגולת פינוי אם כן איננה רק עניין של "לכל מקרה". סכנת השריפות פה היא אמיתית ורצינית. במקרה שמתפתחת שריפה באיזור, היא תתפשט במהירות דרך האורנים. במקרה הגרוע יכול להיות שכל ההתראה שתהיה לנו תהיה כמה דקות. תרגולת פינוי כוללת העמסה של כל בעלי החיים וכל הדברים החשובים על כלי הרכב ופינו של הבית לכביש המהיר 49. הבוקר עשינו זאת בארבעים דקות. לא נורא אבל בהחלט יכול להיות יותר טוב. ביום ראשון הבא, בתקווה, נקצץ את זה ל30 דקות.

תרגולות הפינוי האלו הן מסוג הדברים שאתה מקווה שלעולם לא תצטרך לבצע אבל אם אי פעם תצטרך, יהיה טוב לעשות זאת בצורה מסודרת ויסודית.

אגב, במקרה חירום אמיתי שבו לא יהיו לנו אפילו מספר דקות ו\או לא תהיה לנו גישה לרכבים, יש לנו שביל אש שכרינו בעצמנו והעיזים עוזרות לשמור עליו נקי. בריצה מהירה, אפשר להגיע ממנו לאיזור יחסית נקי מאורנים וצמחייה בתוך חמש דקות או פחות. תקראו לי פראנואיד :P

מחר יום הזיכרון האמריקני. אני מוצא את עצמי די נגעל ממנו. יהיו קצת מצעדים לכבוד החיילים, לחמש דקות אנשים פה יחושו פטריוטיים... ואז הם ימשיכו הלאה בלי לשים זין על כל אותם חיילים שחוזרים הביתה עם טראומות, על כל הפצועים שישארו עם צלקות לכל החיים ועל כל אלו שלא יחזרו הביתה לעולם. כל כך הרבה אנשים פה מתנהגים בבורות ובאטימות ובחוסר אכפתיות ביום יום. בריטני, בעבודתה עם הכלב, נתקלת בחיילים ששבו הביתה וגילו שלאנשים לא אכפת, פשוט לא אכפת. 

אז נכון שעיראק ואפגניסטן רחוקות מכאן מאוד ונכון שזו לא מלחמה על הבית, כמו שאנחנו רגילים בישראל... אבל חוסר האכפתיות הנורא הזה מטריד אותי. בעבר, כשרק הגעתי לכאן פעם ראשונה, נתקלתי בהתנהגות של בריטני שנראתה לי מוזרה. כשהיא נתקלה בחייל או בחייל לשעבר, היא תמיד עצרה כדי לומר "תודה לך על השירות". לי זה נראה מוזר אז.. היום, כשאני רואה את כל האנשים פה שמבחינתם יום הזיכרון הוא עוד יום חופש, שאפשר לקחת את הילדים למצעד ואז למהר לקיי-מארט או טארגט בשביל ליהנות ממבצעי יום הזיכרון, אני מבין מדוע היה חשוב לה לומר זאת ומדוע החיילים תמיד התרגשו כשהיא אמרה זאת. וכן, אני לא צוחק, יום הזיכרון הוא חגיגה של מבצעים והנחות.

אנחנו מקפידים תמיד לומר להם תודה. מגיע להם. זו לא ישראל. לחיילים האמריקנים יש ברירה והם בוחרים לשרת. הלוואי ויותר אנשים פה היו מעריכים אותם על זה.

תמונות היום:

החצר האחורית שלנו ביום שלג, ב2009. מבט על הבית עם דגש על אורני הזפת המקיפים אותו, מאותו היום. מטוס OV-10 ברונקו, בעבר מטוס סיור ותקיפה קל בשירות חיל האוויר האמריקני, היום מטוס גילוי שריפות המשמש כמוצב הפיקוד המעופף במהלך מלחמה באש.

