לפני
חצי שנה בערך, בעת
שעשיתי את הרישוי לעבוד בשומר בקליפורניה,
סיימתי עם הציונים
הכי טובים בכיתה (98.5% סה"כ,
חצי אחוז פחות
מהתלמיד הכי מוצלח בהיסטוריה של האקדמיה
לאימון שמירה בקליפורניה, CSTA, שבה
למדתי). הסיבה
לא הייתה בגלל שאני כזה חכם, כי
באמת שאני לא. הסיבה
הייתה שאני הקשבתי היטב, התרכזתי,
ולמרות שכל בוקר
יצאתי לאקדמיה בשבע בבוקר והגעתי חזרה
הביתה בשבע בערב, עדיין
ישבתי על החומר במשך שעה כל ערב.
לא הייתי צריך לשנן,
רק ללמוד את החומר
פעם אחת. באמת
שזה לא היה כזה חומר מסובך. אז
יצא שהייתי מספר אחד בכיתה של 30
איש. לא
רע, אבל כדי
לתת לכם פרספקטיבה, 26 מתוכם
יצאו עם למעלה מ85% שזה
מה שצריך בשביל ציון עובר. השלושה
שכשלו, כשלו
מרות. אחד
היה בחור הזוי לחלוטין (לשם
הדוגמא, כשנשאל
מתי מתיר החוק לעשות שימוש בכוח קטלני
כהגנה עצמית הוא ענה "כשאתה
מותקף על ידי אנשים עם רובי קשת".)
השניים האחרים פשוט
לא התרכזו ולא למדו והתעסקו בלהחליף
דאחקות בשיעור. כשהמדריך,
קן, נתן
את הציונים הסופיים, שני
אלה פצחו בסצינה, בטוחים
שהכשילו אותם בכוונה כי הם שחורים (אף
כי בערך חצי מהכיתה היו שחורים).
המחשבה שהם נכשלו
בגלל שלא למדו לא עלתה במוחם. אני
מודה שלא ממש הצלחתי להבין מדוע הם חשבו
שמגיע להם לעבור כשהם לא ידעו את החומר...
עד
שבת האחרונה. בשבת
סיימתי משמרת בוקר
ב2 בצהריים
ומיהרתי למאריסוויל, קליפורניה
(מרחק שעה
נסיעה ממקום עבודתי ובערך שעה וקצת נסיעה
מהבית). הסיבה
- האחיינית
שלנו, בת
10, משחקת
בקבוצת הכדורסל בנות של בית הספר שלה. בשבת
אירחה הקבוצה שלהם
את "הקבוצה
הטובה בצפון קליפורניה" –
קבוצה מאיזה בית
ספר בריצ'מונד,
ליד סאן-פרנסיסקו,
מרחק שעתיים וחצי
נסיעה ממאריסוויל. סיפורי
האימים על קבוצת הבנות מריצ'מונד,
שמסוגלות לנצח גם
קבוצות של בנות 13 ויותר
סופרו על ידי הילדים בבית הספר בלחישות,
כאילו מדובר באיזו
קבוצת ליגה לאומית ולא קבוצה של ילדות
בנות עשר מחור אורבני מוכה פשע.
הגשם הראשון,
שירד בלי רחם,
האט את הנסיעה וכך
הגעתי לבית הספר כשהמשחק כבר היה בעיצומו.
מצאתי את דרכי אל
בריטני ואחותה, שישבו
ועודדו בהתלהבות בכל פעם שהקבוצה המקומית
נגעה בכדור. היה
משהו קצת מוזר במבנה הקבוצות.
הקבוצה המקומית
הייתה מורכבת באופן די קוסמופוליטי,
עם שחורות,
לבנות,
היספאניות ואפילו
ילדה הודית אחת. הקבוצה
מריצ'מונד
הייתה של שחורות בלבד. מיד
לאחר שהתיישבתי, אמרה
לי אחותה של בריטני "הקבוצה
שלנו נראית טוב יותר".
