עונת השריפות

יש מעט דברים יותר מפחידים מ"ברק יבש" באמצע הלילה... בעוד שריפות ענק מכות בקליפורניה ושאר החוף המערבי, אנחנו עברנו רגעים של דאגה עמוקה אתמול בלילה, כשהשמיים התקדרו והחלו לירוק ברקים ורעמים בלי טיפת גשם. כל האיזור יבש כמו המדבר והברקים האלו הם סכנה עצומה. רק אחד - אחד בלבד - צריך לפגוע בקרקע כדי להתחיל שריפת ענק. במרחק של 45 קילומטר דרומה בוערת השריפה של נהר אמריקן (American River Fire), ליד העיירה פורסטהיל. נכון לכתיבת שורות אלו, השריפה הזו בוערת כבר שבוע וחצי ועד עתה כילתה למעלה מ64,000 קמ"ר של חורש. כל האיזור היה מוצף עשן זה שבוע (ואני מדבר על התראה חמורה לכל מי שסובל מבעיות נשימה להשאר בתוך הבית). משאבי כיבוי האש בארבעה מחוזות - סקרמנטו, פלאסר, סאטר ומחוז נוואדה - הופנו לטיפול בה. מטוסי הכיבוי שטסים מגראס וואלי עוברים לנו מעל הראש אחת לשעתיים. השריפה הזו מתגמדת לעומת שריפת הענק ליד שמורת יוסמיטי, כמאתיים חמישים ק"מ דרומה. השריפה הזו פרצה ביום שלישי. ביום רביעי בבוקר דובר על 8,000 קמ"ר שנשרפו. ביום רביעי בערב - 60,000 קמ"ר. ביום חמישי - 200,000 קמ"ר. הבוקר - 400,000 קמ"ר. זו היא אחת השריפות הכי גדולות בהיסטוריה של קליפורניה, גדולה כל כך עד כי היא מייצרת מזג אוויר עבור עצמה, מה שהופך את המלחמה בה לכמעט בלתי אפשרית. מטוסי כיבוי מכל ארה"ב, כולל מטוסים של חיל האוויר ואפילו משמר החופים, הצטרפו ללחימה. כרגע נראה שהשריפה הזו לא תהיה קרובה לשליטה בשבועות הקרובים (בניגוד לשריפה בפורסטהיל, שכנראה תהיה תחת שליטה מלאה עד ה1 בספטמבר). 

השריפות פה הן מפלצות אמיתיות ובעוד המשאבי של שירותי הכיבוי הולכים ונמתחים, החשש משריפה שתתחיל כאן באיזור עצום. מזג האוויר חם, יבש וסופות ברקים ללא גשם הולכות ומתעצמות בגלל תנאי מזג אוויר היחודיים לעונת השריפות. כרגע, לא צפוי פה גשם לפני אמצע ספטמבר...

אנחנו יושבים עם מזוודות חירום עמוסות. הקרון (של הסוסה ז"ל) ירד מהבלוקים והושמש מחדש והוא עמוס כלובים כך שבמקרה הצורך יחסוך לנו עשר דקות בהעמסת העופות והעיזים. כל התראת מזג אוויר מקפיצה אותנו והדבר שהכי מפחיד אותי הוא ששריפה תפרוץ בעת שאני אהיה בעבודה...

פאק...

תמונות היום: תמונות משריפת הענק באיזור יוסמיטי.  מטוס C-130 הרקולס של משמר החופים מתמלא מחדש בבסיס חיל האוויר מקלאלן בסקרמנטו לפני טיסה נוספת למלחמה באש. התמונות מאתר האינטרנט של תחנת הרדיו המקומית KFBK

כשאתה חסר אונים...

ב7:30 בבוקר, בעת פטרול ברכב, נתקלתי הבוקר באייל לבן-זנב צעיר מאוד (בערך בן חודשיים) ששכב על הכביש. האיילים הלבנים נפוצים פה מאוד, ומכיוון שבקהילה בה אני עובד כשומר יש איסור חמור על ציד, משפחות שלמות של איילים לבני זנב מסתובבות. המשפחה הזו - שתי נקבות ושני גורים (או גדיים, או מה שלא יהיה התרגום הנכון לFawn, לא בא לי לבדוק) - מסתובבת בין שלושה בתים באופן די קבוע. הם לא ממש מודאגים מבני אדם ובדרך כלל יעמדו ויביטו בך אם לא תתקרב יותר מדי.