כשהאדמה רועדת (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

טוב. ראשית כל רציתי לומר תודה. תודה למי שקרה את הפוסטים האחרונים והיה לו אכפת. תודה למי ששלח מילות תמיכה, חיבוקים וירטואליים ואהבה. אין לכם מושג כמה טוב זה עשה לנו. אנחנו עם הפנים קדימה, אל עתיד טוב יותר.

אתמול אחר הצהריים העופות היו רעשניים במיוחד. תמיד יש פטפטת בלול - אחרי הכל, קשה להחזיק 22 עופות בלי שיעשו רעש. אבל אתמול אחר הצהריים היה ממש רעש. פטוניה ונעמי, שתי האווזות, צווחו אחת אל השנייה במשך שעה, מה שגרם לי לצאת ולשבת עם האקדח. האווזות הן מערכת האזעקה שלנו. כשמשהו שהן לא מכירות או מפחדות ממנו מתקרב לחצר האחורית הן פוצחות מיד בהתראות. מתוך הנחה שמדובר בזאב ערבות או אולי אפילו פומה - לפני שבוע נצפתה אחת במרחק של פחות מק"מ מהבית שלנו - ישבתי שם וחיכיתי. האווזות המשיכו להרעיש אף כי לא יכולתי לראות שום דבר. הברווזים גם הם היו באי שקט, מגעגעגים בלי הפסק ומדי פעם עוצרים ומסתכלים אלי כאילו הם מצפים ממני להבין משהו...

הרעש היה כל כך לא טבעי שאפילו ההורים של בריטני העירו על כך...

ואז,אתמול, ב8:45 בערב שעון מקומי, רעדה האדמה. בריטני ואני ישבנו בחדר שלנו, בקומה השנייה של הבית. בהתחלה חשבנו שמדובר במייבש הכביסה - מכונה בת 20 שנה שמרעידה את כל הבית מדי פעם - אבל כשהמיטה החלה לזוז היה ברור שמדובר ברעידת אדמה של ממש. רעידות אדמה כאן אינן דבר בלתי רגיל. אנחנו במרחק של פחות מ200 קילומטר מקצה שבר סאן-אנדראס, השבר הטקטוני הענק שמשתרע מסאן פרנסיסקו דרומה אל לוס-אנג'לס ואף דרומה יותר (דומני שאורכו מעל ל1200 ק"מ).  תיאורטית, אם הרעידה הגדולה שכולם מדברים עליה תקרה בשבר סן-אנדראס, כל מדף החוף של קליפורניה ישקע אל הים, השפלה בה נמצאת סקרמנטו תוצף ואנחנו נהיה לפתע במרחק של עשרה ק"מ בקו אוויר מהים. מצפון מזרח יש את השבר של אגם טאהו, שהוא לא גדול מאוד אבל די פעיל. בממוצע יש שתיים או שלוש רעידות אדמה מורגשות כאן באיזור בכל שנה. זו של אתמול הייתה חזקה במיוחד. מרכזה היה באיזור סוזאנוויל, מרחק 150 ק"מ צפון-מזרחה מכאן והרעידה - בעוצמה של 5.7, לפי השירות הגיאולוגי האמריקני, הורגשה לפחות עד סקרמנטו ודייוויס.

עד כמה שידוע לי, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק רציני לשום דבר. 

זה גרם לי לתהות שוב על רגישותם של בעלי חיים. האם העופות חשו ברעידה המתקרבת? האם סתם צירוף מקרים מוזר? צל התנהג פחות או יותר כרגיל וכנ"ל העיזים... אז... מה אני אמור להסיק מזה?

זהו...

לאט לאט, החיים פה חוזרים למסלולם, פחות או יותר... יש תחושה חיובית באוויר, ואנחנו עם הפנים קדימה :)

שיהיה שבת שלום ומבורך

תמונות היום: צל מרוצה מהאוכל שקנינו לו, אלינור (בקדמת התמונה) האווזה הסינית וגווניביר (מאחור) הברווזה הזהובה, בנות חודשיים כמעט, עושות אמבטיה. זוג חומטים קליפורנים בחצר האחורית שלנו. אין לי מושג אם מדובר בחיזור או טריפה....

 

התאוששות

יום שישי שעבר היה רע, פשוט כך. 

לעת צהריים ירדנו לסקרמנטו, למרפאת הפלות. למה לרדת לסקרמנטו, ועוד למרפאת הפלות, בשביל גלולה אחת מטומטמת? כי זו קליפורניה. זוג שרוצה להביא ילד לעולם יצטרף לשלם בערך 10,000 דולר על טיפולים, בדיקות והלידה... אבל לעומת זאת, אם אתם רוצים להפסיק הריון, יש מרפאות שהמדינה עצמה מממנת שיעשו זאת בזול... עם הגלולה להפסקת ההריון היה צורך בהשגחה של שלוש שעות פלוס מינוס. בבית החולים בגראס וואלי, עלות ההשגחה הזו הייתה יוצאת 500 דולר. במרפאת הפלות - 100. החישוב נראה הגיוני באותו הזמן. אחרי הכל, מדובר במרפאת הפלות, הם מתמחים בהפסקת הריון. אז גם לשלם פחות וגם להיות אצל מי שמתמחים בנושא נשמע כמו בחירה משכנעת.

רק דבר אחד שכחנו. 

זו קליפורניה.

מרפאת ההפלות הייתה מאויישת על ידי צוות של פמינאציות שהתנהגו כאילו מטרתן בחיים היא לדאוג לכך שנשים לא יביאו ילדים לעולם. "יש לך את הכוח, את לא חפץ, אמרי לו לקשור את צינור הזרע" קראה מודעה ענקית על הדלת ומתחתיה, "עשית את הבחירה הנכונה. כאן נשים מקבלות כוח". 

נשים מקבלות כוח במרפאה הזו, כך מסתבר, רק אם הן, א) לא נשואות וב) לא רוצות ילדים. כשהגענו, אמרו לנו שבניגוד לגילת זכויות המטופל, צוות המרפאה לא יתיר לי ללוות את בריטני לטיפול. התירוץ? כדי לא לפגוע בפרטיותן של נשים אחרות העוברות טיפול באותו הזמן. "אוקיי," אמרתי, "לפחות תנו לכלב להיכנס איתה". אחרי הכל, צל הוא כלב שירות מורשה. מבחינת החוק בארה"ב מותר לו להיכנס לכל מקום שבו המפעיל\ה שלו - בריטני במקרה זה - זקוק\ה לו. 

"לא," אמרו ומייד הבהירו, "יש מדיניות. לא טוב לכם, אתם יכולים ללכת".

ככה סתם. 

בנקודה זו היינו צריכים לקום וללכת אבל היינו שם כבר ואת הטיפול צריך לעשות בכל מקרה וכמה שיותר מהר יותר טוב.... עם הריון חוץ רחמי לא משחקים משחקים.... אז בלענו את הצפרדע והכלב ואני נאלצנו לחכות בחדר ההמתנה. 

רבע שעה מאוחר יותר, נכנסות שתי נשים. הן ניגשות לקבלה. אחרי שביררו למי מהן יש את התור, היא מציגה את השנייה בתור אחותה שבאה להיות איתה. שתיהן נכנסות בלי שום בעיה. 

פניתי אל דלפק הקבלה ושאלתי מדוע היא כן ואני לא.

"תראה, זו אחותה, זה קרבת משפחה"

 "אבל - זו אשתי!" אני אומר, לא יודע אם לצחוק או לבכות.

"כן, אבל בשל פרטיות הנשים, אנחנו לא מכניסות גברים לאיזור הזה" היא אומרת.

יצע המרצע מן הסנדלריה. 

ישבתי שלוש שעות בחדר ההמתנה. פעמיים ניסיתי לבקש מפקידת הקבלה שלפחות תגיד לי מה קורה עם בריטני ונעניתי ב"אני לא רשאית לומר שום דבר"

אחרי שלוש שעות בריטני יוצאת, על סף דמעות. "אל תדבר איתי עד שנגיע לאוטו," היא לוחשת, "אחרת אני אתפרק פה"

אנחנו מגיעים אל האוטו. היא מתכרבלת עם הכלב במושב האחורי ופורצת בבכי.

"עשית את ההחלטה הנכונה" הודיעה לה האחות כשהיא נכנסה לחדר הטיפולים. 

"לא הייתה לי ברירה," בריטני אמרה לה בעדינות

האחות הסתכלה בתרשים והסתכלה עליה. "אה," היא אמרה, "אז זה המצב, הריון מחוץ לרחם? טוב. עדיף לך ככה בכל מקרה" 

הם נתנו לה את הכדור, בדקו שהיא בסדר ואחרי זה הלכו. מדי פעם הגיעה מישהי לבדוק מה המצב. בכל פעם בריטני שאלה אם אפשר ליידע אותי שהכל בסדר. בכל פעם הובטח לה שאכן יידעו אותי. רק שאף אחד לא טרח ליידע אותי. 

 אחרי שעתיים, מגיעה רופאה, והשאלה הראשונה שבריטני שואלת אותה זה אם ייתנו לי להיכנס. הרופאה אומרת שלא ואז שואלת "אז, הוא לחץ עלייך להיכנס להריון?"

בנקודה זו, בריטני כמעט התפוצצה. היא באה מבית נוצרי-שמרני. היא מתנגדת להפלות באופן כללי, למעט במקרים שבהם יש הצדקה רפואית לעשות אותן. היא יודעת שהיא תצטרך לחיות עם החווייה הזו כל חייה, והיא מפחדת שמא לעולם לא תוכל להביא ילדים לעולם והנה באה הרופאה הזו משום מקום ורצה לדעת אם הבעל לוחץ עליה להיכנס להריון.

בריטני הודיעה לה שהיא מסרבת לדבר איתה. 

הרופאה החליטה שבריטני בפאניקה וניסתה לשכנע אותה לקחת כדור הרגעה.

בריטני הודיעה לה שיש לה בעל וכלב בחדר ההמתנה ואם היא תתחיל לצרוח, גם הבעל וגם הכלב יכנסו פנימה, בין אם היא תרצה בכך ובין אם לא.  "שאתחיל לצרוח?" היא דורשת. הרופאה מחליטה לא להסתכן בצרות ומשאירה את הטיפול לאחיות

יצאנו משם בתחושה מאוד קשה. החוויה שעברנו הייתה לא נעימה מכלתחילה. אפשר היה לצפות מהפמינאציות להראות, אם לא רגישות, אז לפחות יחס מקצועי וכבוד לחוקי המדינה והממשלה הפדרלית. 

היה גועל נפש. פשוט גועל נפש. 

לקח לי שלושה ימים להתאושש מהעצבים ולהגיע לנקודה בה יכולתי לכתוב על כך כאן.

זהו, בכל מקרה, בריאותית אנחנו בסדר... עכשיו נותר לראות מה יקרה בעתיד. אני לא יכול להכחיש שאני קצת חושש, אבל מסתכל לשמיים ומתפלל שיהיה בסדר. 
בפנים לאט לאט מתחיל להירגע, החוויה מתחילה להישאר מאחור...

לפעמים אני כועס על אלוהים

טוב, חשבתי הרבה אם אני רוצה לכתוב על מה שמטריד אותי בשבוע וחצי האחרונים ובסוף החלטתי לכתוב על זה, כי יש לי הצורך לומר את זה בקול, הצורך שמישהו ישמע, גם אם אף אחד לא יקרא, לא יגיב ולא יהיה לאיש אכפת....

לפני שבועיים גילינו שבריטני בהריון. אחרי שתי בדיקות שחזרו חיוביות הלכנו למרפאה המתעסקת בהיריון ופוריות פה בגראס וואלי ושם אישרו שאכן, התוצאות חיוביות. היריון בן חמישה שבועות עד שישה שבועות. 

חיכינו לזה די הרבה זמן ולרגע קט הייתה שם המון שמחה והמון התרגשות...

וזה לא נמשך אפילו שלושה ימים. 

באמצע הלילה ביום שני לפני שבוע וקצת, בריטני חשה בכאבים בצד הבטן, תחושת לחץ לא נעימה. נסענו לבית החולים ואחרי בדיקות של HCG החליטו לעשות אולטראסאונד וקבעו שההריון הוא חוץ-רחמי. בבת אחת, כל השמחה התפוגגה. אי אפשר להמשיך את ההיריון. מאימא לעתיד, בריטני הפכה בבת אחת לאישה בסיכון. יכולתי לראות את החיוך והאושר פשוט נמסים וכל מה שנשאר זה אכזבה ודאגה. 

אז זהו, עושים לנו טיפול בMTX שזו תרופה שאמורה לטפל בזה לבד. ביום שישי אנחנו אמורים להגיע לקבל את המנה הסופית, שתביא לסיום ההיריון. 

אני לא יכול להכחיש שיש בי המון תחושה של אכזבה... די חיכיתי לזה ונורא רציתי את זה והנה זה הגיע... ונלקח. 

אבל מה באמת כואב לי זה שזה נורא קשה לבריטני. היא מרגישה כאילו היא אכזבה אותי, כאילו איכשהו זו אשמתה. קשה לה עם זה והיא מפחדת שאולי תמיד יהיו לה הריונות חוץ-רחמיים... פחד לא מאוד ריאלי, אבל פחד לא צריך להיות ריאלי כדי להיות מפחיד. 

אז זהו. אפילו לא הספקנו לספר לאף אחד, ועכשיו גם לא נספר, כי מה לעשות שהאכזבה קשה וכואבת לשנינו. אני כרגע תומך בה ואוהב אותה ונותן לה את כל מה שהיא צריכה כדי לדעת שאני לא חושב שהיא אשמה. זה הרגע שבו ההבטחה להיות לה כהר כשהיא צריכה מישהו להישען עליו מתקיימת במלוא מובן המילה.

אבל זה משאיר אותי בלי מישהו להישען עליו ולפעמים גם אני רוצה לצרוח ולכעוס ולהיות מאוכזב מהמצב. 

ואז אני יושב פה וכועס על אלוהים. לא בגלל שאלוהים עשה את זה. אני לא מאמין שאלוהים יושב כמו איזה שחקן Sims וקובע את כל הפעולות שיעשו כולם... אלוהים לא עושה את הדברים הרעים ולא את הדברים הטובים. לפחות, אני לא מאמין שהוא עושה זאת ישירות. אלוהים נותן לבני אדם לפעול איך שמתאים להם...

רק, לפעמים אני חושב שבעולם שהוא בנה יש כמה באגים שאפשר היה אולי לתקן. הריונות חוץ-רחמיים למשל.

לפעמים אני כועס על אלוהים, לא בגלל שהוא אשם אלא בגלל שהוא אלוהים והוא לפחות מבין למה אני כועס. 

אז זהו... זה מה שעובר עליי. 

מקווה שהשבוע שלכם טוב יותר.

לא ממש יש לי מה לומר

סתם עוד יום שבת חסר מעש אחרי עוד שבוע ארוך ולא קל...

לפעים נדמה כאילו צרות באות בצרורות וקשה לדעת עם מה להתמודד קודם. 

טוב, לא בא לי להתבכיין פה סתם אז רק שתדעו שאין לי ממש מה לומר אבל זה לא אומר שאני נעלם או משהו... 

שיהיה שבוע טוב