“יופי"
אמרתי, “כמה
כמה?”
התגובה
הייתה מבט אטום.
“הנקודות,”
הבהרתי,
“בכמה אנחנו
מובילים?”
“לא
סופרים נקודות,” היא
אמרה לי, נותנת
לי את המבט הזה שליברלים תמיד נוטים לתת
לי כשאני מביא משהו מישראל הפרימיטיבית.
“לא
סופרים?” אני
שואל בהפתעה, “אז
איך יודעים מי ניצח?”
“אין
מנצחים,” היא
עונה לי ברצינות גמורה, “ככה
אף אחד לא יוצא בהרגשה רעה
“כלומר
במקום להכין את הילדים למציאות – שבה לא
תמיד הם יצליחו בהכל – אנחנו מלמדים אותם
שלא משנה מי עשה יותר טוב, כל
זמן שהם מנסים?”
“כמובן,”
היא עונה לי,
עדיין רצינית לגמרי.
היא ליברלית אמיתית,
אחותה של בריטני,
עם אוטו היברידי
ודיעות בכל נושא שבעולם, “מה
שחשוב זה שהם ינסו. בגלל
זה מתחילים שנה הבאה עם תוכנית הלימוד
Common Core”
“שהיא
תוכנית מפגרת,” לא
התאפקתי.
שוב
המבט הזה, הכמעט
מרחם, על
הרדנק הבור ממדינה מפגרת שאחותה הקטנה
הביאה הביתה.
Common Core – ליבה
משותפת – היא תוכנית שמטרתה הרשמית היא
להביא תוכנית לימוד אחידה לכל בתי הספר
בארה"ב.
מטרתה הלא רשמית –
לטמטם את קהל הבוחרים עוד יותר.
תחת התוכנית הזו,
לימודי אזרחות
(ספציפית
לימוד והבנת החוקה האמריקנית,
מערכת הממשלה
הפדרלית, הממשלה
המדינתית וממשל המחוזי ואיך כל זה עובד)
תצטרף ללימודי
גיאוגרפיה כנושא לימוד שאיננו נחוץ ואפשר
לוותר עליו. לימודי
אנגלית יקוצצו משמעותית. הדבר
החמור ביותר – שיטת הבחינות תשתנה כדי
להתאים למציאות המודרנית שבה מקבלים
מדליות רק על השתתפות. למשל,
אם תלמיד עשה שגיאה
במבחן במתמטיקה – מתמטיקה!!! - אבל
יכול להראות כיצד הגיע לתשובה השגויה,
הוא יקבל חצי
מהנקודות של תשובה נכונה. זה
בכלל לא משנה שמבחינתו 3 כפול
4 זה 11.
העיקר שהוא ניסה.
שתי
המפלגות הגדולות של אמריקה מקדמות את
התוכנית הזו. הן
יודעות למה. מצביעים
מטומטמים הם קלים לשכנוע. אחרת איך תסבירו
שהקבוצות שנפגעו הכי הרבה ממשטר אובמה –
העניים, מחוסרי
העבודה, השחורים,
הצעירים – הם אלו
שהצביעו לו הכי הרבה? ומדוע הקבוצות המדוברות הן ברובן קבוצות של אנשים עם השכלה מוגבלת לכל היותר?
הפוליטיקאים
אוהבים מצביעים מטומטמים.
וכל
זה מתחבר ביחד לגישה הקליפורנית ההזויה
שאין דבר כזה מפסידים ואין דבר כזה מנצחים
ולא משנה איפה סיימת, העיקר
שהשתתפת.. בקליפורניה,
הגישה הזו איננה
חדשה. עקרונות
כמו עקרון התשובה השגויה של תוכנית הלימוד
המשותפת היו בבתי הספר כאן כשבריטני הייתה
בכיתה ב'. כשהייתה
בכיתה ג' היא
השתתפה בתחרות הרכיבה הראשונה שלה וסיימה
במקום השלישי מתוך שבעה משתתפים.
ילדה שסיימה במקום
הרביעי פרצה אז בבכי בגלל שמי שסיים במקום
הרביעי ומטה לא קיבל סרט צבעוני.
בריטני,
ברגע של גדלות נפש
אופיינית, ניגשה
לילדה הבוכה והעניקה לה את הסרט שקיבלה,
מתוך אכפתיות
אמיתית. הסרט
הצבעוני היה חסר משמעות עבורה.
מה ששינה לה היה
שהיא והסוסה צ'יפמאנק
קיבלו את המקום השלישי ומחמאות מהשופטת
על הביצוע. הילדה
במקום הרביעי לא הייתה מורגלת במיקומים
וציונים ומה שהפריע לה היה שלא קיבלה סרט
צבעוני. היום
המצב גרוע יותר. בתחרויות
הרכיבה של תלמידיה של בריטני,
כולם מקבלים סרט
באותו הצבע. יש
מיקומים אבל כולם זוכים בסרט. זו
קליפורניה. הילדים
שגודלים תחת האשלייה הזו לא יודעים שהם
צריכים לעבוד כדי להגיע למשהו בחייהם.
אחרי הכל,
זה לא משנה אם הם
צדקו או טעו, לא
משנה מי שיחק יותר טוב. אין
ניקוד במשחקים, לא
צריך להיות צודק במבחנים וכולם מקבלים
סרטים צבעוניים. וכך
מגיעים הילדים האלה לעולם האמיתי,
שבו אתה מקבל ציון
המתבסס על הביצוע שלך ועל התוצאה הסופית.
עולם שבו היפר-אקטיבי
שעף מבית הספר בכיתה ט' כמוני
לומד טוב יותר מהם. אין
להם מושג מדוע הם נכשלים. אין
להם התחושה שאם הם כשלו, הרי
שהם עשו משהו לא נכון. לכן
הם ממהרים להאשים את המדריך בגזענות.
אחרי הכל,
אין לו סיבה "אמיתית"
להכשיל אותם,
לא כך?
אז
נכון, אף
אחד לא אוהב להפסיד. אף
אחד לא אוהב לקבל מבחנים שבהם הוא נכשל.
אף אחד לא אוהב
לסיים במקום האחרון.. אבל
זו המציאות. המציאות
הזו תלך על הילדים לכל אורך חייהם –
בריאיונות עבודה, בביקורת
על עבודתם, בדרך
שבה אנשים ישפטו אותם ואת מעשיהם.
זו היא מציאות בלתי
נמנעת והריכוך הזה של המציאות עבור הילדים
איננו עושה להם טובה. הריכוך
הזה מקשה עליהם. הם
מגיעים לא מוכנים לחיים האמיתיים.
הם לא מבינים מדוע
ההוא שקורע ת'תחת
מקבל את אות העובד המצטיין כל שנה והם לא.
הם מצפים לציונים
לשבח על עבודה נורמלית עד תת-נורמלית.
המציאות
נושכת אותם והם צורחים בכאב...
זהו
להיום. התכוונתי
לכתוב על עוד חוקים הזויים של קליפורניה
(כמו חוק
השירותים לטרנסג'נדרים
והחוק המתיר לשוהים בלתי חוקיים לקבל
רישיון נהיגה חוקי של קליפורניה)
אבל יצא ארוך מדי
גם כך.הפוסט
הבא יהיה על תצוגת סוסי העבודה של גראס
וואלי שנערכה בסוף השבוע האחרון אז תזכירו
לי אם אשכח לכתוב על החוקים האלה
תמונות היום: בהכנה לפוסט הבא, התמונה הראשונה היא של זוג סוסי קליידסדייל בני פחות משנה שהוצגו בתצוגה השנתית של 2012. התמונה השנייה - אני בשיחה בגובה העיניים עם סוס פרצ'רון ענק ביום שישי האחרון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה