התאוששות

יום שישי שעבר היה רע, פשוט כך. 

לעת צהריים ירדנו לסקרמנטו, למרפאת הפלות. למה לרדת לסקרמנטו, ועוד למרפאת הפלות, בשביל גלולה אחת מטומטמת? כי זו קליפורניה. זוג שרוצה להביא ילד לעולם יצטרף לשלם בערך 10,000 דולר על טיפולים, בדיקות והלידה... אבל לעומת זאת, אם אתם רוצים להפסיק הריון, יש מרפאות שהמדינה עצמה מממנת שיעשו זאת בזול... עם הגלולה להפסקת ההריון היה צורך בהשגחה של שלוש שעות פלוס מינוס. בבית החולים בגראס וואלי, עלות ההשגחה הזו הייתה יוצאת 500 דולר. במרפאת הפלות - 100. החישוב נראה הגיוני באותו הזמן. אחרי הכל, מדובר במרפאת הפלות, הם מתמחים בהפסקת הריון. אז גם לשלם פחות וגם להיות אצל מי שמתמחים בנושא נשמע כמו בחירה משכנעת.

רק דבר אחד שכחנו. 

זו קליפורניה.

מרפאת ההפלות הייתה מאויישת על ידי צוות של פמינאציות שהתנהגו כאילו מטרתן בחיים היא לדאוג לכך שנשים לא יביאו ילדים לעולם. "יש לך את הכוח, את לא חפץ, אמרי לו לקשור את צינור הזרע" קראה מודעה ענקית על הדלת ומתחתיה, "עשית את הבחירה הנכונה. כאן נשים מקבלות כוח". 

נשים מקבלות כוח במרפאה הזו, כך מסתבר, רק אם הן, א) לא נשואות וב) לא רוצות ילדים. כשהגענו, אמרו לנו שבניגוד לגילת זכויות המטופל, צוות המרפאה לא יתיר לי ללוות את בריטני לטיפול. התירוץ? כדי לא לפגוע בפרטיותן של נשים אחרות העוברות טיפול באותו הזמן. "אוקיי," אמרתי, "לפחות תנו לכלב להיכנס איתה". אחרי הכל, צל הוא כלב שירות מורשה. מבחינת החוק בארה"ב מותר לו להיכנס לכל מקום שבו המפעיל\ה שלו - בריטני במקרה זה - זקוק\ה לו. 

"לא," אמרו ומייד הבהירו, "יש מדיניות. לא טוב לכם, אתם יכולים ללכת".

ככה סתם. 

בנקודה זו היינו צריכים לקום וללכת אבל היינו שם כבר ואת הטיפול צריך לעשות בכל מקרה וכמה שיותר מהר יותר טוב.... עם הריון חוץ רחמי לא משחקים משחקים.... אז בלענו את הצפרדע והכלב ואני נאלצנו לחכות בחדר ההמתנה. 

רבע שעה מאוחר יותר, נכנסות שתי נשים. הן ניגשות לקבלה. אחרי שביררו למי מהן יש את התור, היא מציגה את השנייה בתור אחותה שבאה להיות איתה. שתיהן נכנסות בלי שום בעיה. 

פניתי אל דלפק הקבלה ושאלתי מדוע היא כן ואני לא.

"תראה, זו אחותה, זה קרבת משפחה"

 "אבל - זו אשתי!" אני אומר, לא יודע אם לצחוק או לבכות.

"כן, אבל בשל פרטיות הנשים, אנחנו לא מכניסות גברים לאיזור הזה" היא אומרת.

יצע המרצע מן הסנדלריה. 

ישבתי שלוש שעות בחדר ההמתנה. פעמיים ניסיתי לבקש מפקידת הקבלה שלפחות תגיד לי מה קורה עם בריטני ונעניתי ב"אני לא רשאית לומר שום דבר"

אחרי שלוש שעות בריטני יוצאת, על סף דמעות. "אל תדבר איתי עד שנגיע לאוטו," היא לוחשת, "אחרת אני אתפרק פה"

אנחנו מגיעים אל האוטו. היא מתכרבלת עם הכלב במושב האחורי ופורצת בבכי.

"עשית את ההחלטה הנכונה" הודיעה לה האחות כשהיא נכנסה לחדר הטיפולים. 

"לא הייתה לי ברירה," בריטני אמרה לה בעדינות

האחות הסתכלה בתרשים והסתכלה עליה. "אה," היא אמרה, "אז זה המצב, הריון מחוץ לרחם? טוב. עדיף לך ככה בכל מקרה" 

הם נתנו לה את הכדור, בדקו שהיא בסדר ואחרי זה הלכו. מדי פעם הגיעה מישהי לבדוק מה המצב. בכל פעם בריטני שאלה אם אפשר ליידע אותי שהכל בסדר. בכל פעם הובטח לה שאכן יידעו אותי. רק שאף אחד לא טרח ליידע אותי. 

 אחרי שעתיים, מגיעה רופאה, והשאלה הראשונה שבריטני שואלת אותה זה אם ייתנו לי להיכנס. הרופאה אומרת שלא ואז שואלת "אז, הוא לחץ עלייך להיכנס להריון?"

בנקודה זו, בריטני כמעט התפוצצה. היא באה מבית נוצרי-שמרני. היא מתנגדת להפלות באופן כללי, למעט במקרים שבהם יש הצדקה רפואית לעשות אותן. היא יודעת שהיא תצטרך לחיות עם החווייה הזו כל חייה, והיא מפחדת שמא לעולם לא תוכל להביא ילדים לעולם והנה באה הרופאה הזו משום מקום ורצה לדעת אם הבעל לוחץ עליה להיכנס להריון.

בריטני הודיעה לה שהיא מסרבת לדבר איתה. 

הרופאה החליטה שבריטני בפאניקה וניסתה לשכנע אותה לקחת כדור הרגעה.

בריטני הודיעה לה שיש לה בעל וכלב בחדר ההמתנה ואם היא תתחיל לצרוח, גם הבעל וגם הכלב יכנסו פנימה, בין אם היא תרצה בכך ובין אם לא.  "שאתחיל לצרוח?" היא דורשת. הרופאה מחליטה לא להסתכן בצרות ומשאירה את הטיפול לאחיות

יצאנו משם בתחושה מאוד קשה. החוויה שעברנו הייתה לא נעימה מכלתחילה. אפשר היה לצפות מהפמינאציות להראות, אם לא רגישות, אז לפחות יחס מקצועי וכבוד לחוקי המדינה והממשלה הפדרלית. 

היה גועל נפש. פשוט גועל נפש. 

לקח לי שלושה ימים להתאושש מהעצבים ולהגיע לנקודה בה יכולתי לכתוב על כך כאן.

זהו, בכל מקרה, בריאותית אנחנו בסדר... עכשיו נותר לראות מה יקרה בעתיד. אני לא יכול להכחיש שאני קצת חושש, אבל מסתכל לשמיים ומתפלל שיהיה בסדר. 
בפנים לאט לאט מתחיל להירגע, החוויה מתחילה להישאר מאחור...