בין רכב לעבודה (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

טוב, סליחה שככה התנתקתי קצת. היו לי כמה שבועות עמוסים, הן פיזית והן רגשית. אחרי 14 שנים ו250 אלף מיילים פחות או יותר, הקוגאר של בריטני הגיעה לקצה חייה. האטם הראשי של הראדיאטור התפוצץ בקול ענות חלושה והמנוע נחנק באמצע כביש מהיר 49. למרבה המזל, לא היה אף אחד מאחוריה והיו שוליים רחבים כך שהיא יכלה לרדת לשוליים בצורה בטוחה. עצוב אבל למרבה המזל לא מפתיע. בריטני קיבלה את הקוגאר מאחותה הגדולה ב2008, כשההנחה הייתה שהקוגאר תשרוד חצי שנה עד שנה מקסימום ותיתן לנו זמן להתארגן על רכב אחר. היא שרדה למעלה מארבע שנים וכמעט שישים אלף מייל (משהו כמו 100,000 ק"מ) עם משהו כמו 300-400 דולר בשנה על תחזוקה ותיקונים. בכלל לא נורא.

אז ראשית נזקקנו לרכב שיחליף אותה. כרגע אין לנו את המשאבים לקנות רכב חדש חדש, אז לאחר חיפוש קל מצאנו שברולט אוואו שנת 2006 תמורת 3000 דולר. התכנון - שהיא תשרוד לנו חצי שנה עד שנה מקסימום ותיתן לנו זמן להתארגן על רכב אחר. נשמע מוכר? :)

מעבר לכך,  אשר יגורתי בא לי - עבודה במשרה מלאה עם שעות קבועות. אחרי שנים של עבודה חופשית כמתרגם, הנה אני מחזיק משרה מלאה קבועה ויציבה. איכס. 

תמורת עשרה דולרים לשעה - לא רע כמשרה התחלתית - אני עובד כשומר בקהילה של עשירים (תחשבו סביון) במרחק 30 מייל מהבית. העבודה כוללת ניפנוף לשלום למכוניות שעוברות, פטרול עם רכב וכמבן לספק סיוע במקרה חירום. לא עבודה קשה במיוחד ובאמת שאין לי על מה להתלונן. העובדה שחברת האבטחה מספקת ביטוח חיים, ביטוח רפואי ועוד כל מיני טובות הנאה בהחלט מוסיפה.

מעבר לכך, לפני שבוע וקצת התגלה אוצר סנטימנטלי במחסן הבית. לאבא של בריטני היה אקדח 0.22 שיוצר על ידי אייוואר ג'ונסון (Ivar Johnson) בשנות ה40 של המאה הקודמת. האקדח אבד לפני שנים רבות ונחשב כאבוד לנצח עד שבמהלך נבירה בג'אנק שבמחסן התגלה האקדח במקרה. בריטני לקחה אותו, ניקתה אותו וטיפלה בו. בבדיקה אצל חרש נשק מקומי התברר שהקנה הישן איננו בטוח יותר, וכך הפך האקדח ללא יותר מאשר חתיכה מוזיאונית לתלות על הקיר (ערכו, אגב, עומד על פחות מ100 דולר, כך שגם למכור אין טעם). 

זהו. 

אני אשתדל לכתוב כאן לעיתים קצת יותר תכופות. 

בכל מקרה יהיה טוב.

תמונות היום:

האקדח של בריטני. אני בעבודה. אני רוכב על פיפאר.

יום טיול במפלים הנסתרים (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

אתמול, לאחר שלושה שיעורים בלבד, החליטה בריטני שאני יציב מספיק, בטוח מספיק, בשביל להצטרף אליה ואל הבוסית שלה, האני, לטיול רכוב. רכיבה בשטח פתוח היא עסק הרבה יותר מסוכן בפוטנציה מאשר רכיבה בזירה סגורה. סוס הוא מטבעו בעל חיים פחדני מאוד הנבהל מכל דבר (למי שלא מאמין, גגלו Blue tarp of death - הברזנט הכחול הקטלני). לכבוד המאורע החליטו בריטני והאני להושיב אותי על פיפאר (Pepar - פלפל באיסלנדית), סוס איסלנדי בן שמונה שנים. פיפאר דומה לי במבנה שלו - נמוך אבל רחב. בגובה הוא מגיע לי בערך לאמצע החזה אבל הגב שלו רחב כמו סיפון של נושאת מטוסים. לפיפאר יש מזג רגוע ונוח והוא "חסין פיצוצים" כפי שבריטני מגדירה זאת - הוא לא נבהל בקלות, יחסית לסוס. התאים לי בול. 

המפלים הנסתרים היא שמורת טבע בין אובורן לגראס וואלי. השמורה מתרכזת סביב עמק צר ותלול שבמרכזו נחל יפיפה. הארוך מבין עשרה מסלולי הטיול בעמק כולל ביקור בשלושה מפלים לאורך הנחל. המקום מושלם לטיול רגלי או רכוב, דורש מעט מאוד מאמץ ומתאים לכל גיל וכמעט כל מזג אוויר. ירדנו מן החניון אל תוך העמק במורד שביל מתפתל. שלושתנו רכובים על סוסים איסלנדים, המתאימים בול לרכיבות ארוכות. במקום הריצה הקלה (טרוט - Trot), הסוס האיסלנדי מבצע מין הליכה מהירה שנקראת טוֹלט (tölt) שהיא הרבה פחות קופצנית והרבה יותר נוחה מהטרוט הקלאסי. 

(תמונה של סוס איסלנדי מבצע טולט. שימו לב לגודלו היחסי של הרוכב, כך אני נראה על פיפאר פחות או יותר)

עשינו מסלול נאה שארך בערך שעה וחצי, רובו שבקצב הטולט. היא פשוט נפלא. יצאתי עם כאבי רכיבה אבל עם הרגשה מרוממת. גם פיפאר נהנה, על פי היחס שהוא נתן לי לאחר שחזרנו לחווה.

כיף לרכב.

תמונת היום: בריטני ואני בשמורת יוסמיטי, 2009

בקעו לנו ברברים!

אוקיי; נתחיל בלהבהיר לכל מי שמוצא עצמו תוהה "מה בקע לכם?" מה זה בֵּרבֵּר. ברווז מוסקובי (Muscovy Duck), שלמרות שמו, אין לו שום קשר לרוסיה, המכונה בשפת העם ברבר הוא ברווז אמריקני בעל בשר מצויין (ומכאן הפופולאריות שלו) הידוע ב בקשקשים האדומים הגודלים על פניו.

לא מספיק מידע? יש ויקיפדיה :P


בין שאר העופות שלנו יש ארבעה ברברים - זכר בשם דראגון ושלוש נקבות - ליידי, דליה ואמבר (Ember - רמץ). בריטני כבר שנים מתפללת שיבקעו לנו אפרוחים אך למרבה הצער עד השנה לא שרדו לנו ביצים מופרות לאורך כל תקופת הדגירה (28 יום פלוס מינוס). הברווזות שלנו לא ממש עקביות בהרגלי הדגירה וניסיון להדגיר את הביצים באופן מלאכותי במדגרה ביתית כשל ואכזב אף הוא.

השנה סוף סוף החליטה דליה שהיא רוצה לדגור באמת. מרגע שזיהינו שהיא מתנהגת בצורה "דגירתית" הפרדנו אותה מהאחרים, נתנו לה 14 ביצים שהיו חשודות כמופרות והתפללנו. לאחר שבוע וקצת, הארנו את הביצים (עם פנס) וקבענו ש10 מתוך ה14 אכן מופרות והן מתפתחות. נפטרנו מארבע הביצים הבלתי מופרות והמשכנו להתפלל. במהלך השבועיים שאחר כך איבדנו שתי ביצים שדליה זרקה החוצה, כנראה מכיוון שמשהו לא התפתח כראוי. ביום שני אחה"צ, לאחר 26 ימים מאז שקיבלה את 14 הביצים, החלו שבע מתוך השמונה שנשארו לבקוע. התהליך ארך 18 שעות מורטות עצבים, בהן כמעט ואיבדנו את אחד האפרוחים אך נגמר בשמחה והתרגשות - כל השבעה בקעו בהצלחה והם בריאים ושלמים.
נכון לכתיבת הודעה זו, אנחנו 24 שעות לאחר בקיעת הביצה האחרונה ומאושרים עד הגג...

וידאו ארוך של תהליך הבקיעה:

תמונות היום:
צל משתתף בהתלהבות. אימא דליה על הביצים. אפרוח בוקע

ההתפכחות מאובמה

בשבועות האחרונים מתפכחת סופסוףך אמריקה מאשליית אובמה. לאחר חמש שנים שבהן אובמה הצטייר ברוב כלי התקשורת כמשיח בן דוד אשר לא יכול לעשות רע, הגדיש הנשיא את הסאה ואילץ אפילו את כלי הפרופוגנדה הגדולים ביותר שלו - MSNBC וABC - להודות שהוא לא משיח ולא נעליים. בחמש השנים האחרונות אובמה צלח בקלות פרשה אחר פרשה, מבזבוזי הכסף המטורפים על פרוייקטים ירוקים (כמו סולינדרה והמכונית הסולארית), דרך שריפת הכסף הבלתי נתפסת (לשם ההשוואה, כל נשיאי ארה"ב עד אובמה יחד לא הגדילו את הגירעון הלאומי של ארה"ב כמו שאובמה הגדיל), תוך שהוא מעסיק אדם שלא שילם מס במשך 10 שנים בתור שר האוצר (טים גייטנר) ומאפשר לאשתו (מישל "שיאכלו עוגות" אובמה) לכפות תוכנית הרזייה בלתי מעוגנת במציאות ובלתי ישימה כלכלית על עניי אמריקה. אובמה הצליח לתפקד במשך ארבע שנים ללא תקציב, תמך בתובע הכללי שלו שחילק נשק לסוחרי סמים מכסיקנים ואז שיקר על כך לקונגרס, ניסה לטייח את מתקפת הטרור בבנגאזי (וכמעט הצליח)... נקודת האור היחידה שבאמת אובמה יכול להצביע עליה היא חיסולו של אוסאמה בין-לאדן. רק... הסוכן שגילה את מקומו של אובמה, אותו רופא פקיסטני, גוייס כסוכן עבור הCIA כבר ב2007 (כן, כשבוש ג'וניור היה הנשיא). איש המפתח בפרשה גויס בתקופת בוש. מה עשה אובמה עבורו? הדליף את פרטי המבצע ובכך שרף את הסוכן הזה. האיש שנתן לאובמה את אוסאמה נמק עכשיו בכלא הפקיסטני וממתין להוצאה להורג. 

כל הכבוד, ברק. זו בדיוק הדרך לעודד עוד אנשים לשתף פעולה במלחמה נגד הטרור.

אובמה צלח את כל אלו מסיבה אחת פשוטה - כלי התקשורת בארה"ב. CNN, MSNBC וABC יוצאות מגדרן כבר ארבע וחצי שנים להתעלם מכל טעות, כל פרשה וכל בעיה שעולה בשל משטרו של אובמה. אף אחת מן הרשתות הללו לא דיווחה, למשל, שהחוב הלאומי של ארה"ב תפח בארבע שנים מ12 ל16 טריליון דולר. הסכום הבלתי נתפס - 4 מיליוני מיליארדים של דולרים בארבע שנים - פשוט מטורף. תחת משטר אובמה גדל אחוז המובטלים בארה"ב בצורה מפחידה מ 9.3% אבטלה ביום כניסתו לתפקיד (להזכירכם זה היה בשיא המשבר הכלכלי של 2008) ל10.2 בספטמבר 2012. כל הדיבורים על תוכניות ותמריצים ופריחה שתבוא... וראו זה פלא, אחוז המובטלים רק עלה. כיום, 47 אחוזים מתושבי ארה"ב מקבלים סיוע ממשלתי כלשהו. כמעט מחצית מן האוכלוסיה. בריצ'מונד ואוקלנד תמצאו אנשים בגילאי ה20 וה30 שהם בריאים בנפשם ובגופם אך חיים על הבטחת הכנסה. לא בגלל שאינם יכולם לעבוד אלא בגלל שדוגרי, למה להם? יש להם חיים די פשוטים,  בלי עבודה ועם הכנסה...

ואת כל זה לא תשמעו מרשתות הטלוויזיה שהוזכרו מעל. כלי התקשורת האמריקנים תמיד לקו במחלת האובר-ליברליזם, אבל עם אובמה זה הגיע לשיא בלתי נתפס. כלב התקיפה של הדמוקרטיה עשה כל שביכולתו כדי לאפשר לדיקטטור הגדול לעשות ככל שירצה בארה"ב. 

עד שהגיעה פרשת AP. משטר אובמה, כדוגמת משטרים ליברליים ונאורים אחרים בהיסטוריה (למשל משטרו של ברז'נייב וזה של ניקולאי צ'אוצ'סקו) החליט שמותר לו לעבור על התיקון הראשון לחוקת ארה":ב - חופש הביטוי, הדת והעיתונות - ולנסות לגלות מי הדליף לסוכנות הידיעות Associated Press על מבצע סודי בתימן. 

אף אחד לא אוהב מדליפים, ואם היו מוצאים את המדליף על ידי בדק בית בסוכנות הביון המרכזית לא היה איש מתנגד לכך שהאיש נתפס. אך משטר אובמה לא חשב שהוא צריך לעשות זאת בדרך הזו. מדוע לו להסתבך כשהוא יכול פשוט לחדור לAP ולגנוב להם את רשומות השיחות? 

לא עבר שבוע מהתפוצצות פרשה זו והסתבר שAP איננה לבד. כשכתב פוקס ניוז ג'יימס רוזן קיבל הדלפה על פעילות הקשורה במלחמה בטרור, מיהרו במשרד המשפטים האמריקני לחדור לו לאימייל בניסיון לאתר את המדליף. 

בנקודה זו, כלב התקיפה של הדמוקרטיה פנה אחורה על אדוניו ועתה אובמה שרוי בצורה. אובמה שכח, במהלך חמש שנים של שיט על מי מנוחות עם מרבית התקשורת האמריקנית, שכלב התקיפה מוכה הכלבת שלו איננו מחוייב לשמור על שלטונו ועושה זאת רק בגלל שאובמה משרת את מטרתו. ריגול אחרי עיתונאים, הפרה של התיקון הראשון לחוקה - זו אולי הדרך היחידה שבה אובמה יכול היה לעצבן את הכלב הזה ולגרום לו לפנות על אחוריו ולתקוף את היד המחזיקה בשרשרת. 

אובמה שכח שלתקשורת אין אדון אמיתי.

בתחילה ניסו מלכחי הפנכה, כדוגמת כריס מת'יוז מMSNBC, להציג את הפרשה כאילו מישהו נמוך יותר, איזה ש"ג, אחראי להפרה הבוטה הזו של חוקת ארה"ב. מת'יוז במיוחד מוצלח בלהציג את הרודנות של אובמה כאיזושהי ברכה מאלוהים. רק מה... מהר מאוד הם הבינו שאם הם נותנים למלך המשיח שלהם להתחמק מכך, הם יכולים להיות הבאים בתור. מקורות התייבשו בבת אחת מכיוון שמדליפים החלו לחשוש למשרתם ואף לעורם...

אובמה חוטף עכשיו נשיכה תקשורתית בלתי נגמרת.

אולי, אולי, אולי אנחנו רואים סופסוף את תחילת הסוף.

אין לי כל כך תמונות לשים היום....

אקט החלומות

בימים אלה שוב עומד "אקט החלומות" של משטר אובמה מול ביקורת נוקבת. אקט החלומות (The DREAM act) הוא צו נשיאותי עוקף-קונגרס שהוציא אובמה לפני כשנה בנושא הגירה לא חוקית שהפך מאות אלפי שוהים בלתי חוקיים בארה"ב למועמדים לאזרחות מיידית. בבסיסו, אקט החלומות מציע למי שהגיע לארה"ב בצורה לא חוקית לפני גיל 18 חנינה ומסלול מהיר לאזרחות שוות זכויות. הצידוק של משטר אובמה היה שמי שהיה בן פחות מ18 היה תלוי באחרים ולא הייתה לו האחריות החוקית וכך בעצם לא היגר בצורה בלתי חוקית מרצונו.

זה טריק פוליטי גאוני. במכה אחת, אובמה ניסה ליצור כמה מאות אלפי מצביעים עבור המפלגה הדמוקרטית על ידי הכשרת השרץ. בשל העובדה שדובר בצו נשיאותי, אובמה לא היה צריך להעביר את האקט דרך הקונגרס (שהיה חוסם אותו מיד). יהיה צורך בנשיא נבחר כדי לבטל את הצו. 

אותי, אישית, הצו הרתיח. אני באתי הנה בצורה חוקית. התהליך לקבלת אישור להגירה חוקית לקח שנתיים ועלה לנו בסביבות החמשת-אלפים דולר, בלי לכלול את מחירי הטיסות של בריטני לארץ ושלי לכאן כדי שנוכל להיות ביחד בזמן ההמתנה. כחלק מקבלת אשרת השהייה הייתי צריך להביא הוכחה לכך שיהיו מספיק אמצעים כלכליים ו\או אנשים שיתמכו בי כלכלית כדי שלא אהיה נטל על הביטוח הלאומי האמריקני. הייתי צריך לחתום שאני מצהיר שבעודי תושב קבע ללא אזרחות אינני זכאי לאף פריבילגיה ו\או תמיכה כספית מן הממשלה הפדרלית, מדינת קליפורניה או אף גורם רשמי אחר. חתמתי. אחרי הכל, אני לא בא לכאן להיות אוכל חינם. זה רק הוגן שממשלה שנותנת לך אישור שהייה קבוע לא תצטרף לממן אותך.התהליך לקבלת אזרחות שוות זכויות לוקח חמש שנים מרגע שהגעתי הנה והתחתנתי עם בריטני. זה היה הוגן בעיניי עד שהגיע אקט החלומות. בעוד שמי ששילם אלפי דולרים ועשה הכל בצורה חוקית וכשרה צריך להמתין ולהתחייב לא להיות נתמך, מי שהגיע הנה בצורה לא חוקית מקבל מסלול מהיר לאזרחות.

גרוע מכך, לא מדובר במתן אזרחות לאמריקנים נלהבים שנאמנים לדגל הפסים והכוכבים. מדובר בכל שב"ח שהגיע הנה כשהוא בן פחות מ18 שנים. 

מרביתם מקסיקנים, חלק גדול מהם לא מדבר אנגלית ורובם לא רואים בארה"ב בית אלא מקום שהייה ופרה חולבת. אזרחי ארה"ב מקסיקנים שחיים פה כבר עשרות שנים מסתכלים עליהם בתיעוב. אלה החוליגנים שחוגגים את סינקו דה מאיו, יום העצמאות המקסיקני, אבל שורקים בוז בזמן שמנגנים את הימנון ארה"ב. הם מורגלים בחיים של טיפול רפואי חינם (כי בתי חולים מחוייבים להעניק טיפול רפואי ואחרי שטופלו, הם נעלמים ומכיוון שאינם אזרחים, אין שום דרך לאתר אותם ולדרוש מהם לשלם על מה שעולה לאזרח אמריקני מאות ואלפי דולרים). הם מורגלים לתחמן את המערכת, לעבוד "בשחור" עם תשלום מתחת לשולחן שפטור לחלוטין ממס. רבים מהם בזים לארה"ב בגלל שהיא כזו פראיירית, ודוגרי, הם צודקים. 

מתן האזרחות במסלול מהיר וקל רק מעיד כמה הם צודקים.

מרבית השב"חים להם מוצעת ההזדמנות הזו לא יהיו אזרחים טובים. הם לא ישרתו את הדגל, לא ישלמו מיסים ולא יתנו מעצמם למדינה. הם ימשיכו להיות מקסיקנים החיים בארה"ב ולא אמריקנים.

יותר מכך, אקט החלומות מעודד בעלי משפחות ממקסיקו להמשיך בפלישה. אחרי הכל, אם הם יצליחו להיכנס היום, בעוד כמה שנים לחורחה, אדוארדו ומרגריטה יהיה מסלול מהיר לאזרחות האמריקנית.

אובמה לא תמים ולא מטומטם. הוא יודע מדוע הוא עשה זאת. אקט החלומות פנה ישירות לקהילה המקסיקנית בארה"ב (ולא, לא הקהילה הלטינית. הפורטו-ריקנים והקולומביאנים לא מרוויחים דבר מאקט החלומות). אובמה גם יצר מצביעים חדשים (שיש להם סיבה טובה להצביע לדמוקרטים שירצו לשמר את האקט ולא לרפובליקנים שירצו להפוך את האקט על פניו) וגם פנה לחלק ניכר מן הקרובים אליהם תוך שהוא מציג פנים פרו-מקסיקניות וזרועות פתוחות. 

אמריקה לא נחשבת מי יודע מה, ויש שיאמרו בצדק, אבל אני לא יכול לשלא לחוש שאת המעט שעוד יש, אובמה והדמוקרטים ימכרו על מזבח האחיזה בכוח, כמו מטורף שמחורר את דופן הספינה כדי שיוכל לאחוז בהגה...

תמונות היום: שקיעה בעכו, נובמבר 2011. בריטני על רקע מפל צעיף הכלה (Bridalveil Fall), שמורת יוסמיטי, מרץ 2009. בריטני וטוואז (Twaz), הסוסה שלה (שהייתה כלבה אמיתית), מתישהו ב2009

ייאללה, לרכב

רציתי לספר שאתמול עליתי לראשונה על סוס אחרי שנים שלא רכבתי. מעולם לא הייתי רוכב מיומן במיוחד ואני מודה, רכיבה די מפחידה אותי. אני לא מפחד מסוסים - על הקרקע, אני חזק מהם והם יודעים זאת באותה המידה. להיות חזק יותר מסוס זה עניין של פסיכולוגיה גרידא וזה לא משנה בכלל אם מדובר בפוני איסלנדי בן 400 קילו או בסוס משא בלגי במשקל טון ויותר. לא, אני לא מפחד מסוסים. האדמה, לעומת זאת, די מדאיגה אותי, במיוחד כשהיא מתרוממת לפגוש אותי בדרכי למטה מגבו של סוס דוהר. הבעיה שלי מתחילה ברגע שאני על גבו של הסוס. 

בריטני כבר שנים מנסה לשכנע אותי להתחיל לרכב איתה. עד שהיא התחילה לעבוד כמדריכת רכיבה, לא ממש עזר לה. הסוסה שלה, טוואז (Twaz) הייתה כלבתא רעת מזג שבחיים לא הייתי מעז לעלות על גבה. אני צריך סוס רגוע, משועמם, סוס מהסוג שלא מתרגש משום דבר. בשבועות האחרונים יצא לי לבוא לחוות הרכיבה כ"כוח עזר מתנדב" כשמגיעות קבוצות גדולות לימי כיף. אני חייב להודות - די כיף לי להוביל סוס עם ילדה בת שמונה שמחייכת וצוהלת עליו. גם הסוסים היותר עצלנים בחווה למדו מהר מאוד שאם אני דורש מהם שיעברו לריצה קלה, הם יעברו בין אם הם רוצים בכך ובין אם לא. כפי שאמרתי, על הקרקע אני חזק יותר. אפילו לאבי (Lovee), סוסת הפרצ'רון הענקית (היא בערך באותו הגובה כמו הסוסה הבלגית בתמונה למטה) לא מתווכחת איתי. 

וכך התוודעתי לג'ואי. 

ג'ואי הוא חצי סוס קווארטר, חצי סוס מורגן. אוף, חצי קווארטר נשמע כל כך רע כשחושבים על התרגום. חצי מרבע סוס זה מה?שמינית סוס? אז זהו, ג'ואי הוא שמינית סוס וחצי מורגן ומי שלא אוהב את התיאור, שיסתכל בתמונות ויחליט לבד שפשוט מדובר בסוס יפה. ג'ואי הוא סוס יציב, קשוב וצייתן ואחרי כמה פעמים שעבדתי איתו על הקרקע, החלטתי לנצל את ההצעה של הבוסית של בריטני (יהודיה קטנה ומתוקה מדבש בשם האני) לרכב בחווה מתי שאני רק רוצה. בהתחשב בזה שרוכב ממוצע משלם 25 דולר לשעת רכיבה, זו באמת הצעה נכבדה. אז אתמול עליתי על ג'ואי לראשונה, אחרי שלא רכבתי על סוס מאז 2008 פחות או יותר. עידו, שלימד אותי לרכב בחווה של נען היה גאה אם היה רואה אותי. גם אחרי כמעט חמש שני, אני עדיין זוכר את הכלל הבסיסי של אמנות הרכיבה - לשמור את הסוס בינך ובין הקרקע. ישבתי יפה, רכבתי בסדר בסה"כ. בהדרכתה המיומנת והמצויינת של בריטני, ג'ואי ואני עבדנו יחד בצורה טובה. הרגשתי שהייתה לי תקשורת חיובית עם הסוס, שהוא הבין מה אני רוצה ממנו ויותר חשוב - שאני הבנתי מדוע הוא הגיב כפי שהגיב כשביקשתי ממנו לעשות משהו בצורה לא נכונה. היה כיף. :)

בשבוע הבא, עוד שיעור.

תמונות היום: אני וסוסת משא בלגית בתצוגת סוסי המשא של גראס וואלי, 2010. לשם ההשוואה - גובהי 1.75. שתי תמונות על גבו של ג'ואי (איזה סוס יפה, הא?) אתמול. כן, אני יודע, רואים את הבטן כשאני רוכב. אני עובד על להוריד אותה, לאט לאט.

רגע של גאווה

אתמול נסענו למרכז העיר אובורן כדי להשתתף באירועי יום הזיכרון האמריקני.  חברה של בריטני הפעילה שם דוכן חיבוקים - חיילים בהווה ובעבר ובני משפחותיהם מוזמנים לבוא ולקבל חיבוק סתם כך, בלי שום דבר אחר. דוכן החיבוקים החל לפני כמה שנים בתור יוזמה של אם לחיילת שנהרגה בעיראק. היום מפעילות אותו שש מתנדבות המתחלקות למשמרות של שלוש. המטרה - להראות לחיילים ובני משפחותיהם שיש מי שכן מעריכים את ההקרבה. להרבה אנשים זה נראה קצת מוזר - זו אמריקה, אחרי הכל, מדינה שבה חיבוק מאדם זר זה רעיון  מופרך ולא הגיוני. אבל עם השנים הולך הרעיון ונעשה מוכר. אם בעבר רוב האנשים הסתכלו על הדוכן בצורה עקומה, אתמול היה תור (לא ארוך) של חיילים ובני משפחותיהם שהעריכו את המחווה. בריטני ואני, ביחד עם צל, ישבנו ליד הדוכן והתרגשנו בכל פעם שמישהו או מישהי התרגשו עד דמעות מחיבוק פשוט. 

ושם פגשנו את ג'וזף, חייל לשעבר שחזר לפני שלוש שנים מאפגניסטן עם תסמונת פוסט-טראומטית. אנחנו פגשנו את ג'ו לראשונה לפני כשנתיים. האיש פגשנו אז היה אדם אפור, כבוי, חסר אנרגיה. הוא היה אז לקראת סוף שנות העשרים שלו אך נראה יותר כמו בן חמישים. בפעם הראשונה שפגשנו את ג'ו היה כשפקידת שירות הסיוע לחיילים משוחררים של קליפורניה (VAC) הפנתה אותו אל בריטני לטיפול עם הכלב. ג'ו של אז היה איש שחייו כבר הסתיימו. הוא לא ישן, לא היה מסוגל לעזוב את הבית ליותר ממספר דקות, נטה להיכנס ללחץ מכל דבר פעוט. חיילים רבים שחוזרים מאפגניסטן ועיראק נראים כך. במשך ארבעה חודשים, פחות או יותר, ג'ו, בריטני והכלב עבדו במשך ארבע שעות כל שבוע. בתחילה נראה היה שדבר לא יאזן אותו מחדש אבל אחרי סשן או שניים הוא כבר החל לדבר בצורה יותר אנרגטית, החל לתקשר עם צל, תחילה במילים, אחר כך בחיבוקים, ליטופים ומשחק עם כדור... 

אחרי שלושה חודשים, ג'ו, בריטני, צל וצ'יריוס, הכלב החדש של ג'ו, עברו משלב הטיפול הקלאסי לשלב שבו ג'ו, בהדרכתה של בריטני, אימן את צ'יריוס להיות לו כלב השירות שלו.

ג'ו שפגשנו אתמול היה אדם אחר לגמרי. הוא חייך, דיבר בקול, לחץ ידיים, חיבק הציג את בריטני וצל לחברה שלו שאיתה הוא יוצא כבר חצי שנה...האיש הכבוי, האומלל שפגשנו לראשונה, נעלם כליל. גם המשפחה שלו, שבריטני זכרה כמשפחה מרוחקת, מודאגת, נראתה שמחה הרבה יותר. היה כיף לראות את השינוי שחל בו. צ'יריוס היה לידו, כלב חברותי, עם זנב מונף וגישה ידידותית. הוא וצל פתחו מיד בתחרות מי ייראה יותר מקצועי (צל ניצח, לדעתי האישית) ומשועמם. 

היה כיף ולא יכולתי שלא לחוש גאווה בהצלחה המדהימה של הטיפול, גאווה בבריטני ובצל, שעשו את ההבדל עבור האיש הזה.

עשה לי טוב על הלב.

תמונות היום: צל בכניסה ליריד בקיץ 2010. כשהוא לובש את ווסט השירות, צל לא נחשב "בעל חיים" אלא "משרת ציבור" כך שהשלט לא תופס לגביו. סנטה צל ליד משאית צבאית בדצמבר 2012. השילוב של מגפיים וכובע סנטה סוחט חיוכים מכל הכיוונים.  שברולט קורבט שנת 1968... כשהקורבט עדיין הייתה קורבט ולא החתיכת פלסטיק שמייצרים היום. צולם בתערוכת המכוניות של גראס וואלי, ספטמבר 2012

הקיץ ויום הזיכרון האמריקני

מחר, יום שני, הוא יום הזכרון האמריקני (Memorial Day). עוד אשוב לזה. הסיבה שאני פותח בלציין זאת היא כי זו היא תחילתו הרשמית של הקיץ הצפון-קליפורני. כאן, למרגלות הרי הסיירה נוואדה, לא קובעים שהקיץ הגיע לפי שעון קיץ, תאריך או מזג אוויר (שבוע שעבר היה לנו גשם זלעפות וטמפרטורות בסביבות ה15 מעלות צלזיוס). כאן יודעים שהקיץ הגיע כשCDF, שירות היערנות של קליפורניה, פורס את מטוסי הלחימה באש שלו לשדה התעופה הקטן של גראס וואלי. 

על כן, הקיץ הגיע רשמית לגראס וואלי, שכן אתמול חג מעל ראשינו הברונקו של CDF (ראו תמונות למטה). לכבוד המאורע, כהרגלנו בקודש, עשינו הבוקר תרגולת פינוי במקרה של שריפה. שריפות ענק באיזורנו אינן נדירות. בשנה שעברה היו שתי שריפות שמגמדות את שריפת הכרמל הגדולה עשרות מונים במרחק של פחות מ100 ק"מ מהבית שלנו, האחת במזרח, באיזור העיירה קולפאקס (Colfax), השנייה באיזור דאוניוויל (Downiville), מצפון מערב. הבית שלנו יושב בלב חורש של אורני זפת (Ponderosa Pine) ואלו דליקים לא פחות מאורנים אחרים. רוצים לדעת מה זה יושב בלב החורש? הנה תמונה מגוגל מפות. בעיגול האדום - הבית. בעיגול הכחול - החצר האחורית, לול העופות. כמעט כל העצים שאתם רואים בתמונה הם אורני זפת (יש אלון או שניים שם).

תרגולת פינוי אם כן איננה רק עניין של "לכל מקרה". סכנת השריפות פה היא אמיתית ורצינית. במקרה שמתפתחת שריפה באיזור, היא תתפשט במהירות דרך האורנים. במקרה הגרוע יכול להיות שכל ההתראה שתהיה לנו תהיה כמה דקות. תרגולת פינוי כוללת העמסה של כל בעלי החיים וכל הדברים החשובים על כלי הרכב ופינו של הבית לכביש המהיר 49. הבוקר עשינו זאת בארבעים דקות. לא נורא אבל בהחלט יכול להיות יותר טוב. ביום ראשון הבא, בתקווה, נקצץ את זה ל30 דקות.

תרגולות הפינוי האלו הן מסוג הדברים שאתה מקווה שלעולם לא תצטרך לבצע אבל אם אי פעם תצטרך, יהיה טוב לעשות זאת בצורה מסודרת ויסודית.

אגב, במקרה חירום אמיתי שבו לא יהיו לנו אפילו מספר דקות ו\או לא תהיה לנו גישה לרכבים, יש לנו שביל אש שכרינו בעצמנו והעיזים עוזרות לשמור עליו נקי. בריצה מהירה, אפשר להגיע ממנו לאיזור יחסית נקי מאורנים וצמחייה בתוך חמש דקות או פחות. תקראו לי פראנואיד :P

מחר יום הזיכרון האמריקני. אני מוצא את עצמי די נגעל ממנו. יהיו קצת מצעדים לכבוד החיילים, לחמש דקות אנשים פה יחושו פטריוטיים... ואז הם ימשיכו הלאה בלי לשים זין על כל אותם חיילים שחוזרים הביתה עם טראומות, על כל הפצועים שישארו עם צלקות לכל החיים ועל כל אלו שלא יחזרו הביתה לעולם. כל כך הרבה אנשים פה מתנהגים בבורות ובאטימות ובחוסר אכפתיות ביום יום. בריטני, בעבודתה עם הכלב, נתקלת בחיילים ששבו הביתה וגילו שלאנשים לא אכפת, פשוט לא אכפת. 

אז נכון שעיראק ואפגניסטן רחוקות מכאן מאוד ונכון שזו לא מלחמה על הבית, כמו שאנחנו רגילים בישראל... אבל חוסר האכפתיות הנורא הזה מטריד אותי. בעבר, כשרק הגעתי לכאן פעם ראשונה, נתקלתי בהתנהגות של בריטני שנראתה לי מוזרה. כשהיא נתקלה בחייל או בחייל לשעבר, היא תמיד עצרה כדי לומר "תודה לך על השירות". לי זה נראה מוזר אז.. היום, כשאני רואה את כל האנשים פה שמבחינתם יום הזיכרון הוא עוד יום חופש, שאפשר לקחת את הילדים למצעד ואז למהר לקיי-מארט או טארגט בשביל ליהנות ממבצעי יום הזיכרון, אני מבין מדוע היה חשוב לה לומר זאת ומדוע החיילים תמיד התרגשו כשהיא אמרה זאת. וכן, אני לא צוחק, יום הזיכרון הוא חגיגה של מבצעים והנחות.

אנחנו מקפידים תמיד לומר להם תודה. מגיע להם. זו לא ישראל. לחיילים האמריקנים יש ברירה והם בוחרים לשרת. הלוואי ויותר אנשים פה היו מעריכים אותם על זה.

תמונות היום:

החצר האחורית שלנו ביום שלג, ב2009. מבט על הבית עם דגש על אורני הזפת המקיפים אותו, מאותו היום. מטוס OV-10 ברונקו, בעבר מטוס סיור ותקיפה קל בשירות חיל האוויר האמריקני, היום מטוס גילוי שריפות המשמש כמוצב הפיקוד המעופף במהלך מלחמה באש.

כשהאדמה רועדת (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

טוב. ראשית כל רציתי לומר תודה. תודה למי שקרה את הפוסטים האחרונים והיה לו אכפת. תודה למי ששלח מילות תמיכה, חיבוקים וירטואליים ואהבה. אין לכם מושג כמה טוב זה עשה לנו. אנחנו עם הפנים קדימה, אל עתיד טוב יותר.

אתמול אחר הצהריים העופות היו רעשניים במיוחד. תמיד יש פטפטת בלול - אחרי הכל, קשה להחזיק 22 עופות בלי שיעשו רעש. אבל אתמול אחר הצהריים היה ממש רעש. פטוניה ונעמי, שתי האווזות, צווחו אחת אל השנייה במשך שעה, מה שגרם לי לצאת ולשבת עם האקדח. האווזות הן מערכת האזעקה שלנו. כשמשהו שהן לא מכירות או מפחדות ממנו מתקרב לחצר האחורית הן פוצחות מיד בהתראות. מתוך הנחה שמדובר בזאב ערבות או אולי אפילו פומה - לפני שבוע נצפתה אחת במרחק של פחות מק"מ מהבית שלנו - ישבתי שם וחיכיתי. האווזות המשיכו להרעיש אף כי לא יכולתי לראות שום דבר. הברווזים גם הם היו באי שקט, מגעגעגים בלי הפסק ומדי פעם עוצרים ומסתכלים אלי כאילו הם מצפים ממני להבין משהו...

הרעש היה כל כך לא טבעי שאפילו ההורים של בריטני העירו על כך...

ואז,אתמול, ב8:45 בערב שעון מקומי, רעדה האדמה. בריטני ואני ישבנו בחדר שלנו, בקומה השנייה של הבית. בהתחלה חשבנו שמדובר במייבש הכביסה - מכונה בת 20 שנה שמרעידה את כל הבית מדי פעם - אבל כשהמיטה החלה לזוז היה ברור שמדובר ברעידת אדמה של ממש. רעידות אדמה כאן אינן דבר בלתי רגיל. אנחנו במרחק של פחות מ200 קילומטר מקצה שבר סאן-אנדראס, השבר הטקטוני הענק שמשתרע מסאן פרנסיסקו דרומה אל לוס-אנג'לס ואף דרומה יותר (דומני שאורכו מעל ל1200 ק"מ).  תיאורטית, אם הרעידה הגדולה שכולם מדברים עליה תקרה בשבר סן-אנדראס, כל מדף החוף של קליפורניה ישקע אל הים, השפלה בה נמצאת סקרמנטו תוצף ואנחנו נהיה לפתע במרחק של עשרה ק"מ בקו אוויר מהים. מצפון מזרח יש את השבר של אגם טאהו, שהוא לא גדול מאוד אבל די פעיל. בממוצע יש שתיים או שלוש רעידות אדמה מורגשות כאן באיזור בכל שנה. זו של אתמול הייתה חזקה במיוחד. מרכזה היה באיזור סוזאנוויל, מרחק 150 ק"מ צפון-מזרחה מכאן והרעידה - בעוצמה של 5.7, לפי השירות הגיאולוגי האמריקני, הורגשה לפחות עד סקרמנטו ודייוויס.

עד כמה שידוע לי, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק רציני לשום דבר. 

זה גרם לי לתהות שוב על רגישותם של בעלי חיים. האם העופות חשו ברעידה המתקרבת? האם סתם צירוף מקרים מוזר? צל התנהג פחות או יותר כרגיל וכנ"ל העיזים... אז... מה אני אמור להסיק מזה?

זהו...

לאט לאט, החיים פה חוזרים למסלולם, פחות או יותר... יש תחושה חיובית באוויר, ואנחנו עם הפנים קדימה :)

שיהיה שבת שלום ומבורך

תמונות היום: צל מרוצה מהאוכל שקנינו לו, אלינור (בקדמת התמונה) האווזה הסינית וגווניביר (מאחור) הברווזה הזהובה, בנות חודשיים כמעט, עושות אמבטיה. זוג חומטים קליפורנים בחצר האחורית שלנו. אין לי מושג אם מדובר בחיזור או טריפה....

 

התאוששות

יום שישי שעבר היה רע, פשוט כך. 

לעת צהריים ירדנו לסקרמנטו, למרפאת הפלות. למה לרדת לסקרמנטו, ועוד למרפאת הפלות, בשביל גלולה אחת מטומטמת? כי זו קליפורניה. זוג שרוצה להביא ילד לעולם יצטרף לשלם בערך 10,000 דולר על טיפולים, בדיקות והלידה... אבל לעומת זאת, אם אתם רוצים להפסיק הריון, יש מרפאות שהמדינה עצמה מממנת שיעשו זאת בזול... עם הגלולה להפסקת ההריון היה צורך בהשגחה של שלוש שעות פלוס מינוס. בבית החולים בגראס וואלי, עלות ההשגחה הזו הייתה יוצאת 500 דולר. במרפאת הפלות - 100. החישוב נראה הגיוני באותו הזמן. אחרי הכל, מדובר במרפאת הפלות, הם מתמחים בהפסקת הריון. אז גם לשלם פחות וגם להיות אצל מי שמתמחים בנושא נשמע כמו בחירה משכנעת.

רק דבר אחד שכחנו. 

זו קליפורניה.

מרפאת ההפלות הייתה מאויישת על ידי צוות של פמינאציות שהתנהגו כאילו מטרתן בחיים היא לדאוג לכך שנשים לא יביאו ילדים לעולם. "יש לך את הכוח, את לא חפץ, אמרי לו לקשור את צינור הזרע" קראה מודעה ענקית על הדלת ומתחתיה, "עשית את הבחירה הנכונה. כאן נשים מקבלות כוח". 

נשים מקבלות כוח במרפאה הזו, כך מסתבר, רק אם הן, א) לא נשואות וב) לא רוצות ילדים. כשהגענו, אמרו לנו שבניגוד לגילת זכויות המטופל, צוות המרפאה לא יתיר לי ללוות את בריטני לטיפול. התירוץ? כדי לא לפגוע בפרטיותן של נשים אחרות העוברות טיפול באותו הזמן. "אוקיי," אמרתי, "לפחות תנו לכלב להיכנס איתה". אחרי הכל, צל הוא כלב שירות מורשה. מבחינת החוק בארה"ב מותר לו להיכנס לכל מקום שבו המפעיל\ה שלו - בריטני במקרה זה - זקוק\ה לו. 

"לא," אמרו ומייד הבהירו, "יש מדיניות. לא טוב לכם, אתם יכולים ללכת".

ככה סתם. 

בנקודה זו היינו צריכים לקום וללכת אבל היינו שם כבר ואת הטיפול צריך לעשות בכל מקרה וכמה שיותר מהר יותר טוב.... עם הריון חוץ רחמי לא משחקים משחקים.... אז בלענו את הצפרדע והכלב ואני נאלצנו לחכות בחדר ההמתנה. 

רבע שעה מאוחר יותר, נכנסות שתי נשים. הן ניגשות לקבלה. אחרי שביררו למי מהן יש את התור, היא מציגה את השנייה בתור אחותה שבאה להיות איתה. שתיהן נכנסות בלי שום בעיה. 

פניתי אל דלפק הקבלה ושאלתי מדוע היא כן ואני לא.

"תראה, זו אחותה, זה קרבת משפחה"

 "אבל - זו אשתי!" אני אומר, לא יודע אם לצחוק או לבכות.

"כן, אבל בשל פרטיות הנשים, אנחנו לא מכניסות גברים לאיזור הזה" היא אומרת.

יצע המרצע מן הסנדלריה. 

ישבתי שלוש שעות בחדר ההמתנה. פעמיים ניסיתי לבקש מפקידת הקבלה שלפחות תגיד לי מה קורה עם בריטני ונעניתי ב"אני לא רשאית לומר שום דבר"

אחרי שלוש שעות בריטני יוצאת, על סף דמעות. "אל תדבר איתי עד שנגיע לאוטו," היא לוחשת, "אחרת אני אתפרק פה"

אנחנו מגיעים אל האוטו. היא מתכרבלת עם הכלב במושב האחורי ופורצת בבכי.

"עשית את ההחלטה הנכונה" הודיעה לה האחות כשהיא נכנסה לחדר הטיפולים. 

"לא הייתה לי ברירה," בריטני אמרה לה בעדינות

האחות הסתכלה בתרשים והסתכלה עליה. "אה," היא אמרה, "אז זה המצב, הריון מחוץ לרחם? טוב. עדיף לך ככה בכל מקרה" 

הם נתנו לה את הכדור, בדקו שהיא בסדר ואחרי זה הלכו. מדי פעם הגיעה מישהי לבדוק מה המצב. בכל פעם בריטני שאלה אם אפשר ליידע אותי שהכל בסדר. בכל פעם הובטח לה שאכן יידעו אותי. רק שאף אחד לא טרח ליידע אותי. 

 אחרי שעתיים, מגיעה רופאה, והשאלה הראשונה שבריטני שואלת אותה זה אם ייתנו לי להיכנס. הרופאה אומרת שלא ואז שואלת "אז, הוא לחץ עלייך להיכנס להריון?"

בנקודה זו, בריטני כמעט התפוצצה. היא באה מבית נוצרי-שמרני. היא מתנגדת להפלות באופן כללי, למעט במקרים שבהם יש הצדקה רפואית לעשות אותן. היא יודעת שהיא תצטרך לחיות עם החווייה הזו כל חייה, והיא מפחדת שמא לעולם לא תוכל להביא ילדים לעולם והנה באה הרופאה הזו משום מקום ורצה לדעת אם הבעל לוחץ עליה להיכנס להריון.

בריטני הודיעה לה שהיא מסרבת לדבר איתה. 

הרופאה החליטה שבריטני בפאניקה וניסתה לשכנע אותה לקחת כדור הרגעה.

בריטני הודיעה לה שיש לה בעל וכלב בחדר ההמתנה ואם היא תתחיל לצרוח, גם הבעל וגם הכלב יכנסו פנימה, בין אם היא תרצה בכך ובין אם לא.  "שאתחיל לצרוח?" היא דורשת. הרופאה מחליטה לא להסתכן בצרות ומשאירה את הטיפול לאחיות

יצאנו משם בתחושה מאוד קשה. החוויה שעברנו הייתה לא נעימה מכלתחילה. אפשר היה לצפות מהפמינאציות להראות, אם לא רגישות, אז לפחות יחס מקצועי וכבוד לחוקי המדינה והממשלה הפדרלית. 

היה גועל נפש. פשוט גועל נפש. 

לקח לי שלושה ימים להתאושש מהעצבים ולהגיע לנקודה בה יכולתי לכתוב על כך כאן.

זהו, בכל מקרה, בריאותית אנחנו בסדר... עכשיו נותר לראות מה יקרה בעתיד. אני לא יכול להכחיש שאני קצת חושש, אבל מסתכל לשמיים ומתפלל שיהיה בסדר. 
בפנים לאט לאט מתחיל להירגע, החוויה מתחילה להישאר מאחור...

לפעמים אני כועס על אלוהים

טוב, חשבתי הרבה אם אני רוצה לכתוב על מה שמטריד אותי בשבוע וחצי האחרונים ובסוף החלטתי לכתוב על זה, כי יש לי הצורך לומר את זה בקול, הצורך שמישהו ישמע, גם אם אף אחד לא יקרא, לא יגיב ולא יהיה לאיש אכפת....

לפני שבועיים גילינו שבריטני בהריון. אחרי שתי בדיקות שחזרו חיוביות הלכנו למרפאה המתעסקת בהיריון ופוריות פה בגראס וואלי ושם אישרו שאכן, התוצאות חיוביות. היריון בן חמישה שבועות עד שישה שבועות. 

חיכינו לזה די הרבה זמן ולרגע קט הייתה שם המון שמחה והמון התרגשות...

וזה לא נמשך אפילו שלושה ימים. 

באמצע הלילה ביום שני לפני שבוע וקצת, בריטני חשה בכאבים בצד הבטן, תחושת לחץ לא נעימה. נסענו לבית החולים ואחרי בדיקות של HCG החליטו לעשות אולטראסאונד וקבעו שההריון הוא חוץ-רחמי. בבת אחת, כל השמחה התפוגגה. אי אפשר להמשיך את ההיריון. מאימא לעתיד, בריטני הפכה בבת אחת לאישה בסיכון. יכולתי לראות את החיוך והאושר פשוט נמסים וכל מה שנשאר זה אכזבה ודאגה. 

אז זהו, עושים לנו טיפול בMTX שזו תרופה שאמורה לטפל בזה לבד. ביום שישי אנחנו אמורים להגיע לקבל את המנה הסופית, שתביא לסיום ההיריון. 

אני לא יכול להכחיש שיש בי המון תחושה של אכזבה... די חיכיתי לזה ונורא רציתי את זה והנה זה הגיע... ונלקח. 

אבל מה באמת כואב לי זה שזה נורא קשה לבריטני. היא מרגישה כאילו היא אכזבה אותי, כאילו איכשהו זו אשמתה. קשה לה עם זה והיא מפחדת שאולי תמיד יהיו לה הריונות חוץ-רחמיים... פחד לא מאוד ריאלי, אבל פחד לא צריך להיות ריאלי כדי להיות מפחיד. 

אז זהו. אפילו לא הספקנו לספר לאף אחד, ועכשיו גם לא נספר, כי מה לעשות שהאכזבה קשה וכואבת לשנינו. אני כרגע תומך בה ואוהב אותה ונותן לה את כל מה שהיא צריכה כדי לדעת שאני לא חושב שהיא אשמה. זה הרגע שבו ההבטחה להיות לה כהר כשהיא צריכה מישהו להישען עליו מתקיימת במלוא מובן המילה.

אבל זה משאיר אותי בלי מישהו להישען עליו ולפעמים גם אני רוצה לצרוח ולכעוס ולהיות מאוכזב מהמצב. 

ואז אני יושב פה וכועס על אלוהים. לא בגלל שאלוהים עשה את זה. אני לא מאמין שאלוהים יושב כמו איזה שחקן Sims וקובע את כל הפעולות שיעשו כולם... אלוהים לא עושה את הדברים הרעים ולא את הדברים הטובים. לפחות, אני לא מאמין שהוא עושה זאת ישירות. אלוהים נותן לבני אדם לפעול איך שמתאים להם...

רק, לפעמים אני חושב שבעולם שהוא בנה יש כמה באגים שאפשר היה אולי לתקן. הריונות חוץ-רחמיים למשל.

לפעמים אני כועס על אלוהים, לא בגלל שהוא אשם אלא בגלל שהוא אלוהים והוא לפחות מבין למה אני כועס. 

אז זהו... זה מה שעובר עליי. 

מקווה שהשבוע שלכם טוב יותר.

לא ממש יש לי מה לומר

סתם עוד יום שבת חסר מעש אחרי עוד שבוע ארוך ולא קל...

לפעים נדמה כאילו צרות באות בצרורות וקשה לדעת עם מה להתמודד קודם. 

טוב, לא בא לי להתבכיין פה סתם אז רק שתדעו שאין לי ממש מה לומר אבל זה לא אומר שאני נעלם או משהו... 

שיהיה שבוע טוב

שבוע לא קל

זהו, אז השבוע שעבר נגמר, ותודה לאל על כך. היה שבוע לא פשוט ועם קצת מזל השבוע הזה יהיה טוב יותר....

אז מה היה לא קל השבוע?

סבתא של בריטני, אימא של אבא שלה, נפטרה בארקנסו ביום שלישי האחרון, והיא בת 92. אבא של בריטני ואחותה נסעו לשם להיפרד ממנה (למרבה הצער, היה ברור שזה הסוף כבר לפני שבועיים) לפני שבוע והם חזרו אתמול. אנחנו נשארנו פה, בשל אילוצי עבודה. סבתא אייבה (Iva) הייתה המטריארכית של המשפחה זה שנים רבות וקשה לדמיין איך תיראה הדינמיקה המשפחתית בלעדיה.

גם כאן, לא הכל דבש. ביום ראשון שעבר התאבד לנו אחד משני התרנגולים. איך בדיוק תרנגול מתאבד, אתם תוהים? העופות שלנו משוכנים יחדיו - אווזות, ברווזים ותרנגולות. יש להם שתי בריכות עבור הברווזים והאווזות. את הבריכות אנחנו ממלאים ממי הפשרת שלגים (המגיעים אלינו בתעלה) כיוון שהם חינם... ואלו מים קרים מאוד, אפילו עכשיו. לאקי (Lucky) התרנגול החליט לקפוץ לבריכה ומשום מה נשאר שם למרות הקור.... מצאנו אותו צף, מת. סיבת המוות, כנראה, היפותרמיה (תת-חום) בשל הקור העז של המים. רק אלוהים יודע למה הוא לא קפץ החוצה מן הבריכה. 

בנוסף, יש לנו איזושהי מחלה שמסתובבת בין העופות. יש לנו אווזה, ברווזה ותרנגולת חולות, כולן עם אותם הסימפטומים - בטן נפוחה, חולשה, התנשפות חוסר שליטה על הרגליים.... בשל החשש שמדובר במגיפה שכולם נחשפו אליה שמנו אותם על מה שנקרא "קוקטייל בריטני" - מי שתייה עם תערובת ויטמינים לעופות, אנטיביוטיקה לעופות וסירופ תירס (שזה, דוגרי, סוכר נוזלי). לאחר שביום שני התמוטטו לנו האווזה והברווזה, וביום שלישי הצטרפה התרנגולת, שמחנו לראות שאף אחד לא התווסף מאז. גם במצבן של שלושת החולות ניכר שיפור משמעותי ואנחנו מקווים שהן תחלמנה לחלוטין עד סוף השבוע הזה

ואם כל זה לא מספיק, דפקתי שלשום את ברך שמאל והיא כואבת רצח... 

אז זהו, זה מה שיש לי השבוע. את הזאב ערבות עדיין לא הצלחנו לצוד....

לא בא לי לשים תמונות כרגע :(

את הפרווה הזאת עדיין לא השגתי (הרפתקאות רוג באמריקה פרק אלוהים יודע כמה)

מאזן את האקדח בשתי הידיים. עוצם את עין ימין ומזיז את האקדח מעט שמאלה מהמרכז, כי ככה אני, יורה ביד ימין עם עין שמאל. מיישר את הכוונת האחורית עם הכוונת הקדמית, מתמקד בנקודה הלבנה על הכוונת הקדמית... האצבע המורה עדיין מחוץ לשמורת ההדק. 

העיזים משמיעות קול פעייה לחוץ. הן יודעות אינסטינקטיבית שהמצב לא הכי טוב. 

לרגע משנה את הפוקוס מהכוונת הקדמית אל המטרה. ראש אפרפר מציץ לו בין העצים. המרחק, אומדת עיני, בערך 15 מטר. ממרחק כזה, אני יכול להוריד לו ירייה בגוף... אבל הראש קטן מדי ואת הגוף אני לא רואה כרגע. 

מחשבה מציקה עוברת לי בראש. זה לא שהוא לא יודע שאני שם. הוא יודע גם יודע. פשוט... לא אכפת לו.

"קדימה, שמוק," אני חושב אליו, "תזוז כך שאוכל לראות את הגוף שלך". 

בקנה יש כדור חלול-חוד, "כדורי הכסף" כפי שבריטני קוראת להם, אף כי הצבע הכסוף הוא בגלל שהם עשויים מניקל. אם אפגע בו עם אחד מאלה, הבפנוכו שלו יהפוך לעיסה... מגיע לו, אני מזכיר לעצמי בקור רוח, מגיע לו כי הוא רוצה לאכול לי את העיזים.

הוא לא זז. הוא עומד שם ובוהה בעיזים, יודע שהגדר האלקטרונית תכאיב לו אם ינסה להתקרב אליהם. הגדר מפחידה אותו יותר ממני.

יופי מתחילה לפעות במצוקה - היא מפחדת יותר מדי. על המרפסת מאחוריי, בריטני מחזיקה את צל. הכלב יודע מה פירוש הפעייה הזו. יופי היא חלק מהלהקה והוא יודע שמשהו מפחיד אותה...

אני מתמקד פעם נוספת במטרה. יש לו ראש די גדול. במבט מהיר אפשר לחשוב שזה שועל אפור... אבל אני יודע היטב שזה לא. זה Coyote, זאב הערבות המצוי, משהו בין זאב לכלב. בעשרים השנים האחרונות, עם האיסורים שחלו פה על פגיעה באוכלוסיית המזיקים הזו, מכל מיני תירוצים של הפאשיסטים הירוקים, הם מתרבים כמו ארנבים... והם מתרבים עם כלבים מבוייתים. פעם, זאב ערבות כזה היה בגודל של 15-20 ק"ג. השמוק הזה לפחות 30 קילו, אני מעריך. בן זונה גדול... וחסר פחד. זה מה שמטריד אותי יותר מכל. חוסר הפחד הוא מה שהופך אותם לכל כך מסוכנים. 

אני מתמקד בראש. החלק היחיד שלו שחשוף היטב הוא הראש. מזכיר לעצמי לנשום רגיל, לא לעצור את הנשימה. אני תוהה אם לשנות מיקום ולנסות להשיג עמדה טובה יותר אבל יודע ששינוי עמדה ישים את העיזים ביני ובינו. יש לי את הראש, אני חושב, ורק אתמול הורדתי 45 מתוך חמישים הכדורים שיריתי במטווח בתוך ה9 נקודות מ15 מטר. 

אגודל ימין עולה למעלה, מזיח את הנצרה ממצב ירי למצב נצור. הפטיש משתחרר בקול נקישה. פולט את המחסנית ומוריד אותה למטה, דורך את המחלק כדי להוציא את הכדור מהקנה. 

"אין ירייה," אני אומר בשקט, "נשק נצור"

"צל, תפוס אותו!" בריטני פוקדת.

באחת, הכלב מסתער אל החצר האחורית בנביחות. הוא לא גדול כמו זאב הערבות ולא באמת יכול לעשות לו משהו, אבל זאב הערבות לא יודע זאת.. אנחנו רצים אחרי הכלב, צועקים ומרעישים. 

השמוק נותן בנו מבט לא מאוד מתרשם ומתרחק בריצה קלה.

 "מחר," אני מבטיח לבריטני בשקט, "הוא ישוב מחר, ומחר אצליח לירות בו"

"זה בסדר," היא מחייכת, "אולי אני צריכה לקחת את הירייה"

"אם את רוצה," אני צוחק, יודע שהיא אכן רוצה. היא שונאת את זאבי הערבות האלה מוות - הם תוקפים את העיזים, את העופות, מה לא... מחר, היא תהיה זו שתחזיק את האקדח. זאב הערבות הזה הופיע אתמול בבוקר (והוברח), הופיע הבוקר (והוברח). מחר, הוא יופיע שוב. הוא לא מפחד מאיתנו... וזה צריך להשתנות וצריך להשתנות מהר. לבדו, הוא לא מרשים במיוחד, אבל הוא לא תמיד לבד. יש לו להקה שמתרוצצת איתו, להקה של חמישה או שישה זאבים. כדור כסף באחד מהם לא רק יחסל אותו אלא גם יבריח את הלהקה, לפחות לזמן מסויים. 

אני לא חובב גדול של ציד אבל אני רוצה להשיג את הפרווה של אחד מהם... פרוות זאב ערבות תלוייה מעץ זו אחת הדרכים הכי קלות להבריח זאבים אחרים....

תמונות היום: בריטני עם גודייבה כשהייתה בת חודש

יופי בגיל חודשיים

 

העופות: פטוניה (האווזה הלבנה), פינקי (הברווזה הלבנה), נעמי (האווזה האפורה), סוכר (התרנגול הלבן), אופל (Opal), (התרנגולת השחורה), בו (Boe) (הברווזה החומה)

מלחמת הדת באירופה

לפני זמן מה הופץ בפורום פרש וידאו מלונדון המראה את השבאב המוסלמי אוכף בכוח את חוקי השריעה ברחובות העיר.  התגובה שלי הייתה להאשים בעיקר את הבריטים בכך שתרבות אלימה ודיקטטורית הולכת ומשתלטת על המדינה שלהם - ובאופן כללי על אירופה.

הבהרה, לפני שמתחילים להיכנס בי על שאני לא פוליטיקלי קורקט - תקפצו לי. מה שיש לי לומר איננו גזעני מכיוון שהוא מתייחס למצב אובייקטיבי ולבעיה פאן-תרבותית שנפוצה בכל תרבויות אפריקה והמזה"ת והיא קשורה יותר לתרבות מאשר לדת או מוצא אתני. 

זהו, אחרי שאמרתי את זה, הנה הנקודה - אירופה הולכת ונכבשת בידי תרבות אלימה שמקורה בארצות אפריקה והמזה"ת. למול מקומיים פסיביים, ממשלות חסרות אונים ותקשורת מגוייסת, הולכת וגוברת התנועה המוסלמית-קיצונית באירופה. חלקם היחסי של המהגרים בפשיעה האלימה עצום. הערכים הליברליים של הדמוקרטיות האירופיות הופכים במהרה למקור החולשה של האירופים והם הם אשר יביאו לחורבנם. כן, הדמוקרטיה הליברלית היא מה שיהרוג את הדמוקרטיה הליברלית. 

לכל ערך יש גבול. הרי כולנו בעד חופש הדת - אבל לא נסכים לאפשר לדת הקוראת לקורבן אדם להקריב כאלו קורבנות, נכון? 

באירופה יש גל הפועל להחרבת הדמוקרטיה והשלטת דיקטטורה איסלאמית, אך בשם ערכי החופש, לא ננקטות פעולות כדי לעצור זאת. בשם ערכי השוויון מתירים למי שאינם מאמינים בערכי השוויון לפעול להחרבת ערכי השוויון. 

דוגמת לונדון היא היא דוגמא מושלמת - מדוע מתירים לפורעי חוק להשליט את אמונותיהם על אחרים? הרי כל לקיחת חוק לידיים היא פעולה לא חוקית. אם כן, מדוע לא עוצרים אותם? השלטת חוקי השריעה מנוגדת לחוקי הממלכה המאוחדת כיוון שחוקי השריעה מתנגשים עם חוקי היסוד של בריטניה, אבל החוק לא פועל כדי להגן על עצמו, מפחד שמע ייתפס כגזעני או בלתי ליברלי. השיחדש עליו כתבתי זה עתה אוסר על הצבעה על הסכנה ההולכת וגוברת. למעשה, כשהמוני מוסלמים יוצאים לגל הפגנות אלים ומשליטים אימה ברחובות פריז, המגמה היא להיכנע להם, ובכך, באופן טבעי, להזמין את הגל הבא. 

זה לא מקרי שזה קורה דווקא באירופה. אירופה השמנה, המדושנת, השוקעת על שמריה, היא רומא מודרנית, הרבה יותר מאשר ארה"ב. בעודה נשענת על תפארת הליברליזם, הסוציאליזם והאירו, אירופה שקועה בעיקר בלהעריץ את דמותה כפי שהיא מדמיינת אותה. האירופאים עצלנים, שבעים, חסרי מרץ. אין להם לאן לשאוף, אין להם דאגות של ממש... וכמו רומא, הברברים נמצאים בשערי האימפריה. 

השאלה הגדולה היא לא מה יקרה מחר אלא מה יקרה בעוד חמש שנים. האשלייה האירופאית של שגשוג ושלווה עומדת להתנפץ בחמש השנים הקרובות. המבנה הכלכלי של האיחוד האירופי הוא שדה מוקשים פיננסי, כשמדינות בעלות כלכלה גרועה - יוון וספרד הן רק ההתחלה - מושכות מטה את הכלכלות המצליחות יותר (למשל גרמניה וצרפת). בנקודה מסויימת הנטל על מעט הכלכלות היציבות בגוש יהיה כבד מדי והן תצטרכנה להחליט אם לנטוש את הכלכלות החלשות (ובכך למעשה לפרק את האיחוד האירופי מבחינה פיננסית) או ליפול ביחד איתן. לא משנה מה תהיה ההחלטה, התוהו ובוהו שיבוא בעקבותיה ירסק את אשליית השגשוג ויזכיר לאנשים בכל אירופה שכסף, למרות איך שזה נראה כרגע, לא צומח על העצים. 
והמשבר הזה יהיה מה שיביא את סיר הלחץ הדתי באירופה לידי פיצוץ. אירופה הטובה, הליברלית, המתקדמת, איננה אלא מסיכה המכסה על אירופה האמיתית, הרזה, הרצחנית, אותה אירופה שבין 1932 ל1945 הייתה לבית מטבחיים מוצף שנאה. רצוי לזכור - גרמניה הנאצית יזמה את השואה, אבל היא לא הייתה לבדה. אנשים מן השורה - פולנים, צרפתים, בלגים, בריטים, הולנדים, דנים, שוודים, הונגרים, שוויצרים, איטלקים, מי לא בעצם, - לקחו חלק פעיל בהסגרתם של יהודים, השמדתם, מחיקתם מן המפה. על כל יאנוש קורצ'אק היו עשרה אנשים שיסגירו את אנה פרנק. 
המשבר הכלכלי יעלים את המסיכה מעל פניה של אירופה ויחשוף את פרצופה האמיתי. בד בבד, אותו שיחדש שכעת משתק את יכולתה של אירופה להגן על עצמה ישנה את הכיוון ויפעל לליבוי היצרים והסתה לכדי מלחמת דת. יבשת אירופה תהפוך שוב לשדה קרב עקוב מדם. מלחמת הדת הזו תיגמר, כנראה, בניצחון של האירופאים הלבנים על פני המהגרים המוסלמים - בייחוד אם כתמיד, אירופה תגרור את אמריקה לתוך המלחמה. המלחמה הזו תשאיר את אירופה פצועה, מדממת, חריבה... וחלושה. היא תחפש מנהיגות חזקה שתבטיח לה ביטחון מפני חזרה על הנזק שהליברליזציה הביאה לו...

טרף קל לשלטון אימים של השמאל החדש שיעלה שם.

אני אולי אהיה פה עד אז ואולי לא... אבל אם לא, אני מקווה שלפחות הפוסט הזה יהיה פה, שלא תגידו שלא אמרתי לכם.

אירועי השבוע - תחרות הרכיבה, הדגל הנאצי והאקדח שלי

טוף, זהו, יש אקדח... אבל נשמור את זה לסוף... 

ביום ראשון התקיימה תחרות הרכיבה במרכז הרכיבה של אובורן, קליפורניה, מרחק 20 ק"מ דרומה מכאן. בריטני הגיעה לשם כדי לייצג את חוות הרכיבה ובעיקר כדי להציג את הסוסים שהיא משקמת שם - קינמון שפתי-סוכר וקאיין (Cayenne), האח הגדול של קינמון. קאיין עומד למכירה (5500 דולר) ובתחרויות אנשים יכולים לראות אותו, להתעניין ואולי גם ירצו לקנות. 
יש סרטי וידאו מהתחרות בתחתית הפוסט. אני מתנצל על איכות סרטי הוידאו - לצערי, מצלמת האולימפוס שלי מצלמת יופי של תמונות סטיל אבל כשזה מגיע לוידאו היא לא משהו. מעבר לזה, התעוררתי בארבע וחצי בבוקר ביום ראשון כך שהייתי עייף והידיים לא היו יציבות במאה אחוז.
בריטני השתתפה בחמישה מקצועות - שני מקצועות רכיבה מערבית (על קינמון) ושלושה מקצועות רכיבה אנגלית על קאיין. היא זכתה במקום השני (מתוך שתי המשתתפותׂׂ) בשני המקרים עם קינמון (ולא ציפינו ליותר מזה. עדיין יש הרבה עבודה לפני שקינמון תהיה באמת סוסה טובה). עם קאיין היא זכתה במקום השני (מתוך 6), במקום ה6 (מתוך 6) ובמקום הראשון (מתוך 5)... לא רע בכלל בשביל בחורה שלא רכבה בתחרות כבר 8 שנים.

ביום שני, בעת שישראל ציינה את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הניף אחד מבני משפחת סחיווסחורדר את דגל גרמניה הנאצית מול כביש מספר 1. מצד אחד, קשה לכעוס על אחד מבני משפחת סחיווסחורדר - הם ספגו טרגדיה נוראה כששני ההורים ושלושה מן האחים נרצחו בפיגוע, ואז נאלצו להתמודד עם ממסד אטום וחסר רגישות, ובנוסף ראו את אחד המעורבים ברצח בני משפחתם יוצא לחופשי בעסקת שליט המבישה. קל להבין מדוע הם כועסים ומדוע הם כואבים. עם זאת, אני לא יכול שלא לחוש דאגה הולכת וגוברת מול החבר'ה האלה. עושה רושם שהקשיים והכאב העבירו אותם על דעתם ואני חושש שהפרובוקציות האלו אינן הכי רחוק שהם ילכו בכאבם. הנפת צלב הקרס ביום הזיכרון היא עדות לכך שהמעצורים החברתיים לא בדיוק יושבים במקום אצלם. הכתובת אולי על הקיר? לדעתי כן.


טוב יאללה, אפשר לדבר על הבייבי החדש... אז ככה... האקדח שלי הוא ברטה 92FS Compact, כבד וטוב. היום, לאחר שקיבלתי אותו לידיים, יריתי בו חמישים כדור עם דיוק גבוה למדי (רק שלוש פגיעות מחוץ לאיזור של התשע). האקדח שחור כולו וזה קצת הציק לבריטני, אז היא הציעה ואני הסכמתי, פירקנו את הקת (ראו תמונות למטה) ונתתי לה לצבוע את הקת כך שלאקדח יש מראה יחיד במינו....
עכשיו...
רק נותר לחכות לביורוקרטיה הקליפורנית כדיע שאקבל את "כרטיס השומר" שלי ואתחיל לעבוד :)


תמונות היום:

סרטי וידאו מתחרות הרכיבה...

יומולדת ומה לא...

אז זהו, ביום חמישי היה לי יומולדת 32.... לא מרגיש מי יודע מה זקן...

כשבריטני שאלה אותי מתי מתחילים להרגיש זקנים, גיחכתי ואמרתי לה שביום שבו "לשבור את הגלים" מעניין אותך יותר מ"איירון מן 3". 

לכבוד יום ההולדת עשיתי סיבוב קניות קטן, קניתי לי שני פנסים, חגור לעבודה, 20 כדורי 9 מ"מ חלולי-חוד של ליברטי (במחיר רצחני - 35 דולר ל20 כדור). אלו יהיו הכדורים לעבודה. לירי במטווח מספיקים הreloads הזולים... ביום שלישי אני נוסע לקחת את האקדח עצמו (הוא בתקופת צינון בת 10 ימים המוגדרת לפי החוק פה). אני מתכוון לאפס את העין והיד עם מאה כדורים, פלוס מינוס. 

אחרי מסע הקניות הקטן ביום חמישי, אכלנו ארוחת ערב משפחתית מעולה, פתחתי את המתנות - בריטני הפתיעה אותי עם שני מטוסים חדשים לאוסף המטוסים שלי (אני אוסף את המטוסי מתכת כבר עשרים שנה, נראה לי) - F104 בצבעי חיל האוויר האיטלקי וRed 8, מסרשמידט 262 שנלקח שלל על ידי האמריקנים במבצע לאסטי (Operation Lusty). שני אלו מביאים את סך המטוסים באוסף ל157... מספר מרשים... הדורש עוד מדף על הקיר בקרוב :D

מחר (ראשון) בריטני הולכת לרכב בתחרות סוסים מקומית. היא לא רכבה בתחרות זה 8 שנים, אבל אני מניח שלא שוכחים יותר מדי והחלק החשוב, ממילא, הוא מה עושה הסוס, לא מה עושה הרוכבת. מבטיח להביא וידאו.

עוד רגע מגיע הקיץ וזה הזמן לבחון את המלאים של האולטראסול והסנו די. שני דברים שחשוב לדעת לגבי ארה"ב - יש פה איסור חמור על שיווק של כל מסנן קרינה שאיננו מגעיל, שמנוני ובלתי יעיל, ואין להם מושג מה זה חומר דוחה יתושים. מול השמש הרצחנית של מערב ארה"ב, מתמודדים פה עם כל מיני חומרים צהובים דוחים שמרגישים כאילו מישהו טבל אתכם בצ'יפסר של מקדונלדס. לא משנה מה רשום על התווית, הדברים האלה יעילים, בקושי, כמו אולטראסול 15SPF, והם יורדים במים בקלות. באותה מידה, אפשר לטבול בשמן זית. לא, הרשו לי לתקן את עצמי - שמן זית כנראה יהיה יותר יעיל ובריא לעור.

כשהצגתי לבריטני לראשונה את האולטראסול שיש בארץ, היא לא האמינה שזה אמיתי. מאז - אנחנו מייבאים אולטראסול 45 ו70 מהארץ בכל קיץ, כי מה לעשות שהאמריקנים פשוט לא יודעים מה זה מסנן קרינה טוכ?

כנ"ל לגבי הסנו די. מקורבים למשפחת רוג בגראס וואלי יודעים היטב כמה טוב שיש אותנו - כי מי שקרוב אלינו מקבל מדי קיץ סטיק או שניים של הסנו די. בארה"ב עתירת המים, יתושים זה יותר ממטרד והסנו די... מדהים :)

סתם, רק שתדעו שלא כל מה שבאמריקה בהכרח טוב יותר.

לא בא לי לחפש תמונות לשים היום אז יאללה, שיהיה שבוע טוב

חלקו של השיחדחש בהשמדת הדמוקרטיה

אני זוכר כיצד קראתי בפעם הראשונה את "1984" של אורוול, ספר המדגים בצורה מציאותית להחריד כמה נמוך אפשר להגיע. אני זוכר איך נשמתי לרווחה כשסגרת את הספר, בטוח ורגוע שדבר כזה לא יכול להתרחש בדמוקרטיה מערבית מודרנית כמו ישראל או ארה"ב.

כמה תמים הייתי.

נתחיל דווקא במשהו שקורה עכשיו בחיים שלי, ואתם תראו איך זה מתחבר, מבטיח לכם. לפני שלושה חודשים, בריטני החלה לעבוד בחוות רכיבה טיפולית באובורן. תפקידה הראשון - לשקם את הסוסה קינמון (Cinnamon). קינמון, בת 8 שנים, היא סוסה רעת מזג ששמה יצא לשמצה כסוסה שתבעט, תקפוץ, תעמוד על שתי רגליים ואף תתקוף ממשית את הרוכבים. אחרי פעם אחת, בה העיפה רוכבת בת 40 ושברה לה שתי צלעות, קינמון יצאה מן המחזור מבחינת מנהלת החווה, שכמובן לא יכולה לסכן תלמידי רכיבה, או אנשים שבאים לטיפול באמצעות רכיבה. מאז (לפני כשנה) ועד היום ניסתה המנהלת, יהודיה חביבה בשם האני, למכור את קינמון, אך בכלכלה הנוכחית, סוסה בלי שום היסטוריה של הישגים לא בדיוק מושכת קונים גם אם הם לא מכירים את מזגה הרע. 

בריטני מכירה את האני כבר שנים רבות. מאחר והיא רוכבת מיומנת, האני קיוותה שבריטני תוכל להשתלט על קינמון מספיק כדי להציג אותה בתחרות או שתיים, כך שתהיה לה היסטוריה של תחרויות, גם אם ללא הישגים ממשיים. בריטני לקחה את המשימה על עצמה והחלה לרכב על קינמון שלוש פעמים בשבוע למשך שעתיים. בהתחלה היה שם קרב רצונות לא קטן וקינמון לא חסכה בניסיונות להעיף את בריטני מעל גבה אך בתוך חודש נכנעה הסוסה לעקשנותה ויכולותיה של בריטני והחלה לציית... וכמעט מייד החלה גם לפתח התנהגות חביבה וידידותית. היום היא כבר סוסה למופת והאני אף שוקלת להחזיר אותה לעבודה תחת עיניה הפקוחות של בריטני.

ובגלל שכל באי החווה ורוכביה מכירים את סיפורי הזוועה על קינמון ומתייחסים אליה בחשש - והסוסה מגיבה בהתאם - החליטה בריטני לשנות לה את השם ולהציג אותה לאנשים בשם שפתי-סוכר (Sugar lips), כי עם שם כזה, מי לא יאהב אותה?

וזה עובד - אנשים שפגשו אותה בעבר וחששו ממנה בתור קינמון, מתקרבים אליה ומרעיפים עליה אהבה ותפוחים בתור שפתי-סוכר...

מדהים מה שינוי קטן של שם יכול לעשות, הא?

וכאן אנחנו חוזרים אל השיחדש (Newspeak) מ"1984". התקשורת העולמית, ברובה יצירת כפיים של ממסד אקדמי סוציאליסטי-קיצוני, תוצר של השמאל החדש (The New Left) והיא מושפעת מאותה הרוח שהנחתה בעבר ארגונים כמו "מחתרת מזג האוויר" ו"תנועת הנוער המהפכני". התקשורת, בארץ כמו בארה"ב, עושה פלאים בקעקוע של הדמוקרטיה המערבית והגבלת חופש הביטוי. כך למשל התקשורת הישראלית החלה להלבין פשיעה מהמגזר הערבי על ידי החלפת המילה "ערבי" ב"בן מיעוטים" ו"צעיר". אם תסתכלו קצת בתקשורת תגלו ש"צעיר" יכול להיות לעיתים בן 40 (כמו במקרה למטה, ב-"הארץ". מקור התמונה מאתר העין השביעית). העיקר שלא לכתוב "ערבי". "ערבי" הוא ערבי רק כשמתעללים בו או כשהוא עושה משהו טוב. כך נוצרה תופעה שבה חלק ניכר מעם ישראל אפילו לא מודה לכך שחלקה היחסי של אוכלוסיית ערביי ישראל בפשיעה בכלל ובפשיעה אלימה בפרט, גדול בהרבה מחלקה באוכלוסייה הכללית. חמור עוד יותר הוא השימוש בפעלים פאסיביים כשזה מגיע לפשיעה אלימה של ערבים. ערבים למשל, כבר מזמן לא זורקים אבנים בכותרות. לא. הכותרות הן "אבנים נזרקו" או יש שמגדילים ועושים "אבנים יוּדו".

"מה ההבדל?" אתם שואלים, "הרי אנחנו יודעים שאבנים לא נזרקות מעצמן"

אז זהו, שכן, אנחנו יודעים בראש, אבל בפנים עמוק זה לא מתחבר לאותו מקום. כשמישהו זורק אבנים, הוא פושע. כשאבן נזרקת... זה משהו מקרי, לא מאוד מסוכן... ככה... ירד גשם... השמש זרחה... ציפורים צייצו.... אבן נזרקה.... חתול ילל.... אנשים הלכו ברחוב...

בדיוק אותו האפקט של שפתי-סוכר - אנשים יודעים שזו אותה הסוסה... אבל הפחד שלהם קשור לקינמון, לא לשפתי-סוכר... וכך הם יודעים שזו אותה הסוסה ולמרות זאת לא מפחדים, מתקרבים ונותנים אהבה. 

ההקשרים התת-הכרתיים האלו חשובים מאין כמותם. 

דוגמא מהיום, מארה"ב - אסושיאטד פרס (AP - Associated Press) הודיעה שהיא תפסיק להשתמש בביטוי "מהגר בלתי חוקי" לתיאור של מהגרים בלתי חוקיים. AP איננה הראשונה - ABC כבר שנתיים מתארת אותם בכינוי השיחדשי "זרים לא מתועדים" (Undocumented Aliens). 

"אוה, חורחה הגיע ממקסיקו? זה בסדר, הוא לא בלתי חוקי, הוא רק... בלתי מתועד".

ממש ככה

לא, הוא לא עבר על החוק... הוא רק... לא מתועד.

לפני כשבועיים נעצר בעל חווה הגר ליד גראס וואלי כשהתברר שהוא מחזיק שלושה עובדים מקסיקניים בלתי חוקיים. בעל החווה נעצר ולהגנתו טען כי לא ידע שהם לא חוקיים. "אף אחד לא אמר לי שאני צריך לבדוק אם יש להם מסמכים".אני מכיר את בעל החווה הזה ויודע שהוא ידע שהם לא חוקיים - אתה לא יכול לשלם למישהו בצורה חוקית על עבודה אם הוא מהגר בלתי חוקי, כיוון שאין לו מספר ביטוח סוציאלי אמריקני (שהוא הדבר הקרוב ביותר למספר זהות בארה"ב). העניין הוא שהחוואי חסך כאלף דולר בחודש על העסקה שלהם, ודוגרי לא חשב על כך הרבה, שהרי במוחו הם היו "זרים בלתי מתועדים".

השיחדש מסוכן לדמוקרטיות כי הוא חותר תחת הבסיס לכל דמוקרטיה - חופש הביטוי וחופש המחשבה. השמאל החדש לא התמוטט כפי שאנשים אוהבים לחשוב. הוא עדיין כאן, בין הצללים, עובד לו חרש חרש במטרה להגשים את חזון הקומוניזם העולמי... חוות החיות בדרך, והחזירים רוצים את השוויון, בו הם יהיו יותר שווים מן השאר. השליטה המוחית בחברה האנושית הולכת ומתגברת באמצעות התקשורת העולמית, כלב התקיפה של הדמוקרטיה.

כל מי שקרא את ספרי המופת של אורוול - חוות החיות ו1984 - אמור להזדעק מול החתירה הזו תחת החירות. במקום זאת אנשים חכמים, משכילים ונבונים, יושבים באי מעש, נכנעים לאט לאט לשליטה המוחית. אחרי הכל, "האח הגדול"... הוא רק תוכנית ריאליטי מטומטמת.