לראות את הינוקא הזה שוכב כך על הכביש הדאיג אותי. עצרתי את הרכב, יצאתי ובחנתי אותו. כשהתקרבתי, הוא קם בצורה חלושה, על רגליים מתנדנדות, וניסה להתרחק ממני בצורה די אומללה. לאחר כמה צעדים הוא עצר, מתנשם בכבדות, קצף עולה על שפתיו. לאחר מספר צעדים נוספים, הוא ירד במורד הגבעה, התמוטט ושכב שם, פועה ומתנשף. היה לי ברור שהוא חולה מאוד וכנראה מקרה אבוד. התקשרתי אל המשלח של משטרת לינקולן (שהיא המשטרה העירונית הקרובה למקום עבודתי) וזה קישר אותי עם שירותי בעלי החיים (Animal Control Services). בתוך זמן קצר מצאתי עצמי מדבר עם גברת ממרכז הצלת האיילים של מחוז פלאסר (Placer County Deer Rescue Center). מתיאור הסימפטומים היא הסיקה מיד שמדובר במחלה דימומית אדנוויראלית (Adenoviral Hemorrhagic disease), מחלה וויראלית רצחנית שהשנה נפוצה במיוחד. אחוזי התמותה מן המחלה גבוהים מאוד -95%, אמרה הגברת. היא הבהירה לי שהמחלה מסוכנת לבעלי חיים אחרים, כולל כלבים, כבשים, עיזים ושאר בעלי חיים מבוייתים. "אני אשלח לך מישהו שיבוא, ימית את הגדי ויקח את הגופה" היא הבטיחה וניתקה. 

אז נשארתי שם כדי למנוע מאנשים או בעלי חיים אחרים להתקרב אל הגדי הגוסס. הוא פעה נוראות, קורא אליו את שאר חברי הלהקה - "הם כנראה גם אבודים", הזהירה אותי הגברת ממרכז הצלת האיילים - וכל שיכולתי לעשות היה לעמוד שם, קרוב מספיק כדי שהאיילות לא יתקרבו אל הגדי. אולי הן עוד לא תפסו את הוירוס, אני חושב לעצמי, מקווה לנס. הגדי פעה מרות, האיילות ענו לו. כל מה שהוא רצה זה שאימא תבוא וכל מה שיכולתי לעשות היה להרחיק את אימא. שנאתי את עצמי למרות שידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. כאב לי הלב להיות כל כך חסר אונים - בשל העובדה שאני בא במגע עם לא מעט אנשים ובעלי חיים, לא יכולתי אפילו להרשות לעצמי לגעת בו ולנסות לנחם אותו. בשעה 8:45, פחות או יותר, הגדי נפח את נשמתו, בעוד האיילות האומללות עומדות וצופות בחוסר אונים - חוסר אונים שגם אני חשתי. 

האיש של שירותי בעלי החיים הגיע רק ב10 בבוקר. הוא יצא מהטנדר שלו עם רובה ציד. "אין צורך," אמרתי לו, "הוא מת כבר למעלה משעה". "אתה בטוח?" הוא שואל. "אני יודע מה זה מת," אני עונה לו, משתדל לשמור על הסבלנות שלי. כן, ראיתי מספיק מוות בחיי כדי לזהות את הסימנים.  "יופי," הוא אמר לי, בחוסר הרגישות האופייני לחלק מהאנשים פה באיזור, "אף אחד לא אוהב לירות בבמבי". יופי. נחמה פורתא.

כואב לי שכל מה שיכולתי לעשות היה לעמוד שם בחוסר אונים.

התמונות האלו צולמו עם הפלאפון אז האיכות לא משהו. בתמונה הראשונה, הגדי כושל לו בניסיון להתרחק ממני. בתמונה השנייה, אחרי שהגדי התמוטט, בעוד האיילות עומדות שם בחוסר אונים ומקוות שאסתלק כדי שיוכלו לבוא אל הגדי הפועה...