לירות או לא לירות, זו השאלה (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

“היי, תעזבי את המכונית!” אני אומר.

הבחורה, צעירה ונאה, מפסיקה לנסות לפרוץ את הדלת.

“זה האוטו שלך?” היא שואלת, פונה לכיווני

“לא, אבל זה לא האוטו שלך,” אני אומר

“זה אוטו יפה,” היא אומרת. שפת הגוף שלה רועדת, עצבנית. היא בקריז, אולי, “אני צריכה את הכסף...”

“אני נותן לך את ההזדמנות להסתובב וללכת,” אני אומר בתקיפות.

היא שולחת יד מאחורי הגב. הופה! המצב נעשה מכוער! היד נשלחת אל הגלוק ומרימה אותו כמו מעצמה. הבחורה שולפת אקדח משלה, מביאה אותו לצד הגוף.

אדרנלין זורם לי בדם בטירוף מוחלט. כפות הידיים מעקצצות. זרמים חשמליים נעים במורד הגב. כל שערה בגוף סומרת ועור ברווז עצבני מכסה את גופי. הגלוק מתרומם, הכוונת הקדמית והעין מתיישרות ביחד. המוח החושב – זה שעוד עשוי היה להסס – נזרק אל מושב הנוסע בעוד אהוד האחר, האינסטינקטיבי, הבלתי חושב בעליל, תופס פיקוד. אני מרגיש כמו צופה בעוד גופי פועל על טייס אוטומאטי.

“תזרקי ת'אקדח!” אני צורח עליה

האקדח שלה מתרומם. אולי היא לא ציפתה שגבר ירה בבחורה נאה שכמוה. מזל ביש, אחות שלו. המוח שלי מתעקש שזה לא אמיתי בעוד הטייס האוטומאטי סוחט את ההדק. היא מתמוטטת לפני שהספיקה לכוון. אני מוריד את האקדח לכיוון הרצפה...

והאורות נדלקים.

“בואו נראה את זה עוד פעם" אומר המדריך ומציג בפנינו את הסרטון. בריטני ואני צופים בסרטון של הבחורה המנסה לפרוץ את הרכב. במבט שני ניתן לראות את האקדח מציץ ממכנסיה כשהיא מפנה את הצד אלינו.

“יש הרבה גברים שלא לחצו על ההדק בסצנריו הזה" אומר המדריך.

“כשזה מגיע לחיים שלי, אני מאמין בשוויון זכויות,” אני צוחק, מנסה להתעלם מהעובדה שיש איזה רעד בברכיים בעוד האדרנלין משתחרר.

אנחנו נמצאים באיזור התעשייה של מערב סקרמנטו, בסימולטור הירי הטקטי של איים-יו-ניישן (Aim-U-Nation). הסימולטור מציג בפנינו תסריטים מעשיים. אקדחי הגלוק הוסבו לירי קרן לייזר אך מחסניות של אוויר דחוס מספקות את תחושת הרתע כשאתה לוחץ על ההדק. זה מרגיש אמיתי... אמיתי מדיי, במובנים מסויימים. התסריטים כולם קצרים למדי – נאמנים לגישה האמריקנית לפיה מרבית מקרי הירי קורים בתוך חמש שניות, במרחק של פחות מחמישה מטרים ונגמרים בתוך פחות מחמש יריות. למרות הזמן הקצר, אתה מוצא את עצמך נמשך לתוכם, חש באותה האינטנסיביות שאתה חש במקרי חירום אמיתיים.

“פעלתי על טייס אוטומאטי" אני אומר ומציין שזה מעולם לא קרה לי במשחקי וידאו או משהו דומה. הריאליזם כאן היה כל כך אמיתי עד כי המוח החליט שהוא באמת אמיתי ונתן את הפיקוד לאהוד אחר, אהוד שלא חושב, לא מנתח, לא מבזבז את הזמן על פעילות בלתי חשובה כשהחיים עומדים על הפרק.

תורה של בריטני. אין לה את אותו הניסיון שיש לי עם מצבי חירום והיא מורגלת בירי מטווחים בלבד. בואו נראה איך היא תגיב למצב אמיתי.

התסריט: היא נכנסת הביתה ומגלה שודד בסלון, אוסף דברים לתוך שקית ניילון גדולה. בריטני מרימה את הגלוק מיד. “היי, צא מהבית שלי!” היא צועקת על הסרט המוקרן על קיר החדר. הצעקה שלה מהדהדת בחדר. אני תוהה לרגע אם הצעקה שלי לבחורה עם האקדח הייתה כזו מהדהת ומודה בפני שעצמי שאני כנראה הייתי רועש עוד יותר...

השודד שולף אקדח, בריטני סוחטת את ההדק והוא נופל. ירייה אחת, למרכז המאסה. בלי יריות לראש, בלי פגיעות קריטיות, בלי בונוס נזק. החיים הם לא משחק מחשב.

סימולטור הירי הטקטי הוא עסק די חדש – חודשיים בסך הכל, אומר לי סטיב, בעל חנות הנשק שבה ממוקם הסימולטור. הוא מציג בפניך תסריטים מעשיים, בלי כל השטויות ההוליוודיות. ומאלץ אותך לפעול מהר, להחליט היטב ולירות במדויק. לא כל התסריטים, אגב, מסתיימים בירי. מיד אחרי הפורץ של בריטני מצאתי את עצמי מול פורץ בתסריט דומה, המסתובב בסלון כשהוא אוחז בארנק נשי ומחטט בתוכו. כשהוא נתקל בי הוא התווכח, צעק... ואז ברח דרך הדלת כשהוא אוחז בארנק עדיין. באופן טבעי, לא יריתי (כיוון שלכל אורך הדרך הוא לא באמת היווה איום).

“למה לא ירית?” שאל המדריך

“לא היה צורך,” עניתי, “זה רק ארנק"

“תתפלא כמה אנשים ירו בגנב הזה" הוא צוחק.

אני מתאפק לא להוציא איזו הערה מתנשאת על כך שרק אמריקאי יירה בגנב שלא מהווה איום. גם מתנשא, גם לא מדוייק וגם חסר טעם. טוב שסתמתי את הפה.

מרחק הנסיעה מהבית עד לחור הזה במערב סקרמנטו הוא בערך שעה וחצי. לקח לנו קצת יותר כי בין לבין עצרנו בשביל לתדלק את האוטו. נסיעה ארוכה בשביל שעה וקצת בסימולטור הטקטי.

בזמן שאנחנו נכנסים אל האוטו, בריטני אומרת שהיה שווה כל רגע. היא עוד לא יודעת חצי מזה, אני חושב לעצמי בחיוך. היום אנחנו עושים יום כיף בסקרמנטו והסימלטור היה רק עצירה אחת. השנייה כבר בדרך. אנחנו נוסעים למרכז העיר, לדאון-טאון של סקרמנטו. “אכפת לך אם נעצור לאכול משהו?” היא שואלת.

“אחרי העצירה הבאה,” אני מבטיח לה. היא לא יודעת מה אני מתכנן...

אנחנו עוצרים בדאון-טאון של סקרמנטו, מול מסעדת "הטעם הלבנוני של מעלוף".

“היום,” אני אומר לה, “אנחנו אוכלים בטעם של בית"

די רחוק לנסוע עד סקרמנטו בשביל טעם של אוכל מזרח תיכוני אבל בהתחשב בזה שכבר שנתיים לא אכלנו ואנחנו בסביבה ממילא, בהחלט הגיע הזמן...

הצוות, לבנוני כולו, פורס בפנינו צלחות סלטים – חומוס, טחינה, באבאגנוש, טבולה, לאבנה... בריטני ואני מתמוגגים מהטעם. הפיתות הן פיתות אמיתיות, החומוס לא היה מבייש אף מסעדה ברמלה או עכו... למנה עיקרית אנחנו מזמינים לאפות עם שווארמה. אלוהים, כמה זמן לא אכלנו שווארמה...

הטעם כל כך טוב שכמעט עולות לי דמעות בעיניים...

הנסיעה הביתה ארוכה, הכלב חורפ במושב האחורי, בריטני חורפת במושב הנוסע... ואני, עם חיוך מטופש, שר שלמה ארצי (משתדל לא לזייף) לעצמי על הכביש הבינמדינתי 80...

אתמול היה טוב... ויהיה גם מחר...

 תמונות היום, כי איך אפשר בלי: ארנבון בר סקרן באיזה חור נידח במדינת וושינגטון. הר שאסטה (Mount Shasta) בצפון מדינת קליפורניה, אחד ההרים הכי גבוהים בקליפורניה, צל ב2009 בפרוות החורף שלו כשעוד היה חצי גור