מחר, יום שני, הוא יום הזכרון האמריקני (Memorial Day). עוד אשוב לזה. הסיבה שאני פותח בלציין זאת היא כי זו היא תחילתו הרשמית של הקיץ הצפון-קליפורני. כאן, למרגלות הרי הסיירה נוואדה, לא קובעים שהקיץ הגיע לפי שעון קיץ, תאריך או מזג אוויר (שבוע שעבר היה לנו גשם זלעפות וטמפרטורות בסביבות ה15 מעלות צלזיוס). כאן יודעים שהקיץ הגיע כשCDF, שירות היערנות של קליפורניה, פורס את מטוסי הלחימה באש שלו לשדה התעופה הקטן של גראס וואלי.
על כן, הקיץ הגיע רשמית לגראס וואלי, שכן אתמול חג מעל ראשינו הברונקו של CDF (ראו תמונות למטה). לכבוד המאורע, כהרגלנו בקודש, עשינו הבוקר תרגולת פינוי במקרה של שריפה. שריפות ענק באיזורנו אינן נדירות. בשנה שעברה היו שתי שריפות שמגמדות את שריפת הכרמל הגדולה עשרות מונים במרחק של פחות מ100 ק"מ מהבית שלנו, האחת במזרח, באיזור העיירה קולפאקס (Colfax), השנייה באיזור דאוניוויל (Downiville), מצפון מערב. הבית שלנו יושב בלב חורש של אורני זפת (Ponderosa Pine) ואלו דליקים לא פחות מאורנים אחרים. רוצים לדעת מה זה יושב בלב החורש? הנה תמונה מגוגל מפות. בעיגול האדום - הבית. בעיגול הכחול - החצר האחורית, לול העופות. כמעט כל העצים שאתם רואים בתמונה הם אורני זפת (יש אלון או שניים שם).
תרגולת פינוי אם כן איננה רק עניין של "לכל מקרה". סכנת השריפות פה היא אמיתית ורצינית. במקרה שמתפתחת שריפה באיזור, היא תתפשט במהירות דרך האורנים. במקרה הגרוע יכול להיות שכל ההתראה שתהיה לנו תהיה כמה דקות. תרגולת פינוי כוללת העמסה של כל בעלי החיים וכל הדברים החשובים על כלי הרכב ופינו של הבית לכביש המהיר 49. הבוקר עשינו זאת בארבעים דקות. לא נורא אבל בהחלט יכול להיות יותר טוב. ביום ראשון הבא, בתקווה, נקצץ את זה ל30 דקות.
תרגולות הפינוי האלו הן מסוג הדברים שאתה מקווה שלעולם לא תצטרך לבצע אבל אם אי פעם תצטרך, יהיה טוב לעשות זאת בצורה מסודרת ויסודית.
אגב, במקרה חירום אמיתי שבו לא יהיו לנו אפילו מספר דקות ו\או לא תהיה לנו גישה לרכבים, יש לנו שביל אש שכרינו בעצמנו והעיזים עוזרות לשמור עליו נקי. בריצה מהירה, אפשר להגיע ממנו לאיזור יחסית נקי מאורנים וצמחייה בתוך חמש דקות או פחות. תקראו לי פראנואיד :P
מחר יום הזיכרון האמריקני. אני מוצא את עצמי די נגעל ממנו. יהיו קצת מצעדים לכבוד החיילים, לחמש דקות אנשים פה יחושו פטריוטיים... ואז הם ימשיכו הלאה בלי לשים זין על כל אותם חיילים שחוזרים הביתה עם טראומות, על כל הפצועים שישארו עם צלקות לכל החיים ועל כל אלו שלא יחזרו הביתה לעולם. כל כך הרבה אנשים פה מתנהגים בבורות ובאטימות ובחוסר אכפתיות ביום יום. בריטני, בעבודתה עם הכלב, נתקלת בחיילים ששבו הביתה וגילו שלאנשים לא אכפת, פשוט לא אכפת.
אז נכון שעיראק ואפגניסטן רחוקות מכאן מאוד ונכון שזו לא מלחמה על הבית, כמו שאנחנו רגילים בישראל... אבל חוסר האכפתיות הנורא הזה מטריד אותי. בעבר, כשרק הגעתי לכאן פעם ראשונה, נתקלתי בהתנהגות של בריטני שנראתה לי מוזרה. כשהיא נתקלה בחייל או בחייל לשעבר, היא תמיד עצרה כדי לומר "תודה לך על השירות". לי זה נראה מוזר אז.. היום, כשאני רואה את כל האנשים פה שמבחינתם יום הזיכרון הוא עוד יום חופש, שאפשר לקחת את הילדים למצעד ואז למהר לקיי-מארט או טארגט בשביל ליהנות ממבצעי יום הזיכרון, אני מבין מדוע היה חשוב לה לומר זאת ומדוע החיילים תמיד התרגשו כשהיא אמרה זאת. וכן, אני לא צוחק, יום הזיכרון הוא חגיגה של מבצעים והנחות.
אנחנו מקפידים תמיד לומר להם תודה. מגיע להם. זו לא ישראל. לחיילים האמריקנים יש ברירה והם בוחרים לשרת. הלוואי ויותר אנשים פה היו מעריכים אותם על זה.
תמונות היום:
החצר האחורית שלנו ביום שלג, ב2009. מבט על הבית עם דגש על אורני הזפת המקיפים אותו, מאותו היום. מטוס OV-10 ברונקו, בעבר מטוס סיור ותקיפה קל בשירות חיל האוויר האמריקני, היום מטוס גילוי שריפות המשמש כמוצב הפיקוד המעופף במהלך מלחמה באש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה