רגע של גאווה

אתמול נסענו למרכז העיר אובורן כדי להשתתף באירועי יום הזיכרון האמריקני.  חברה של בריטני הפעילה שם דוכן חיבוקים - חיילים בהווה ובעבר ובני משפחותיהם מוזמנים לבוא ולקבל חיבוק סתם כך, בלי שום דבר אחר. דוכן החיבוקים החל לפני כמה שנים בתור יוזמה של אם לחיילת שנהרגה בעיראק. היום מפעילות אותו שש מתנדבות המתחלקות למשמרות של שלוש. המטרה - להראות לחיילים ובני משפחותיהם שיש מי שכן מעריכים את ההקרבה. להרבה אנשים זה נראה קצת מוזר - זו אמריקה, אחרי הכל, מדינה שבה חיבוק מאדם זר זה רעיון  מופרך ולא הגיוני. אבל עם השנים הולך הרעיון ונעשה מוכר. אם בעבר רוב האנשים הסתכלו על הדוכן בצורה עקומה, אתמול היה תור (לא ארוך) של חיילים ובני משפחותיהם שהעריכו את המחווה. בריטני ואני, ביחד עם צל, ישבנו ליד הדוכן והתרגשנו בכל פעם שמישהו או מישהי התרגשו עד דמעות מחיבוק פשוט. 

ושם פגשנו את ג'וזף, חייל לשעבר שחזר לפני שלוש שנים מאפגניסטן עם תסמונת פוסט-טראומטית. אנחנו פגשנו את ג'ו לראשונה לפני כשנתיים. האיש פגשנו אז היה אדם אפור, כבוי, חסר אנרגיה. הוא היה אז לקראת סוף שנות העשרים שלו אך נראה יותר כמו בן חמישים. בפעם הראשונה שפגשנו את ג'ו היה כשפקידת שירות הסיוע לחיילים משוחררים של קליפורניה (VAC) הפנתה אותו אל בריטני לטיפול עם הכלב. ג'ו של אז היה איש שחייו כבר הסתיימו. הוא לא ישן, לא היה מסוגל לעזוב את הבית ליותר ממספר דקות, נטה להיכנס ללחץ מכל דבר פעוט. חיילים רבים שחוזרים מאפגניסטן ועיראק נראים כך. במשך ארבעה חודשים, פחות או יותר, ג'ו, בריטני והכלב עבדו במשך ארבע שעות כל שבוע. בתחילה נראה היה שדבר לא יאזן אותו מחדש אבל אחרי סשן או שניים הוא כבר החל לדבר בצורה יותר אנרגטית, החל לתקשר עם צל, תחילה במילים, אחר כך בחיבוקים, ליטופים ומשחק עם כדור... 

אחרי שלושה חודשים, ג'ו, בריטני, צל וצ'יריוס, הכלב החדש של ג'ו, עברו משלב הטיפול הקלאסי לשלב שבו ג'ו, בהדרכתה של בריטני, אימן את צ'יריוס להיות לו כלב השירות שלו.

ג'ו שפגשנו אתמול היה אדם אחר לגמרי. הוא חייך, דיבר בקול, לחץ ידיים, חיבק הציג את בריטני וצל לחברה שלו שאיתה הוא יוצא כבר חצי שנה...האיש הכבוי, האומלל שפגשנו לראשונה, נעלם כליל. גם המשפחה שלו, שבריטני זכרה כמשפחה מרוחקת, מודאגת, נראתה שמחה הרבה יותר. היה כיף לראות את השינוי שחל בו. צ'יריוס היה לידו, כלב חברותי, עם זנב מונף וגישה ידידותית. הוא וצל פתחו מיד בתחרות מי ייראה יותר מקצועי (צל ניצח, לדעתי האישית) ומשועמם. 

היה כיף ולא יכולתי שלא לחוש גאווה בהצלחה המדהימה של הטיפול, גאווה בבריטני ובצל, שעשו את ההבדל עבור האיש הזה.

עשה לי טוב על הלב.

תמונות היום: צל בכניסה ליריד בקיץ 2010. כשהוא לובש את ווסט השירות, צל לא נחשב "בעל חיים" אלא "משרת ציבור" כך שהשלט לא תופס לגביו. סנטה צל ליד משאית צבאית בדצמבר 2012. השילוב של מגפיים וכובע סנטה סוחט חיוכים מכל הכיוונים.  שברולט קורבט שנת 1968... כשהקורבט עדיין הייתה קורבט ולא החתיכת פלסטיק שמייצרים היום. צולם בתערוכת המכוניות של גראס וואלי, ספטמבר 2012