גילוי
נאות – את הנתונים המובאים כאן קיבלתי
מידידי, צ'רלי
קינג, איש
תחנת הרדיו קיי.אף.בי.קיי
בסקרמנטו. אין
לי כרגע הזמן והאנרגיה לאמת אותם אבל אני
יכול לומר שצ'רלי
קינג, אף
כי יש לו הנטייה לדיעות מוזרות מדי פעם,
שלא לדבר על הנטייה
לדבר בגלוי על אהבתו לגראס (ואני
לא מדבר על גראס וואלי) בדרך
כלל מאוד מדוייק כשמדובר בנתונים מספריים
וכדומה.
לפי
צ'רלי,
מאז 1983 היו
בארה"ב
66 מקרי רצח
המוניים בנשק חם, עם
בערך 550 הרוגים.
נתון מזעזע כשהוא
עומד בפני עצמו.. לרגע
חשבתי לעצמי שאולי יש היגיון כלשהו בטענה
שצריך להגביל נשק. ואז
צ'רלי שלף
עליי נתונים נוספים שלא ממש הפתיעו אותי
אך בהחלט שמו בפניי פרופורציה.
מאז 1983,
יותר מרבע מיליון
אמריקנים נהרגו בתאונות דרכים שבהן היה
מעורב נהג שיכור. רבע
מיליון. 250,000... מספר
כמעט בלתי נתפס של אנשים... בחלוקה
מהירה לשלושים – אתם מדברים על ממוצע של
8300 הרוגים
כל שנה...
אמריקה
לא צריכה הגבלה על נשק, אמר
לי צ'רלי,
טענה די מפתיעה
כשהיא מגיעה ממנו, אמריקה
צריכה הגבלה על כלי רכב.
כתמיד,
אמרתי לו בפרצוף,
אתה עושה שימוש
בנתונים הנכונים אך מגיע למסקנה שגויה.
מה משותף לאדם לאנזה
(הרוצח
מניו-טאון,
קונטיקט)
ג'יימס
הולמס (הרוצח
מבית הקולנוע באורורה, קולורדו)
ואהרון אלקסיס,
הרוצח מבסיס הצי
בוושינגטון הבירה? שאלתי
אותו.
שהם
רוצחים? הוא
ענה בבלבול.
שהייתה
להם היסטוריה של אלימות והיסטוריה של
הפרעות פסיכיאטריות. הולמס
היה מאושפז בעבר. שבועיים
לפני הטבח שביצע, כתבה
הפסיכיאטרית שלו לדיקן הקולג' בו
הוא למד שהוא אלים וראוי לבחון פנייה
למשטרה. שנה
לפני שנרצחה, קראה
אימו של אדם לאנזה למשטרה לאחר שבנה תקף
אותה באלימות. לאנזה
אובחן כסובל מתסמונת אספרגר (שזה
שם קוד פוליטיקלי קורקטי למה שבעבר הוגדר
כהפרעת אישיות גבולית)
כשאהרון
אלקסיס נכנס לבסיס הצי בוושינגטון ביום
שני האחרון, הכתובת
כבר הייתה על הקיר. אלקסיס
נעצר ב2004 לאחר
שירה בצמיגים של רכב בעקבות סכסוך על מקום
חנייה. אלקסיס
טען אז שהוא סובל תסמונת לחץ פוסט טראומטית
לאחר שהיה שותף במאמצי החילוץ בניו יורק
לאחר פיגועי ה11 בספטמבר.
למרות זאת,
אלקסיס התגייס לצי
ארה"ב
ב2007 כחשמלאי
מטוסים. לא
כל כך ברור מה קרה איתו שם אבל הוא קיבל שחרור בכבוד, שיבוץ למילואים... והורדה בדרגה בשל תקרית ירי (שפרטיה לא ברורים). ב2011
שוב נעצר אלקסיס
לאחר שירה כדור מאקדחו לתוך תקרת הדירה
שלו, כדור
שחדר את התקרה לתוך הדירה מעל ונעצר רק
אחרי שחדר גם את תקרת הדירה מעל.
אלקסיס טען שהוא
היה עסוק בלנקות את האקדח כשנפלט לו כדור.
מי לעזאזל מנקה
אקדח לפני שבדק את בית הבליעה?
שאלה ששוטרי משטרת
פורת וורת' בדאלאס
לא שאלו עצמם, כנראה,
כיוון שהעסק נגמר
ללא כתב אישום. לפני
כמה חודשים פנה אלקסיס למנהל
ענייני יוצאי השירות (Veterans Affairs
Administration) בבקשה
לקבלת סיוע פסיכולוגי. הוא
אובחן כסובל מפאראנויה, הפרעת
שינה וכשומע קולות. האבחנה
לא הפריעה לסיווג "סודי"
ואישור כניסה ממודר
לתוך בסיס הצי כקבלן אזרחי. אף
אחד לא חשב שאולי צריך לחשוב מחדש על סיווג
כזה לאדם ששומע קולות. יחי
השיטה. בבוקר
יום שני, אלקסיס
נכנס לבסיס הצי בוושינגטון עם רובה ציד
ואישור כניסה תקין. בתוך
הבסיס הוא ירה בשומר ולקח ממנו אקדח חצי
אוטומאטי ומשם החל במסע ההרג שלו.
אתה
מבין, אמרתי
לצ'רלי
קינג, הבעייה
איננה בנשק. אהרון
אלקסיס יכול היה להכין פצצות תוצרת בית
(כמו שג'סי
הולמס עשה) או
אפילו לפצוח בפיגוע דריסה (ובנקודה
זו סיפרתי לו על פיגוע הטרקטור בירושליים
ופיגוע הדריסה בתל-אביב)
עם הרכב שלו.
הבעיה האמיתית הייתה
שהיה לך אדם פסיכי עם היסטוריה של אלימות
– עדויות של מכריו מספרות על אדם שסבל
מהתקפי זעם בלתי נשלט, שטען
שהוא שומע קולות, שהייתה
לו בעייה בשיפוט המציאות – ואף אחד לא
פעל לעצור אותו. פסיכים
יש בכל מקום, אמרתי
לו, וסיפרתי
לו את הסיפור על יותם סהר, איש
קיבוץ נען, ב1998
רצח את הבחורה
שהאמין שהיא מושא אהבתו בגלל שלא שעתה
לחיזוריו. עוד
אדם שהיה ידוע שהוא דפוק במוח ולא נעשה
שום דבר לעוצרו עד שהיה מאוחר מדי.
הוא השתמש בסכין.
הטיפול
לא צריך להיות בנשק. הטיפול
צריך להיות באנשים הדפוקים שאף אחד לא
פועל כדי לעזור למה שמטריד אותם,
או, אם
אי אפשר לעזור להם, לאשפז
אותם כדי להגן על החברה.
הגבלת
הנשק באמריקה לא הייתה מונעת את הטבח הזה.
רובה הציד של אלקסיס
שימש אותו באופן מוגבל ביותר. את
עיקר הנזק עשה באקדח שלקח מקורבנו הראשון.
אם לא היה לו רובה
ציד, אלקסיס
יכול היה להשתמש בסכין, להפתיע
את השומר באמצעות תרסיס פלפל או שוקר
חשמלי... בקיצור,
שום הגבלה על נשק
לא הייתה משנה דבר פה.
למעשה,
אם תסתכלו על מקרי
הטבח המדוברים, כל
השלושה אירעו באיזורים המוגדרים בחוק
כאיזורים שאסור להכניס אליהם נשק.
כן, מה
ששמעתם, בבסיס
של הצי שדורש אישורי כניסה ממודרים יש
איסור בחוק על נשיאת נשק (מלבד
השומרים, כנראה).
כנ"ל
בבתי קולנוע ובתי ספר. אני
כל הזמן חוזר למנהלת בית הספר סנדי הוק
בניוטאון שהסתערה על הרוצח בידיים חשופות
ושילמה בחייה. אומץ
לפעול לא חסר לה. אם
החוק היה מתיר ואולי אף ממליץ שהיא תהיה
חמושה, חלק
מהקורבנות של לאנזה אולי היו חיים היום.
בסוף 2012, שבועיים או שלושה אחרי הרצח בניוטאון, נכנס איש שירות בתי הסוהר של מדינת ניו-ג'רזי לתחנת משטרה
ופתח בירי. הסיבה - הוא נעצר ועמד בפני פיטורין לאחר שהטריד באופן סדרתי את האקסית שלו. עוד מקרה של פסיכי. אותו איש פצע שני שוטרים ואז נהרג מאש
הנגד שהשיבו השוטרים.
מדוע
לא היה שם טבח המוני? כי
לקורבנות היו אקדחים להגן על עצמם.
איזורים נקיים
מאקדחים הם הזמנה לטבח.
יותר
מכך – הדרישה ה"הגיונית"
ביותר לכאורה היא
בדיקות רקע מקיפות לרוכשי כלי נשק...
אבל אלקסיס עבר
בדיקות רקע מקיפות כשהתגייס לצי ב2007
ופעם נוספת כשקיבל
סיווג לעבוד בבסיס הצי כקבלן אזרחי.
הגבלה על רוס"רים?
הוא לא השתמש ברוס"ר.
ההערה
לאחר כתיבת הפוסט, כי
רציתי להוסיף זאת: מתוך
רצון לדייק בנתונים, הלכתי
לאתר של שירות המחקר של הקונגרס (CRS
– Congressional Research Service) וחיפשתי
את הנתונים. הסתבר
לי שצ'רלי
קינג לא דייק בנתונים שהביא לי.
למעשה, בין
מרץ 83 ומרץ
13 היו 78
מקרי טבח המוניים
(מוגדרים
כמקרים בהם היו לפחות ארבעה קורבנות רצח
במקרה אחד, ללא
שום הגדרה על איך בוצע הרצח) והמספר
הכולל של הקורבנות הוא 547 הרוגים.
זה כולל מקרים כמו
הפיגוע באוקלהומה (שבוצע
עם פצצה, לא
נשק חם). המספר
הזה, 547 הרוגים,
מחוויר עוד יותר
מול מספר קורבנות הרצח בארה"ב
בשלושים השנים האלו – 528,418 קורבנות
של מה שהוגדר כרצח מדרגה ראשונה או שנייה
(לא כולל
אירועים שהוגדרו כהריגה). אנחנו
מתמקדים בעשירית האחוז ממקרי הרצח...
יופי נחמה...
בתמונות
היום אני מביא כמה גרפים מרתקים לגבי
תפוצת נשק לעומת פשיעה חמושה באמריקה.
הנתונים הגיעו
מהגולש dsho בפורום
פרש. תודה
על המידע :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה