מדוע לא צריך להגביל את הנשק באמריקה

גילוי נאות – את הנתונים המובאים כאן קיבלתי מידידי, צ'רלי קינג, איש תחנת הרדיו קיי.אף.בי.קיי בסקרמנטו. אין לי כרגע הזמן והאנרגיה לאמת אותם אבל אני יכול לומר שצ'רלי קינג, אף כי יש לו הנטייה לדיעות מוזרות מדי פעם, שלא לדבר על הנטייה לדבר בגלוי על אהבתו לגראס (ואני לא מדבר על גראס וואלי) בדרך כלל מאוד מדוייק כשמדובר בנתונים מספריים וכדומה.

לפי צ'רלי, מאז 1983 היו בארה"ב 66 מקרי רצח המוניים בנשק חם, עם בערך 550 הרוגים. נתון מזעזע כשהוא עומד בפני עצמו.. לרגע חשבתי לעצמי שאולי יש היגיון כלשהו בטענה שצריך להגביל נשק. ואז צ'רלי שלף עליי נתונים נוספים שלא ממש הפתיעו אותי אך בהחלט שמו בפניי פרופורציה. מאז 1983, יותר מרבע מיליון אמריקנים נהרגו בתאונות דרכים שבהן היה מעורב נהג שיכור. רבע מיליון. 250,000... מספר כמעט בלתי נתפס של אנשים... בחלוקה מהירה לשלושים – אתם מדברים על ממוצע של 8300 הרוגים כל שנה...

אמריקה לא צריכה הגבלה על נשק, אמר לי צ'רלי, טענה די מפתיעה כשהיא מגיעה ממנו, אמריקה צריכה הגבלה על כלי רכב.

כתמיד, אמרתי לו בפרצוף, אתה עושה שימוש בנתונים הנכונים אך מגיע למסקנה שגויה. מה משותף לאדם לאנזה (הרוצח מניו-טאון, קונטיקט) ג'יימס הולמס (הרוצח מבית הקולנוע באורורה, קולורדו) ואהרון אלקסיס, הרוצח מבסיס הצי בוושינגטון הבירה? שאלתי אותו.

שהם רוצחים? הוא ענה בבלבול.

שהייתה להם היסטוריה של אלימות והיסטוריה של הפרעות פסיכיאטריות. הולמס היה מאושפז בעבר. שבועיים לפני הטבח שביצע, כתבה הפסיכיאטרית שלו לדיקן הקולג' בו הוא למד שהוא אלים וראוי לבחון פנייה למשטרה. שנה לפני שנרצחה, קראה אימו של אדם לאנזה למשטרה לאחר שבנה תקף אותה באלימות. לאנזה אובחן כסובל מתסמונת אספרגר (שזה שם קוד פוליטיקלי קורקטי למה שבעבר הוגדר כהפרעת אישיות גבולית)

כשאהרון אלקסיס נכנס לבסיס הצי בוושינגטון ביום שני האחרון, הכתובת כבר הייתה על הקיר. אלקסיס נעצר ב2004 לאחר שירה בצמיגים של רכב בעקבות סכסוך על מקום חנייה. אלקסיס טען אז שהוא סובל תסמונת לחץ פוסט טראומטית לאחר שהיה שותף במאמצי החילוץ בניו יורק לאחר פיגועי ה11 בספטמבר. למרות זאת, אלקסיס התגייס לצי ארה"ב ב2007 כחשמלאי מטוסים. לא כל כך ברור מה קרה איתו שם אבל הוא קיבל שחרור בכבוד, שיבוץ למילואים... והורדה בדרגה בשל תקרית ירי (שפרטיה לא ברורים). ב2011 שוב נעצר אלקסיס לאחר שירה כדור מאקדחו לתוך תקרת הדירה שלו, כדור שחדר את התקרה לתוך הדירה מעל ונעצר רק אחרי שחדר גם את תקרת הדירה מעל. אלקסיס טען שהוא היה עסוק בלנקות את האקדח כשנפלט לו כדור. מי לעזאזל מנקה אקדח לפני שבדק את בית הבליעה? שאלה ששוטרי משטרת פורת וורת' בדאלאס לא שאלו עצמם, כנראה, כיוון שהעסק נגמר ללא כתב אישום. לפני כמה חודשים פנה אלקסיס למנהל ענייני יוצאי השירות (Veterans Affairs Administration) בבקשה לקבלת סיוע פסיכולוגי. הוא אובחן כסובל מפאראנויה, הפרעת שינה וכשומע קולות. האבחנה לא הפריעה לסיווג "סודי" ואישור כניסה ממודר לתוך בסיס הצי כקבלן אזרחי. אף אחד לא חשב שאולי צריך לחשוב מחדש על סיווג כזה לאדם ששומע קולות. יחי השיטה. בבוקר יום שני, אלקסיס נכנס לבסיס הצי בוושינגטון עם רובה ציד ואישור כניסה תקין. בתוך הבסיס הוא ירה בשומר ולקח ממנו אקדח חצי אוטומאטי ומשם החל במסע ההרג שלו.

אתה מבין, אמרתי לצ'רלי קינג, הבעייה איננה בנשק. אהרון אלקסיס יכול היה להכין פצצות תוצרת בית (כמו שג'סי הולמס עשה) או אפילו לפצוח בפיגוע דריסה (ובנקודה זו סיפרתי לו על פיגוע הטרקטור בירושליים ופיגוע הדריסה בתל-אביב) עם הרכב שלו. הבעיה האמיתית הייתה שהיה לך אדם פסיכי עם היסטוריה של אלימות – עדויות של מכריו מספרות על אדם שסבל מהתקפי זעם בלתי נשלט, שטען שהוא שומע קולות, שהייתה לו בעייה בשיפוט המציאות – ואף אחד לא פעל לעצור אותו. פסיכים יש בכל מקום, אמרתי לו, וסיפרתי לו את הסיפור על יותם סהר, איש קיבוץ נען, ב1998 רצח את הבחורה שהאמין שהיא מושא אהבתו בגלל שלא שעתה לחיזוריו. עוד אדם שהיה ידוע שהוא דפוק במוח ולא נעשה שום דבר לעוצרו עד שהיה מאוחר מדי. הוא השתמש בסכין.

הטיפול לא צריך להיות בנשק. הטיפול צריך להיות באנשים הדפוקים שאף אחד לא פועל כדי לעזור למה שמטריד אותם, או, אם אי אפשר לעזור להם, לאשפז אותם כדי להגן על החברה.

הגבלת הנשק באמריקה לא הייתה מונעת את הטבח הזה. רובה הציד של אלקסיס שימש אותו באופן מוגבל ביותר. את עיקר הנזק עשה באקדח שלקח מקורבנו הראשון. אם לא היה לו רובה ציד, אלקסיס יכול היה להשתמש בסכין, להפתיע את השומר באמצעות תרסיס פלפל או שוקר חשמלי... בקיצור, שום הגבלה על נשק לא הייתה משנה דבר פה.

למעשה, אם תסתכלו על מקרי הטבח המדוברים, כל השלושה אירעו באיזורים המוגדרים בחוק כאיזורים שאסור להכניס אליהם נשק. כן, מה ששמעתם, בבסיס של הצי שדורש אישורי כניסה ממודרים יש איסור בחוק על נשיאת נשק (מלבד השומרים, כנראה). כנ"ל בבתי קולנוע ובתי ספר. אני כל הזמן חוזר למנהלת בית הספר סנדי הוק בניוטאון שהסתערה על הרוצח בידיים חשופות ושילמה בחייה. אומץ לפעול לא חסר לה. אם החוק היה מתיר ואולי אף ממליץ שהיא תהיה חמושה, חלק מהקורבנות של לאנזה אולי היו חיים היום.

בסוף 2012, שבועיים או שלושה אחרי הרצח בניוטאון, נכנס איש שירות בתי הסוהר של מדינת ניו-ג'רזי לתחנת משטרה ופתח בירי. הסיבה - הוא נעצר ועמד בפני פיטורין לאחר שהטריד באופן סדרתי את האקסית שלו. עוד מקרה של פסיכי. אותו איש פצע שני שוטרים ואז נהרג מאש הנגד שהשיבו השוטרים. 

מדוע לא היה שם טבח המוני? כי לקורבנות היו אקדחים להגן על עצמם. איזורים נקיים מאקדחים הם הזמנה לטבח. 

יותר מכך – הדרישה ה"הגיונית" ביותר לכאורה היא בדיקות רקע מקיפות לרוכשי כלי נשק... אבל אלקסיס עבר בדיקות רקע מקיפות כשהתגייס לצי ב2007 ופעם נוספת כשקיבל סיווג לעבוד בבסיס הצי כקבלן אזרחי. הגבלה על רוס"רים? הוא לא השתמש ברוס"ר.

ההערה לאחר כתיבת הפוסט, כי רציתי להוסיף זאת: מתוך רצון לדייק בנתונים, הלכתי לאתר של שירות המחקר של הקונגרס (CRS – Congressional Research Service) וחיפשתי את הנתונים. הסתבר לי שצ'רלי קינג לא דייק בנתונים שהביא לי. למעשה, בין מרץ 83 ומרץ 13 היו 78 מקרי טבח המוניים (מוגדרים כמקרים בהם היו לפחות ארבעה קורבנות רצח במקרה אחד, ללא שום הגדרה על איך בוצע הרצח) והמספר הכולל של הקורבנות הוא 547 הרוגים. זה כולל מקרים כמו הפיגוע באוקלהומה (שבוצע עם פצצה, לא נשק חם). המספר הזה, 547 הרוגים, מחוויר עוד יותר מול מספר קורבנות הרצח בארה"ב בשלושים השנים האלו – 528,418 קורבנות של מה שהוגדר כרצח מדרגה ראשונה או שנייה (לא כולל אירועים שהוגדרו כהריגה). אנחנו מתמקדים בעשירית האחוז ממקרי הרצח... יופי נחמה...

בתמונות היום אני מביא כמה גרפים מרתקים לגבי תפוצת נשק לעומת פשיעה חמושה באמריקה. הנתונים הגיעו מהגולש dsho בפורום פרש. תודה על המידע :)

מישל אנטואנט

ביום שבת, בתום משמרת בוקר (06:00 - 14:00) אספה אותי בריטני מהעבודה וביחד נסענו לווינכו (WinCo),  מגה-סופרמרקט והמקום הכי זול לקנות בו מזון בין גראס וואלי לוואלחו (כמעט מאה וחמישים מייל מהבית).  בדרך כלל אנחנו עושים את הקניות שלנו בגראס וואלי, בסופרמרקטים המקומיים, אך מדי פעם, כשמגיע הזמן לעשות קנייה גדולה, אנחנו יורדים לווינכו. מאז שהתחלתי לעבוד כשומר במרחק של חמישה ק"מ בקו אוויר מווינקו זה נעשה אפילו פשוט יותר. 

החיסכון בקנייה גדולה בווינכו הוא עצום - אם ביום שבת יצאנו עם חשבון של 250 דולר פלוס-מינוס (ומספיק אוכל לחודש וחצי), בגראס וואלי החשבון על אותה כמות מזון היה יוצא בסביבות ה350 דולר. הבדל לא קטן. 

תוהים מה לעזאזל קנינו שיצא לנו אלף ש"ח על מזון במקום זול? 

קנינו אוכל יחסית בריא. קנינו ירקות מוקפאים, בשר דל שומן, דגים, פירות ים, לחם מחיטה מלאה (רק 50 קלוריות לפרוסה - לא רע בשביל לחם), גבינה טובה... בקיצור, קנינו אוכל לחודש וחצי שיאפשר לי להמשיך ולהוריד את הכרס ויאפשר לה להמשיך לשמור לא לאבד עוד משקל.

כל זה טוב ויפה. אחרי הכל בריטני ואני מכניסים מספיק בשביל להרשות לעצמנו לאכול טוב. אבל רק לשם ההשוואה - אם היינו חיים על פסטות, פיצות, ארוחות מיקרוגל זולות... היינו יכולים לחסוך 100 מתוך ה250 דולר שהוצאנו.

רק מה, בריטני ואני צריכים להאכיל רק את עצמנו ואנחנו מכניסים די טוב. משפחה אמריקנית ממוצעת לא יכולה להרשות לעצמה לאכול כל כך טוב. אין מה לעשות, הדמוגרפיה לא משקרת - מרבית המשפחות הענייות הן משפחות מרובות ילדים ולמרביתן אין את הכסף להרשות לעצמן לאכול לשובעה, קל וחומר לאכול טוב. חלק ניכר מתושבי אמריקה חיים על פסטות, על ארוחות מיקרוגל שמנות, על בשר פיגולים עם 47% שומן (ואני לא צוחק, אם אתם רוצים לקנות בשר טחון זול - בשר בקר עם 47% שומן זה הכי זול שיש). זה לא נעשה לגמרי מבחירה. חצי קילו פסטה יעלה לכם קצת פחות מחצי קילו מלפפונים - וחצי קילו פסטה זה הרבה יותר אוכל מחצי קילו מלפפונים. ההבדל בין בשר בקר טחון עם 25% שומן לבשר בקר טחון 7% (שזה מה שבריטני ואני אוכלים) הוא כמעט כפול במחיר. 

כהערת אגב - אם אתם באמת מוכנים לשלם הרבה על בשר, יש קצב בגראס וואלי שמשמש כנקודה למכירת בשר ציד. אנשים עם רשיונות ציד מביאים אליו את מה שצדו ומוכרים את זה אצלו. אפשר למצוא בשר איל, ארנבת, שלו בר (טוב לישראלים במדבר), פסיוני בר, תרגולי הודו פראיים ומה לא... ירך אייל נמכרת במחיר של 14-15 דולר לליברה (חצי קילו) לכל הפחות (היו מקרים שבהם זה הגיע לפי 2) ומדובר בבשר מעולה...פעם-פעמיים בשנה אנחנו מרשים לעצמנו להתחזר ולקנות משהו שם...

בכל מקרה, הנקודה היא שאוכל גרוע הוא זול בהרבה. זה חלק מהסיבה שאמריקה היא ארץ של שמנים...

ובחלק הזה החליטה מישל אובמה, אשת הנשיא, להילחם.

רגע של היסטוריה. לא לא, לא היסטריה. רק היסטוריה. ההיסטריה זה בבית הלבן. מספרים שבימיה האחרונים של המלוכה בצרפת, תהתה המלכה מרי אנטואנט על מה ולמה מוחים האזרחים. "הם רעבים, אין להם לחם," נאמר למלכה, שענתה בלי לחשוב "שיאכלו עוגות!" האם יש אמיתות לסיפור - לא ידוע. אבל הסיפור ממחיש היטב את הניתוק של משפחת המלוכה הצרפתית מן המציאות היומיומית של האזרח הממוצע.

וזו אלגוריה כל כך טובה למישל אובמה. לפני כמעט ארבע שנים הודיעה הגברת הראשונה (שאגב - לא נבחרה לתפקיד ואין לה שום סמכות אמיתית) שהגיע הזמן לשנות את הרגלי האכילה של אמריקה. בדוגמא קלאסית של הניתוק מן המציאות  שחווה משפחת אובמה, הודיעה מישל שהיא תפעל באמצעות בעלה להקשות על סופרמרקטים ברחבי אמריקה למכור מזון גרוע. ההיגיון האובמיסטי הקלאסי גרס כי אם לא יהיו להם פסטות, לחם ובשר שמן, האיכרים הבורים יאכלו ירקות, פירות וטופו (איכס...)

"אין להם ירקות? שיוכלו קינואה!" צווחה מישל אנטואנט. 

המהלך לא צלח (השבוע פסק בית המשפט העליון של אורגון שהתערבות זו בשוק תהיה לא חוקתית ממילא) אבל היווה דוגמא מושלמת למה שקורה בבית הלבן

הנשיא אובמה ואשתו חיים לפי איזו תיאוריה מטורפת שהתוותה על ידי אקדמאים במגדלי שן מרופדי מימון... הזוג אובמה חי בבית הלבן, מנותק מן המציאות ולא מסוגל להבין כמה היא מתנגשת עם התיאוריה שלהם. 

זו הסיבה לבלאגן עם סוריה. זו הסיבה לבלאגן עם ביטוח הבריאות.. וזו הסיבה לפעולות ההזויות למדי של משטר אובמה...

בקולורדו בשבוע שעבר הודחו שני סנאטורים דמוקרטים מהסנאט של קולורדו בבחירות הדחה (Recall Vote). ציבור הבוחרים לא התרשם מהשטיקים הפוליטיים שהשניים שלפו כדי לתמוך בחקיקה נוקשה יותר לגבי הגבלת נשק והחליט שהם לא מייצגים אותו נאמנה והתוצאה - הדחה בבחירות דמוקרטיות. לשם שינוי המערכת עבדה כפי שהתכוונו האבות המייסדים.

הלוואי ואפשר היה לארגן כאלו בחירות גם עבור אובמה...

תמונות היום:

בחוות הרכיבה של האני. מאחוריי, פיפאר (הסוס שעליו אני רוכב) ואווידה (Aveda), סוסת פריז'יאן מדהיממת. בריטני על אווידה (נכון מדהיממת?). הצעדים הגדולים של סוסי הפריז'יאן ניכרים בתמונה השלישית.

מהפיכת הבריאות של אובמה.

טוב, חשבתי להתחיל מהנקודה האישית אבל החלטתי דווקא מהנקודה האנושית הפחות אישית. בתמונות היום בסוף הידיעה תמצאו תמונה של דוקטור נלסון מַלדוֹנַדוֹ, מנתח מומחה לכלי דם. איך נלסון ואשתו לוּׁפִּי התחברו עם בריטני ואיתי לנקודה שבה הם הוזמנו לטקס החתונה הקטן שלנו זה סיפור ארוך ולא קשור, אז רק אציין שהם חברים טובים שלנו. נלסון הוא סיפור סינדרלה ארגנטינאי אמיתי... הוא גדל במשפחה ענייה ונאלץ לעבוד אחרי שעות בית הספר כדי לתמוך במשפחתו. כמו הרבה ארגנטינאים, נלסון אהב כדורגל והסתבר שהוא די טוב - טוב מספיק בשביל לקבל מלגה ממקולג' נחשב בבואנוס איירס. נלסון שיחק שנים בקולג' תוך שהוא לומד רפואה כללית, מתוך הבנה שכדורגל יכול להביא אותו רק עד מרחק מסויים. הוא שיחק שנתיים בליגה משנית תוך שהוא משלים את לימודי הרפואה שלו ואז, אחרי פציעה בשתי הרגליים, ויתר על כדורגל והתמקצע ברפואה. איך הוא התגלגל לאמריקה והתמחה בכירורגיה של כלי דם - סיפור ארוך ולא קשור. בכל מקרה, האיש הנמוך, העגלגל הזה, הוא רופא מצויין וחרוץ שעובד בממוצע למעלה מ50 שעות בשבוע - חלקן בקליניקה הפרטית שלו, חלקן כמנתח חירום בבית החולים של גראס וואלי. אם יש לך מפרצת עורקים ואתם באיזור, אתם בידיים טובות.

בעוד שלושה חודשים, בסוף השנה, נלסון יוצא לפרישה מוקדמת. במשך השנים הוא עשה מספיק כסף בשביל לחיות היטב עד סוף ימיו ועכשיו, עם כניסת מהפיכת הבריאות של אובמה - אובמהקייר - יש לו תמריץ חד לפרוש. גראס וואלי והאיזור יאבדו מנתח מומחה שהציל מאות חיים ושיפר אלפי חיים נוספים במהלך הקריירה הארוכה שלו. הסיבה לפרישה. בין שאר הרופאים שיצטרפו אליו בפרישה נמצאת גם דוקטור שריל טמבוליאן, רופאת המשפחה שלנו. לפי אחת ההערכות ששמעתי, ואני מקווה מאוד שהיא פסימית ומוגזמת, כמות הרופאים בארה"ב הולכת לרדת ב10 עד 15 אחוזים. מכירים את הרגעים האלה בארץ כשאתם מבקרים במחלקה בבית החולים ומגלים שיש רופא אחד, וגם הוא רק מתמחה, על כל המחלקה? גם האמריקנים הולכים להכיר את זה... 

הסיבה לפרישה ההמונית היא עומס העבודה הנוסף שאובמהקייר מטיל על המרפאות הפרטיות ובתי החולים. רופאים פרטיים יאולצו לספק כמות מסויימת של שעות עבודה למחזיקי ביטוח בריאות ממלכתי מאובמהקייר, שעות עבודה שעליהן יקבלו פחות כסף. שעות עבודה אלה יתווספו או יחליפו שעות עבודה שבהן הרופאים האלו מטפלים במטופלים שמשלמים מחיר מלא על הטיפול. בנוסף, אובמהקייר מאלץ את כל שירותי הרפואה לעבור למערכת תיוק ממוחשבת אחידה שתהיה נגישה לביורוקרטים של הממשלה הפדרלית בכל רגע. שידרוג מערכות המחשב הוא הוצאה ניכרת בפני עצמה אבל חמור מכך - המערכת לא בנוייה להמרה מהירה של קבצים ממערכות מידע רפואיות אחרות. כל המידע שבתיקים הרפואיים של כל החולים שמטופלים או טופלו בעבר (ואנחנו מדברים על 22 שנים של קליניקה פרטית כשמדובר בנלסון וכמעט עשרים שנים של קליניקה פרטית במקרה של דוקטור טמבוליאן), כל הררי המידע האלה, יצטרכו להיכנס לתוך המערכת בדרך הארוכה והקשה - שעות על גבי שעות של העתקה מהדף אל המקלדת... לפי נלסון, כדי להשלים את ההעתקה בזמן לכניסת החוק לתוקפו - ה1 בינואר 2014 - הוא יצטרך לשכור מישהו לכמה מאות שעות עבודה. העלות פשוט לא שווה את התמורה בעיניהם. כך לכבוד חנוכה, נצטרך למצוא לנו רופא משפחה חדש מתוך המעט שעדיין יישארו באיזור גראס וואלי. מזל טוב...

ועכשיו למבט על התמונה הגדולה... אני לא חושב שיש מי שיכחיש שמערכת הבריאות האמריקנית היא חרפה. באמריקה היום, אם אין לך ביטוח רפואי ואתה צריך טיפול רפואי, מדובר במאות אם לא אלפי דולרים. כך למשל, מעריכים פה שהעלות (רק מבחינה רפואית) של היריון תקין ולידה רגילה היא כ10,000 דולר. בלי ביטוח, ביקור בבית חולים בגלל מקרה חירום עשוי להסתיים בעיקול נכסים. המצב הוא חרפה ואין ספק שצריך לשנות אותו.

וזו גם הייתה הטענה של אובמה כשהחל עם מהפיכת הבריאות שלו. 

ואז החלו להופיע הפרטים הקטנים. הדרישות הבלתי הגיוניות מהרופאים... ההכבדה הכלכלית על עסקים שיאלצו מעתה והלאה לספק ביטוח בריאות לעובדיהם עצומה. קחו למשל חברה כמו סקיוריטאס, חברת השמירה שאני עובד עבורה. המדיניות של סקיוריטאס (המחזיקה למעלה מ100,000 עובדים בארה"ב) הייתה שביטוח בריאות מגיע מהאתרים שעליהם העובדים שומרים. כך למשל, מי ששומר בחנויות הכלבו הגדולות Sears וK-mart מקבל את ביטוח הבריאות מהן. מי ששומר במקומות שלא רוצים לספק ביטוח בריאות - לא מקבל. אלה החיים. עכשיו, עם מהפיכת הבריאות, סקיוריטאס תצטרך לספק למשהו כמו 80,000 עובדים לא מבוטחים ביטוח בריאות. אם נגיד, לשם הדיון, שעלות ביטוח הבריאות תהיה 10 דולרים בחודש, החברה תצטרך לשלם 800,000 דולר כל חודש רק על תוספת הביטוח. או שלא... ההכרח לספק ביטוח נוגע רק לעובדים במשרה מלאה. למעשה, כל מי שעובד פחות משלושים שעות בשבוע נחשב עובד במשרה חלקית והתוצאה לא צריך לספק לו ביטוח. עכשיו תחשבו שאני עובד 32 שעות בשבוע באתר שלא מספק ביטוח... אם סקיוריטאס מקצצת לי שעתיים ועשר דקות בשבוע, היא לא תהיה מחוייבת לספק לי ביטוח בריאות. למעשה, חברות רבות עשו בדיוק את זה. שני עובדים במשרה חלקית עולים פחות מעובד אחד במשרה מלאה, כך שבשנה האחרונה חלה תחלופה ניכרת של משרות בארה"ב. למעלה מ400,000 משרות מלאות הוחלפו בכמעט מיליון משרות חלקיות. הנזק לכלכלת ארה"ב עצום.

אל דאגה, המשרה שלי לא בסכנה, למרות שסקיוריטאס לא תספק לי ביטוח בשנה הקרובה. תיכף ניגע בזה

על פי אובמהקייר, כל מי שידו משגת ואיננו עובד עבור עסק שמספק לו ביטוח בריאות יהיה חייב לקנות ביטוח בריאות. העלות  של ביטוח כזה תהיה לפחות 250 דולר בחודש - עלות רצחנית למדי, בהתחשב בכל המיסים האחרים, כל הוצאות המחייה והעובדה שהשכר הממוצע נפל בחדות בשלוש השנים האחרונות. מי שלא יקנה כזה ביטוח יספוג קנסות של עד 3000 דולר בשנה מרשות המס (הIRS). כן, אותה רשות מס שמשמשת את אובמה לשים לחץ כלכלי על מי שמביעים דיעות פוליטיות שונות מדעתו. וכך אני אאלץ לשלם משהו כמו 200 דולר בחודש על ביטוח כי הביטוח הבינלאומי שיש לי מישראל לא תופס בעיני אובמהקייר. אני וכל תושבי ארה"ב המחזיקים במשרה מלאה...

מלבד כמובן חברי הקונגרס ואנשי שלומם - הקונגרס דאג לחוקק חוק שפוטר אותם מהחובה הזו

ומלבד אנשי השדולות, הלוביסטים - אובמה דאג להוציא צו נשיאותי (רודנות, אמרנו?) עוקף קונגרס שפוטר אותם מהחובה הזו

ומלבד החברות הגדולות (אלו שאובמה אוהב לטעון שהן אשמות בכל הצרות הכלכליות של העולם) שאמרו בתחילת חודש יולי שלא יהיו מוכנות בזמן (1 באוקטובר) לספק ביטוח לכל העובדים שלהן. אובמה חתם על צו נשיאותי עוקף קונגרס נוסף שאוסר על הIRS לקנוס את החברות האלו עד 1 באוקטובר 2014... כך שהIRS יכול לקנוס אותי אם לא אקנה ביטוח אבל לא יכול לקנוס את סקיוריטאס שאיננה מספקת לי את הביטוח...

והאירוניה הגדולה ביותר היא שמחיר הביטוח לאדם פרטי עלה בגלל אובמהקייר. אנשים משלמים יותר, הם יקבלו פחות בתמורה... וכל העסק יקרוס בתוך זמן קצר. מי שאמור לממן העלות האסטרונומית של התוכנית המטורפת הזו זה משלם המיסים... לכאורה, הצעירים והבריאים שיקנו ביטוח יממנו את הזקנים והחולים שדורשים יותר ממה שהם משלמים... רק מה, הצעירים והבריאים שישארו בלי עבודה בגלל אובמהקייר ימצאו את עצמם מקבלים ביטוח חינם מהממשלה לכן כל העלות - הערכות מדברות על בין חצי טריליון לטריליון דולר בשנה - תיפול על כמות הולכת ופוחתת של משלמי מיסים...

כל העסק יהיה Top-heavy ויקרוס בתוך כמה שנים...

ואנחנו, האנשים הקטנים, נשלם את המחיר...

מהפיכת הבריאות של אובמה הולכת להכות את אמריקה שוק על ירך ולנו לא נותר אלא להתבונן בעיניים כלות...

תמונות היום:

מטקס החתונה שלנו. 1 - מימין לשמאל, ד"ר נלסון מלדונדו, אשתו לופי, מיודעכם ואשתו היפיפיה, וחברה נוספת של המשפחה... ככה זה כשאשתך שם דבר בתרפיה עם כלבים :) 2 - בריטני ואני לפני כמה שנים טובות, בדרך לכנרת... 3 - בביקורי הראשון באמריקה, בשלג פתאומי, בריטני הפליאה בכדורי השלג שלה...

התרגיל הפוליטי של אובמה מול סוריה

מה שהחל כעוד מהלך רודני של משטר אובמה (שבשנתיים האחרונות עושה כמיטב יכולתו לעקוף את כל המחסומים הדמוקרטיים, חוקתיים ואחרים ולהשליט דיקטטורה דה-פקטו בארה"ב) לגבי התקיפה בסוריה נעצר לפתע ונשלח לקונגרס...

לא צריך להרחיב מילים על עניין הנשק הכימי בסוריה. אם אתם מאמינים שזה היה אסד שעשה שימוש בנשק כימי, אתם תמימים. כך או אחרת, אני מניח שדי ברור לכם שזריקת כמה טילי שיוט על סוריה לא תועיל במיל...

אז מה כן יש לי לומר? 

מחר, שלישי, יתכנס הקונגרס בחזרה מחופשת הקיץ הארוכה שלו. בתוך שבועיים יהיה על הקונגרס להכריע על החלטה להמשיך ולתקצב את הממשלה בלי תקציב של ממש. אובמה כבר ארבע שנים פועל ללא תקציב שנתי (וכמו אדם בלי גבולות, שורף כסף בטירוף) וההחלטות האלו של "להמשיך לתקצב את הממשלה" בלי תקציב הן מה שממשיך את האיוולת. אבל ההחלטה התקציבית הקרובה חשובה מתמיד כיוון שחלק ניכר מהמימון של מהפכת הבריאות של אובמה - אובמהקייר - תלוי בהחלטה זו. הזרם השמרני-ליברטאני של המפלגה הרפובליקנית פועל במרץ בחודשיים האחרונים במאמץ להעביר את החלטת המשך התקצוב עם סעיף המבטל את תקצוב אובמהקייר. פירוש הדבר יהיה, למעשה, זריקת מקל רציני לתוך מהפיכת הבריאות הפסיכוטית של אובמה (תזכורת לעצמי: לכתוב פוסט על אובמהקייר בקרוב). אובמה מאיים שאם הרפובליקנים יעבירו את התקציב כך, הרי שהוא יסרב לחתום על ההחלטה, מה שלמעשה ישבית את הממשלה לגמרי. האיום של אובמה מתבסס על כך שאם הממשלה תושבת, התקשורת, שיושבת לו בכיס, תדאג להפיל את האשמה על הרפובליקנים, כפי שקרה בשנות התשעים, כשביל קלינטון השבית את הממשלה בסיטואציה דומה. המפלגה הרפובליקנית - שדומה כאילו היא איבדה את הראש והביצים, משקשקת מפחד. הסיכוי היחיד שלזרם השמרני-ליברטאני של המפלגה יהיה מספיק כוח כדי לשכנע את כל חסרי הערכים שיושבים "במרכז" להצטרף אליהם הוא אם יהיה לחץ ציבורי ניכר לעין..עד אמצע אוגוסט הצליחו מנהיגי הזרם, חברי קונגרס כמו מייק לי, טד קרוז וראנד פול, ליצור הייפ די רציני בנושא ונראה היה שהמפלגה הרפובליקנית, לשם שינוי, אולי תצליח שלא לירות לעצמה ברגל בגלל הפחדנות...

ואז הגיעה התקפת הנשק הכימי בסוריה...

מאז 21 באוגוסט הייתה ירידה ניכרת בחשיפה של הציבור לעניין התקציב. החדשות מתרכזות בסוריה - תהיה תקיפה? לא תהיה? האם יש טעם לתקוף?

אובמה פעל בעורמה פוליטית כששינה דרכיו ולא דילג על הקונגרס. הבאת ההחלטה לסנאט ובית הנבחרים יצרה עיכוב בצורך לתקוף והשאירה את סוריה בראש החדשות, במקום להחזיר את תשומת הלב לדברים שיש להם השפעה ממשית על עתידה של אמריקה (כמו אובמהקייר). 

אובמה יודע מדוע הוא עשה זאת. הוא ירוויח בכל מקרה. אם בית הנבחרים יסרב לאשר תקיפה בסוריה, אתם יכולים להיות בטוחים MSNBC (עם כריס "אובמה הוא אדם מושלם שלא עשה טעות מעולם" מת'יוז), CNN (עם אנדרסון "אסון הומאניטארי שהרפובליקנים הפנו גב אליו" קופר), ABC וCBS ידאגו לצייר את המפלגה הרפובליקנית כמפלגה בלתי אנושית שלא אכפת לה מסבלם של ילדי סוריה הנדכאים... אם בית הנבחרים יאשר את התקיפה והיא תצטייר טוב, אובמה יקבל את הקרדיט. אם בית הנבחרים יאשר את התקיפה והיא תצטייר רע, אובמה יאשים את בית הנבחרים שאישר אותה ויתחמק מאחריות, בעזרתם של המטייחים הלאומיים MSNBC, CNN וABC....

ובגלל שכל העסק יהיה בכותרות והחלטת התקצוב לא תהיה בכותרות, הרי שהפלג הפחדני של המפלגה הרפובליקנית יוכל להצביע בשקט לתת תקציב לאובמהקייר ויזרוק את עתידה הכלכלי של ארה"ב לתוך התהום בלי למצמץ...

זהו... דפק מוחלט...

לפחות ירד פה קצת גשם והסיכון לשריפות ירד משמעותית :P

תמונות היום:

בריטני מחזיקה את סוכר התרנגול, צ'ארלי (הצהוב) וגוון (החומה)

עונת השריפות

יש מעט דברים יותר מפחידים מ"ברק יבש" באמצע הלילה... בעוד שריפות ענק מכות בקליפורניה ושאר החוף המערבי, אנחנו עברנו רגעים של דאגה עמוקה אתמול בלילה, כשהשמיים התקדרו והחלו לירוק ברקים ורעמים בלי טיפת גשם. כל האיזור יבש כמו המדבר והברקים האלו הם סכנה עצומה. רק אחד - אחד בלבד - צריך לפגוע בקרקע כדי להתחיל שריפת ענק. במרחק של 45 קילומטר דרומה בוערת השריפה של נהר אמריקן (American River Fire), ליד העיירה פורסטהיל. נכון לכתיבת שורות אלו, השריפה הזו בוערת כבר שבוע וחצי ועד עתה כילתה למעלה מ64,000 קמ"ר של חורש. כל האיזור היה מוצף עשן זה שבוע (ואני מדבר על התראה חמורה לכל מי שסובל מבעיות נשימה להשאר בתוך הבית). משאבי כיבוי האש בארבעה מחוזות - סקרמנטו, פלאסר, סאטר ומחוז נוואדה - הופנו לטיפול בה. מטוסי הכיבוי שטסים מגראס וואלי עוברים לנו מעל הראש אחת לשעתיים. השריפה הזו מתגמדת לעומת שריפת הענק ליד שמורת יוסמיטי, כמאתיים חמישים ק"מ דרומה. השריפה הזו פרצה ביום שלישי. ביום רביעי בבוקר דובר על 8,000 קמ"ר שנשרפו. ביום רביעי בערב - 60,000 קמ"ר. ביום חמישי - 200,000 קמ"ר. הבוקר - 400,000 קמ"ר. זו היא אחת השריפות הכי גדולות בהיסטוריה של קליפורניה, גדולה כל כך עד כי היא מייצרת מזג אוויר עבור עצמה, מה שהופך את המלחמה בה לכמעט בלתי אפשרית. מטוסי כיבוי מכל ארה"ב, כולל מטוסים של חיל האוויר ואפילו משמר החופים, הצטרפו ללחימה. כרגע נראה שהשריפה הזו לא תהיה קרובה לשליטה בשבועות הקרובים (בניגוד לשריפה בפורסטהיל, שכנראה תהיה תחת שליטה מלאה עד ה1 בספטמבר). 

השריפות פה הן מפלצות אמיתיות ובעוד המשאבי של שירותי הכיבוי הולכים ונמתחים, החשש משריפה שתתחיל כאן באיזור עצום. מזג האוויר חם, יבש וסופות ברקים ללא גשם הולכות ומתעצמות בגלל תנאי מזג אוויר היחודיים לעונת השריפות. כרגע, לא צפוי פה גשם לפני אמצע ספטמבר...

אנחנו יושבים עם מזוודות חירום עמוסות. הקרון (של הסוסה ז"ל) ירד מהבלוקים והושמש מחדש והוא עמוס כלובים כך שבמקרה הצורך יחסוך לנו עשר דקות בהעמסת העופות והעיזים. כל התראת מזג אוויר מקפיצה אותנו והדבר שהכי מפחיד אותי הוא ששריפה תפרוץ בעת שאני אהיה בעבודה...

פאק...

תמונות היום: תמונות משריפת הענק באיזור יוסמיטי.  מטוס C-130 הרקולס של משמר החופים מתמלא מחדש בבסיס חיל האוויר מקלאלן בסקרמנטו לפני טיסה נוספת למלחמה באש. התמונות מאתר האינטרנט של תחנת הרדיו המקומית KFBK

כשאתה חסר אונים...

ב7:30 בבוקר, בעת פטרול ברכב, נתקלתי הבוקר באייל לבן-זנב צעיר מאוד (בערך בן חודשיים) ששכב על הכביש. האיילים הלבנים נפוצים פה מאוד, ומכיוון שבקהילה בה אני עובד כשומר יש איסור חמור על ציד, משפחות שלמות של איילים לבני זנב מסתובבות. המשפחה הזו - שתי נקבות ושני גורים (או גדיים, או מה שלא יהיה התרגום הנכון לFawn, לא בא לי לבדוק) - מסתובבת בין שלושה בתים באופן די קבוע. הם לא ממש מודאגים מבני אדם ובדרך כלל יעמדו ויביטו בך אם לא תתקרב יותר מדי.

לראות את הינוקא הזה שוכב כך על הכביש הדאיג אותי. עצרתי את הרכב, יצאתי ובחנתי אותו. כשהתקרבתי, הוא קם בצורה חלושה, על רגליים מתנדנדות, וניסה להתרחק ממני בצורה די אומללה. לאחר כמה צעדים הוא עצר, מתנשם בכבדות, קצף עולה על שפתיו. לאחר מספר צעדים נוספים, הוא ירד במורד הגבעה, התמוטט ושכב שם, פועה ומתנשף. היה לי ברור שהוא חולה מאוד וכנראה מקרה אבוד. התקשרתי אל המשלח של משטרת לינקולן (שהיא המשטרה העירונית הקרובה למקום עבודתי) וזה קישר אותי עם שירותי בעלי החיים (Animal Control Services). בתוך זמן קצר מצאתי עצמי מדבר עם גברת ממרכז הצלת האיילים של מחוז פלאסר (Placer County Deer Rescue Center). מתיאור הסימפטומים היא הסיקה מיד שמדובר במחלה דימומית אדנוויראלית (Adenoviral Hemorrhagic disease), מחלה וויראלית רצחנית שהשנה נפוצה במיוחד. אחוזי התמותה מן המחלה גבוהים מאוד -95%, אמרה הגברת. היא הבהירה לי שהמחלה מסוכנת לבעלי חיים אחרים, כולל כלבים, כבשים, עיזים ושאר בעלי חיים מבוייתים. "אני אשלח לך מישהו שיבוא, ימית את הגדי ויקח את הגופה" היא הבטיחה וניתקה. 

אז נשארתי שם כדי למנוע מאנשים או בעלי חיים אחרים להתקרב אל הגדי הגוסס. הוא פעה נוראות, קורא אליו את שאר חברי הלהקה - "הם כנראה גם אבודים", הזהירה אותי הגברת ממרכז הצלת האיילים - וכל שיכולתי לעשות היה לעמוד שם, קרוב מספיק כדי שהאיילות לא יתקרבו אל הגדי. אולי הן עוד לא תפסו את הוירוס, אני חושב לעצמי, מקווה לנס. הגדי פעה מרות, האיילות ענו לו. כל מה שהוא רצה זה שאימא תבוא וכל מה שיכולתי לעשות היה להרחיק את אימא. שנאתי את עצמי למרות שידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. כאב לי הלב להיות כל כך חסר אונים - בשל העובדה שאני בא במגע עם לא מעט אנשים ובעלי חיים, לא יכולתי אפילו להרשות לעצמי לגעת בו ולנסות לנחם אותו. בשעה 8:45, פחות או יותר, הגדי נפח את נשמתו, בעוד האיילות האומללות עומדות וצופות בחוסר אונים - חוסר אונים שגם אני חשתי. 

האיש של שירותי בעלי החיים הגיע רק ב10 בבוקר. הוא יצא מהטנדר שלו עם רובה ציד. "אין צורך," אמרתי לו, "הוא מת כבר למעלה משעה". "אתה בטוח?" הוא שואל. "אני יודע מה זה מת," אני עונה לו, משתדל לשמור על הסבלנות שלי. כן, ראיתי מספיק מוות בחיי כדי לזהות את הסימנים.  "יופי," הוא אמר לי, בחוסר הרגישות האופייני לחלק מהאנשים פה באיזור, "אף אחד לא אוהב לירות בבמבי". יופי. נחמה פורתא.

כואב לי שכל מה שיכולתי לעשות היה לעמוד שם בחוסר אונים.

התמונות האלו צולמו עם הפלאפון אז האיכות לא משהו. בתמונה הראשונה, הגדי כושל לו בניסיון להתרחק ממני. בתמונה השנייה, אחרי שהגדי התמוטט, בעוד האיילות עומדות שם בחוסר אונים ומקוות שאסתלק כדי שיוכלו לבוא אל הגדי הפועה... 

בין רכב לעבודה (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

טוב, סליחה שככה התנתקתי קצת. היו לי כמה שבועות עמוסים, הן פיזית והן רגשית. אחרי 14 שנים ו250 אלף מיילים פחות או יותר, הקוגאר של בריטני הגיעה לקצה חייה. האטם הראשי של הראדיאטור התפוצץ בקול ענות חלושה והמנוע נחנק באמצע כביש מהיר 49. למרבה המזל, לא היה אף אחד מאחוריה והיו שוליים רחבים כך שהיא יכלה לרדת לשוליים בצורה בטוחה. עצוב אבל למרבה המזל לא מפתיע. בריטני קיבלה את הקוגאר מאחותה הגדולה ב2008, כשההנחה הייתה שהקוגאר תשרוד חצי שנה עד שנה מקסימום ותיתן לנו זמן להתארגן על רכב אחר. היא שרדה למעלה מארבע שנים וכמעט שישים אלף מייל (משהו כמו 100,000 ק"מ) עם משהו כמו 300-400 דולר בשנה על תחזוקה ותיקונים. בכלל לא נורא.

אז ראשית נזקקנו לרכב שיחליף אותה. כרגע אין לנו את המשאבים לקנות רכב חדש חדש, אז לאחר חיפוש קל מצאנו שברולט אוואו שנת 2006 תמורת 3000 דולר. התכנון - שהיא תשרוד לנו חצי שנה עד שנה מקסימום ותיתן לנו זמן להתארגן על רכב אחר. נשמע מוכר? :)

מעבר לכך,  אשר יגורתי בא לי - עבודה במשרה מלאה עם שעות קבועות. אחרי שנים של עבודה חופשית כמתרגם, הנה אני מחזיק משרה מלאה קבועה ויציבה. איכס. 

תמורת עשרה דולרים לשעה - לא רע כמשרה התחלתית - אני עובד כשומר בקהילה של עשירים (תחשבו סביון) במרחק 30 מייל מהבית. העבודה כוללת ניפנוף לשלום למכוניות שעוברות, פטרול עם רכב וכמבן לספק סיוע במקרה חירום. לא עבודה קשה במיוחד ובאמת שאין לי על מה להתלונן. העובדה שחברת האבטחה מספקת ביטוח חיים, ביטוח רפואי ועוד כל מיני טובות הנאה בהחלט מוסיפה.

מעבר לכך, לפני שבוע וקצת התגלה אוצר סנטימנטלי במחסן הבית. לאבא של בריטני היה אקדח 0.22 שיוצר על ידי אייוואר ג'ונסון (Ivar Johnson) בשנות ה40 של המאה הקודמת. האקדח אבד לפני שנים רבות ונחשב כאבוד לנצח עד שבמהלך נבירה בג'אנק שבמחסן התגלה האקדח במקרה. בריטני לקחה אותו, ניקתה אותו וטיפלה בו. בבדיקה אצל חרש נשק מקומי התברר שהקנה הישן איננו בטוח יותר, וכך הפך האקדח ללא יותר מאשר חתיכה מוזיאונית לתלות על הקיר (ערכו, אגב, עומד על פחות מ100 דולר, כך שגם למכור אין טעם). 

זהו. 

אני אשתדל לכתוב כאן לעיתים קצת יותר תכופות. 

בכל מקרה יהיה טוב.

תמונות היום:

האקדח של בריטני. אני בעבודה. אני רוכב על פיפאר.

יום טיול במפלים הנסתרים (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

אתמול, לאחר שלושה שיעורים בלבד, החליטה בריטני שאני יציב מספיק, בטוח מספיק, בשביל להצטרף אליה ואל הבוסית שלה, האני, לטיול רכוב. רכיבה בשטח פתוח היא עסק הרבה יותר מסוכן בפוטנציה מאשר רכיבה בזירה סגורה. סוס הוא מטבעו בעל חיים פחדני מאוד הנבהל מכל דבר (למי שלא מאמין, גגלו Blue tarp of death - הברזנט הכחול הקטלני). לכבוד המאורע החליטו בריטני והאני להושיב אותי על פיפאר (Pepar - פלפל באיסלנדית), סוס איסלנדי בן שמונה שנים. פיפאר דומה לי במבנה שלו - נמוך אבל רחב. בגובה הוא מגיע לי בערך לאמצע החזה אבל הגב שלו רחב כמו סיפון של נושאת מטוסים. לפיפאר יש מזג רגוע ונוח והוא "חסין פיצוצים" כפי שבריטני מגדירה זאת - הוא לא נבהל בקלות, יחסית לסוס. התאים לי בול. 

המפלים הנסתרים היא שמורת טבע בין אובורן לגראס וואלי. השמורה מתרכזת סביב עמק צר ותלול שבמרכזו נחל יפיפה. הארוך מבין עשרה מסלולי הטיול בעמק כולל ביקור בשלושה מפלים לאורך הנחל. המקום מושלם לטיול רגלי או רכוב, דורש מעט מאוד מאמץ ומתאים לכל גיל וכמעט כל מזג אוויר. ירדנו מן החניון אל תוך העמק במורד שביל מתפתל. שלושתנו רכובים על סוסים איסלנדים, המתאימים בול לרכיבות ארוכות. במקום הריצה הקלה (טרוט - Trot), הסוס האיסלנדי מבצע מין הליכה מהירה שנקראת טוֹלט (tölt) שהיא הרבה פחות קופצנית והרבה יותר נוחה מהטרוט הקלאסי. 

(תמונה של סוס איסלנדי מבצע טולט. שימו לב לגודלו היחסי של הרוכב, כך אני נראה על פיפאר פחות או יותר)

עשינו מסלול נאה שארך בערך שעה וחצי, רובו שבקצב הטולט. היא פשוט נפלא. יצאתי עם כאבי רכיבה אבל עם הרגשה מרוממת. גם פיפאר נהנה, על פי היחס שהוא נתן לי לאחר שחזרנו לחווה.

כיף לרכב.

תמונת היום: בריטני ואני בשמורת יוסמיטי, 2009

בקעו לנו ברברים!

אוקיי; נתחיל בלהבהיר לכל מי שמוצא עצמו תוהה "מה בקע לכם?" מה זה בֵּרבֵּר. ברווז מוסקובי (Muscovy Duck), שלמרות שמו, אין לו שום קשר לרוסיה, המכונה בשפת העם ברבר הוא ברווז אמריקני בעל בשר מצויין (ומכאן הפופולאריות שלו) הידוע ב בקשקשים האדומים הגודלים על פניו.

לא מספיק מידע? יש ויקיפדיה :P


בין שאר העופות שלנו יש ארבעה ברברים - זכר בשם דראגון ושלוש נקבות - ליידי, דליה ואמבר (Ember - רמץ). בריטני כבר שנים מתפללת שיבקעו לנו אפרוחים אך למרבה הצער עד השנה לא שרדו לנו ביצים מופרות לאורך כל תקופת הדגירה (28 יום פלוס מינוס). הברווזות שלנו לא ממש עקביות בהרגלי הדגירה וניסיון להדגיר את הביצים באופן מלאכותי במדגרה ביתית כשל ואכזב אף הוא.

השנה סוף סוף החליטה דליה שהיא רוצה לדגור באמת. מרגע שזיהינו שהיא מתנהגת בצורה "דגירתית" הפרדנו אותה מהאחרים, נתנו לה 14 ביצים שהיו חשודות כמופרות והתפללנו. לאחר שבוע וקצת, הארנו את הביצים (עם פנס) וקבענו ש10 מתוך ה14 אכן מופרות והן מתפתחות. נפטרנו מארבע הביצים הבלתי מופרות והמשכנו להתפלל. במהלך השבועיים שאחר כך איבדנו שתי ביצים שדליה זרקה החוצה, כנראה מכיוון שמשהו לא התפתח כראוי. ביום שני אחה"צ, לאחר 26 ימים מאז שקיבלה את 14 הביצים, החלו שבע מתוך השמונה שנשארו לבקוע. התהליך ארך 18 שעות מורטות עצבים, בהן כמעט ואיבדנו את אחד האפרוחים אך נגמר בשמחה והתרגשות - כל השבעה בקעו בהצלחה והם בריאים ושלמים.
נכון לכתיבת הודעה זו, אנחנו 24 שעות לאחר בקיעת הביצה האחרונה ומאושרים עד הגג...

וידאו ארוך של תהליך הבקיעה:

תמונות היום:
צל משתתף בהתלהבות. אימא דליה על הביצים. אפרוח בוקע

ההתפכחות מאובמה

בשבועות האחרונים מתפכחת סופסוףך אמריקה מאשליית אובמה. לאחר חמש שנים שבהן אובמה הצטייר ברוב כלי התקשורת כמשיח בן דוד אשר לא יכול לעשות רע, הגדיש הנשיא את הסאה ואילץ אפילו את כלי הפרופוגנדה הגדולים ביותר שלו - MSNBC וABC - להודות שהוא לא משיח ולא נעליים. בחמש השנים האחרונות אובמה צלח בקלות פרשה אחר פרשה, מבזבוזי הכסף המטורפים על פרוייקטים ירוקים (כמו סולינדרה והמכונית הסולארית), דרך שריפת הכסף הבלתי נתפסת (לשם ההשוואה, כל נשיאי ארה"ב עד אובמה יחד לא הגדילו את הגירעון הלאומי של ארה"ב כמו שאובמה הגדיל), תוך שהוא מעסיק אדם שלא שילם מס במשך 10 שנים בתור שר האוצר (טים גייטנר) ומאפשר לאשתו (מישל "שיאכלו עוגות" אובמה) לכפות תוכנית הרזייה בלתי מעוגנת במציאות ובלתי ישימה כלכלית על עניי אמריקה. אובמה הצליח לתפקד במשך ארבע שנים ללא תקציב, תמך בתובע הכללי שלו שחילק נשק לסוחרי סמים מכסיקנים ואז שיקר על כך לקונגרס, ניסה לטייח את מתקפת הטרור בבנגאזי (וכמעט הצליח)... נקודת האור היחידה שבאמת אובמה יכול להצביע עליה היא חיסולו של אוסאמה בין-לאדן. רק... הסוכן שגילה את מקומו של אובמה, אותו רופא פקיסטני, גוייס כסוכן עבור הCIA כבר ב2007 (כן, כשבוש ג'וניור היה הנשיא). איש המפתח בפרשה גויס בתקופת בוש. מה עשה אובמה עבורו? הדליף את פרטי המבצע ובכך שרף את הסוכן הזה. האיש שנתן לאובמה את אוסאמה נמק עכשיו בכלא הפקיסטני וממתין להוצאה להורג. 

כל הכבוד, ברק. זו בדיוק הדרך לעודד עוד אנשים לשתף פעולה במלחמה נגד הטרור.

אובמה צלח את כל אלו מסיבה אחת פשוטה - כלי התקשורת בארה"ב. CNN, MSNBC וABC יוצאות מגדרן כבר ארבע וחצי שנים להתעלם מכל טעות, כל פרשה וכל בעיה שעולה בשל משטרו של אובמה. אף אחת מן הרשתות הללו לא דיווחה, למשל, שהחוב הלאומי של ארה"ב תפח בארבע שנים מ12 ל16 טריליון דולר. הסכום הבלתי נתפס - 4 מיליוני מיליארדים של דולרים בארבע שנים - פשוט מטורף. תחת משטר אובמה גדל אחוז המובטלים בארה"ב בצורה מפחידה מ 9.3% אבטלה ביום כניסתו לתפקיד (להזכירכם זה היה בשיא המשבר הכלכלי של 2008) ל10.2 בספטמבר 2012. כל הדיבורים על תוכניות ותמריצים ופריחה שתבוא... וראו זה פלא, אחוז המובטלים רק עלה. כיום, 47 אחוזים מתושבי ארה"ב מקבלים סיוע ממשלתי כלשהו. כמעט מחצית מן האוכלוסיה. בריצ'מונד ואוקלנד תמצאו אנשים בגילאי ה20 וה30 שהם בריאים בנפשם ובגופם אך חיים על הבטחת הכנסה. לא בגלל שאינם יכולם לעבוד אלא בגלל שדוגרי, למה להם? יש להם חיים די פשוטים,  בלי עבודה ועם הכנסה...

ואת כל זה לא תשמעו מרשתות הטלוויזיה שהוזכרו מעל. כלי התקשורת האמריקנים תמיד לקו במחלת האובר-ליברליזם, אבל עם אובמה זה הגיע לשיא בלתי נתפס. כלב התקיפה של הדמוקרטיה עשה כל שביכולתו כדי לאפשר לדיקטטור הגדול לעשות ככל שירצה בארה"ב. 

עד שהגיעה פרשת AP. משטר אובמה, כדוגמת משטרים ליברליים ונאורים אחרים בהיסטוריה (למשל משטרו של ברז'נייב וזה של ניקולאי צ'אוצ'סקו) החליט שמותר לו לעבור על התיקון הראשון לחוקת ארה":ב - חופש הביטוי, הדת והעיתונות - ולנסות לגלות מי הדליף לסוכנות הידיעות Associated Press על מבצע סודי בתימן. 

אף אחד לא אוהב מדליפים, ואם היו מוצאים את המדליף על ידי בדק בית בסוכנות הביון המרכזית לא היה איש מתנגד לכך שהאיש נתפס. אך משטר אובמה לא חשב שהוא צריך לעשות זאת בדרך הזו. מדוע לו להסתבך כשהוא יכול פשוט לחדור לAP ולגנוב להם את רשומות השיחות? 

לא עבר שבוע מהתפוצצות פרשה זו והסתבר שAP איננה לבד. כשכתב פוקס ניוז ג'יימס רוזן קיבל הדלפה על פעילות הקשורה במלחמה בטרור, מיהרו במשרד המשפטים האמריקני לחדור לו לאימייל בניסיון לאתר את המדליף. 

בנקודה זו, כלב התקיפה של הדמוקרטיה פנה אחורה על אדוניו ועתה אובמה שרוי בצורה. אובמה שכח, במהלך חמש שנים של שיט על מי מנוחות עם מרבית התקשורת האמריקנית, שכלב התקיפה מוכה הכלבת שלו איננו מחוייב לשמור על שלטונו ועושה זאת רק בגלל שאובמה משרת את מטרתו. ריגול אחרי עיתונאים, הפרה של התיקון הראשון לחוקה - זו אולי הדרך היחידה שבה אובמה יכול היה לעצבן את הכלב הזה ולגרום לו לפנות על אחוריו ולתקוף את היד המחזיקה בשרשרת. 

אובמה שכח שלתקשורת אין אדון אמיתי.

בתחילה ניסו מלכחי הפנכה, כדוגמת כריס מת'יוז מMSNBC, להציג את הפרשה כאילו מישהו נמוך יותר, איזה ש"ג, אחראי להפרה הבוטה הזו של חוקת ארה"ב. מת'יוז במיוחד מוצלח בלהציג את הרודנות של אובמה כאיזושהי ברכה מאלוהים. רק מה... מהר מאוד הם הבינו שאם הם נותנים למלך המשיח שלהם להתחמק מכך, הם יכולים להיות הבאים בתור. מקורות התייבשו בבת אחת מכיוון שמדליפים החלו לחשוש למשרתם ואף לעורם...

אובמה חוטף עכשיו נשיכה תקשורתית בלתי נגמרת.

אולי, אולי, אולי אנחנו רואים סופסוף את תחילת הסוף.

אין לי כל כך תמונות לשים היום....

אקט החלומות

בימים אלה שוב עומד "אקט החלומות" של משטר אובמה מול ביקורת נוקבת. אקט החלומות (The DREAM act) הוא צו נשיאותי עוקף-קונגרס שהוציא אובמה לפני כשנה בנושא הגירה לא חוקית שהפך מאות אלפי שוהים בלתי חוקיים בארה"ב למועמדים לאזרחות מיידית. בבסיסו, אקט החלומות מציע למי שהגיע לארה"ב בצורה לא חוקית לפני גיל 18 חנינה ומסלול מהיר לאזרחות שוות זכויות. הצידוק של משטר אובמה היה שמי שהיה בן פחות מ18 היה תלוי באחרים ולא הייתה לו האחריות החוקית וכך בעצם לא היגר בצורה בלתי חוקית מרצונו.

זה טריק פוליטי גאוני. במכה אחת, אובמה ניסה ליצור כמה מאות אלפי מצביעים עבור המפלגה הדמוקרטית על ידי הכשרת השרץ. בשל העובדה שדובר בצו נשיאותי, אובמה לא היה צריך להעביר את האקט דרך הקונגרס (שהיה חוסם אותו מיד). יהיה צורך בנשיא נבחר כדי לבטל את הצו. 

אותי, אישית, הצו הרתיח. אני באתי הנה בצורה חוקית. התהליך לקבלת אישור להגירה חוקית לקח שנתיים ועלה לנו בסביבות החמשת-אלפים דולר, בלי לכלול את מחירי הטיסות של בריטני לארץ ושלי לכאן כדי שנוכל להיות ביחד בזמן ההמתנה. כחלק מקבלת אשרת השהייה הייתי צריך להביא הוכחה לכך שיהיו מספיק אמצעים כלכליים ו\או אנשים שיתמכו בי כלכלית כדי שלא אהיה נטל על הביטוח הלאומי האמריקני. הייתי צריך לחתום שאני מצהיר שבעודי תושב קבע ללא אזרחות אינני זכאי לאף פריבילגיה ו\או תמיכה כספית מן הממשלה הפדרלית, מדינת קליפורניה או אף גורם רשמי אחר. חתמתי. אחרי הכל, אני לא בא לכאן להיות אוכל חינם. זה רק הוגן שממשלה שנותנת לך אישור שהייה קבוע לא תצטרף לממן אותך.התהליך לקבלת אזרחות שוות זכויות לוקח חמש שנים מרגע שהגעתי הנה והתחתנתי עם בריטני. זה היה הוגן בעיניי עד שהגיע אקט החלומות. בעוד שמי ששילם אלפי דולרים ועשה הכל בצורה חוקית וכשרה צריך להמתין ולהתחייב לא להיות נתמך, מי שהגיע הנה בצורה לא חוקית מקבל מסלול מהיר לאזרחות.

גרוע מכך, לא מדובר במתן אזרחות לאמריקנים נלהבים שנאמנים לדגל הפסים והכוכבים. מדובר בכל שב"ח שהגיע הנה כשהוא בן פחות מ18 שנים. 

מרביתם מקסיקנים, חלק גדול מהם לא מדבר אנגלית ורובם לא רואים בארה"ב בית אלא מקום שהייה ופרה חולבת. אזרחי ארה"ב מקסיקנים שחיים פה כבר עשרות שנים מסתכלים עליהם בתיעוב. אלה החוליגנים שחוגגים את סינקו דה מאיו, יום העצמאות המקסיקני, אבל שורקים בוז בזמן שמנגנים את הימנון ארה"ב. הם מורגלים בחיים של טיפול רפואי חינם (כי בתי חולים מחוייבים להעניק טיפול רפואי ואחרי שטופלו, הם נעלמים ומכיוון שאינם אזרחים, אין שום דרך לאתר אותם ולדרוש מהם לשלם על מה שעולה לאזרח אמריקני מאות ואלפי דולרים). הם מורגלים לתחמן את המערכת, לעבוד "בשחור" עם תשלום מתחת לשולחן שפטור לחלוטין ממס. רבים מהם בזים לארה"ב בגלל שהיא כזו פראיירית, ודוגרי, הם צודקים. 

מתן האזרחות במסלול מהיר וקל רק מעיד כמה הם צודקים.

מרבית השב"חים להם מוצעת ההזדמנות הזו לא יהיו אזרחים טובים. הם לא ישרתו את הדגל, לא ישלמו מיסים ולא יתנו מעצמם למדינה. הם ימשיכו להיות מקסיקנים החיים בארה"ב ולא אמריקנים.

יותר מכך, אקט החלומות מעודד בעלי משפחות ממקסיקו להמשיך בפלישה. אחרי הכל, אם הם יצליחו להיכנס היום, בעוד כמה שנים לחורחה, אדוארדו ומרגריטה יהיה מסלול מהיר לאזרחות האמריקנית.

אובמה לא תמים ולא מטומטם. הוא יודע מדוע הוא עשה זאת. אקט החלומות פנה ישירות לקהילה המקסיקנית בארה"ב (ולא, לא הקהילה הלטינית. הפורטו-ריקנים והקולומביאנים לא מרוויחים דבר מאקט החלומות). אובמה גם יצר מצביעים חדשים (שיש להם סיבה טובה להצביע לדמוקרטים שירצו לשמר את האקט ולא לרפובליקנים שירצו להפוך את האקט על פניו) וגם פנה לחלק ניכר מן הקרובים אליהם תוך שהוא מציג פנים פרו-מקסיקניות וזרועות פתוחות. 

אמריקה לא נחשבת מי יודע מה, ויש שיאמרו בצדק, אבל אני לא יכול לשלא לחוש שאת המעט שעוד יש, אובמה והדמוקרטים ימכרו על מזבח האחיזה בכוח, כמו מטורף שמחורר את דופן הספינה כדי שיוכל לאחוז בהגה...

תמונות היום: שקיעה בעכו, נובמבר 2011. בריטני על רקע מפל צעיף הכלה (Bridalveil Fall), שמורת יוסמיטי, מרץ 2009. בריטני וטוואז (Twaz), הסוסה שלה (שהייתה כלבה אמיתית), מתישהו ב2009

ייאללה, לרכב

רציתי לספר שאתמול עליתי לראשונה על סוס אחרי שנים שלא רכבתי. מעולם לא הייתי רוכב מיומן במיוחד ואני מודה, רכיבה די מפחידה אותי. אני לא מפחד מסוסים - על הקרקע, אני חזק מהם והם יודעים זאת באותה המידה. להיות חזק יותר מסוס זה עניין של פסיכולוגיה גרידא וזה לא משנה בכלל אם מדובר בפוני איסלנדי בן 400 קילו או בסוס משא בלגי במשקל טון ויותר. לא, אני לא מפחד מסוסים. האדמה, לעומת זאת, די מדאיגה אותי, במיוחד כשהיא מתרוממת לפגוש אותי בדרכי למטה מגבו של סוס דוהר. הבעיה שלי מתחילה ברגע שאני על גבו של הסוס. 

בריטני כבר שנים מנסה לשכנע אותי להתחיל לרכב איתה. עד שהיא התחילה לעבוד כמדריכת רכיבה, לא ממש עזר לה. הסוסה שלה, טוואז (Twaz) הייתה כלבתא רעת מזג שבחיים לא הייתי מעז לעלות על גבה. אני צריך סוס רגוע, משועמם, סוס מהסוג שלא מתרגש משום דבר. בשבועות האחרונים יצא לי לבוא לחוות הרכיבה כ"כוח עזר מתנדב" כשמגיעות קבוצות גדולות לימי כיף. אני חייב להודות - די כיף לי להוביל סוס עם ילדה בת שמונה שמחייכת וצוהלת עליו. גם הסוסים היותר עצלנים בחווה למדו מהר מאוד שאם אני דורש מהם שיעברו לריצה קלה, הם יעברו בין אם הם רוצים בכך ובין אם לא. כפי שאמרתי, על הקרקע אני חזק יותר. אפילו לאבי (Lovee), סוסת הפרצ'רון הענקית (היא בערך באותו הגובה כמו הסוסה הבלגית בתמונה למטה) לא מתווכחת איתי. 

וכך התוודעתי לג'ואי. 

ג'ואי הוא חצי סוס קווארטר, חצי סוס מורגן. אוף, חצי קווארטר נשמע כל כך רע כשחושבים על התרגום. חצי מרבע סוס זה מה?שמינית סוס? אז זהו, ג'ואי הוא שמינית סוס וחצי מורגן ומי שלא אוהב את התיאור, שיסתכל בתמונות ויחליט לבד שפשוט מדובר בסוס יפה. ג'ואי הוא סוס יציב, קשוב וצייתן ואחרי כמה פעמים שעבדתי איתו על הקרקע, החלטתי לנצל את ההצעה של הבוסית של בריטני (יהודיה קטנה ומתוקה מדבש בשם האני) לרכב בחווה מתי שאני רק רוצה. בהתחשב בזה שרוכב ממוצע משלם 25 דולר לשעת רכיבה, זו באמת הצעה נכבדה. אז אתמול עליתי על ג'ואי לראשונה, אחרי שלא רכבתי על סוס מאז 2008 פחות או יותר. עידו, שלימד אותי לרכב בחווה של נען היה גאה אם היה רואה אותי. גם אחרי כמעט חמש שני, אני עדיין זוכר את הכלל הבסיסי של אמנות הרכיבה - לשמור את הסוס בינך ובין הקרקע. ישבתי יפה, רכבתי בסדר בסה"כ. בהדרכתה המיומנת והמצויינת של בריטני, ג'ואי ואני עבדנו יחד בצורה טובה. הרגשתי שהייתה לי תקשורת חיובית עם הסוס, שהוא הבין מה אני רוצה ממנו ויותר חשוב - שאני הבנתי מדוע הוא הגיב כפי שהגיב כשביקשתי ממנו לעשות משהו בצורה לא נכונה. היה כיף. :)

בשבוע הבא, עוד שיעור.

תמונות היום: אני וסוסת משא בלגית בתצוגת סוסי המשא של גראס וואלי, 2010. לשם ההשוואה - גובהי 1.75. שתי תמונות על גבו של ג'ואי (איזה סוס יפה, הא?) אתמול. כן, אני יודע, רואים את הבטן כשאני רוכב. אני עובד על להוריד אותה, לאט לאט.

רגע של גאווה

אתמול נסענו למרכז העיר אובורן כדי להשתתף באירועי יום הזיכרון האמריקני.  חברה של בריטני הפעילה שם דוכן חיבוקים - חיילים בהווה ובעבר ובני משפחותיהם מוזמנים לבוא ולקבל חיבוק סתם כך, בלי שום דבר אחר. דוכן החיבוקים החל לפני כמה שנים בתור יוזמה של אם לחיילת שנהרגה בעיראק. היום מפעילות אותו שש מתנדבות המתחלקות למשמרות של שלוש. המטרה - להראות לחיילים ובני משפחותיהם שיש מי שכן מעריכים את ההקרבה. להרבה אנשים זה נראה קצת מוזר - זו אמריקה, אחרי הכל, מדינה שבה חיבוק מאדם זר זה רעיון  מופרך ולא הגיוני. אבל עם השנים הולך הרעיון ונעשה מוכר. אם בעבר רוב האנשים הסתכלו על הדוכן בצורה עקומה, אתמול היה תור (לא ארוך) של חיילים ובני משפחותיהם שהעריכו את המחווה. בריטני ואני, ביחד עם צל, ישבנו ליד הדוכן והתרגשנו בכל פעם שמישהו או מישהי התרגשו עד דמעות מחיבוק פשוט. 

ושם פגשנו את ג'וזף, חייל לשעבר שחזר לפני שלוש שנים מאפגניסטן עם תסמונת פוסט-טראומטית. אנחנו פגשנו את ג'ו לראשונה לפני כשנתיים. האיש פגשנו אז היה אדם אפור, כבוי, חסר אנרגיה. הוא היה אז לקראת סוף שנות העשרים שלו אך נראה יותר כמו בן חמישים. בפעם הראשונה שפגשנו את ג'ו היה כשפקידת שירות הסיוע לחיילים משוחררים של קליפורניה (VAC) הפנתה אותו אל בריטני לטיפול עם הכלב. ג'ו של אז היה איש שחייו כבר הסתיימו. הוא לא ישן, לא היה מסוגל לעזוב את הבית ליותר ממספר דקות, נטה להיכנס ללחץ מכל דבר פעוט. חיילים רבים שחוזרים מאפגניסטן ועיראק נראים כך. במשך ארבעה חודשים, פחות או יותר, ג'ו, בריטני והכלב עבדו במשך ארבע שעות כל שבוע. בתחילה נראה היה שדבר לא יאזן אותו מחדש אבל אחרי סשן או שניים הוא כבר החל לדבר בצורה יותר אנרגטית, החל לתקשר עם צל, תחילה במילים, אחר כך בחיבוקים, ליטופים ומשחק עם כדור... 

אחרי שלושה חודשים, ג'ו, בריטני, צל וצ'יריוס, הכלב החדש של ג'ו, עברו משלב הטיפול הקלאסי לשלב שבו ג'ו, בהדרכתה של בריטני, אימן את צ'יריוס להיות לו כלב השירות שלו.

ג'ו שפגשנו אתמול היה אדם אחר לגמרי. הוא חייך, דיבר בקול, לחץ ידיים, חיבק הציג את בריטני וצל לחברה שלו שאיתה הוא יוצא כבר חצי שנה...האיש הכבוי, האומלל שפגשנו לראשונה, נעלם כליל. גם המשפחה שלו, שבריטני זכרה כמשפחה מרוחקת, מודאגת, נראתה שמחה הרבה יותר. היה כיף לראות את השינוי שחל בו. צ'יריוס היה לידו, כלב חברותי, עם זנב מונף וגישה ידידותית. הוא וצל פתחו מיד בתחרות מי ייראה יותר מקצועי (צל ניצח, לדעתי האישית) ומשועמם. 

היה כיף ולא יכולתי שלא לחוש גאווה בהצלחה המדהימה של הטיפול, גאווה בבריטני ובצל, שעשו את ההבדל עבור האיש הזה.

עשה לי טוב על הלב.

תמונות היום: צל בכניסה ליריד בקיץ 2010. כשהוא לובש את ווסט השירות, צל לא נחשב "בעל חיים" אלא "משרת ציבור" כך שהשלט לא תופס לגביו. סנטה צל ליד משאית צבאית בדצמבר 2012. השילוב של מגפיים וכובע סנטה סוחט חיוכים מכל הכיוונים.  שברולט קורבט שנת 1968... כשהקורבט עדיין הייתה קורבט ולא החתיכת פלסטיק שמייצרים היום. צולם בתערוכת המכוניות של גראס וואלי, ספטמבר 2012

הקיץ ויום הזיכרון האמריקני

מחר, יום שני, הוא יום הזכרון האמריקני (Memorial Day). עוד אשוב לזה. הסיבה שאני פותח בלציין זאת היא כי זו היא תחילתו הרשמית של הקיץ הצפון-קליפורני. כאן, למרגלות הרי הסיירה נוואדה, לא קובעים שהקיץ הגיע לפי שעון קיץ, תאריך או מזג אוויר (שבוע שעבר היה לנו גשם זלעפות וטמפרטורות בסביבות ה15 מעלות צלזיוס). כאן יודעים שהקיץ הגיע כשCDF, שירות היערנות של קליפורניה, פורס את מטוסי הלחימה באש שלו לשדה התעופה הקטן של גראס וואלי. 

על כן, הקיץ הגיע רשמית לגראס וואלי, שכן אתמול חג מעל ראשינו הברונקו של CDF (ראו תמונות למטה). לכבוד המאורע, כהרגלנו בקודש, עשינו הבוקר תרגולת פינוי במקרה של שריפה. שריפות ענק באיזורנו אינן נדירות. בשנה שעברה היו שתי שריפות שמגמדות את שריפת הכרמל הגדולה עשרות מונים במרחק של פחות מ100 ק"מ מהבית שלנו, האחת במזרח, באיזור העיירה קולפאקס (Colfax), השנייה באיזור דאוניוויל (Downiville), מצפון מערב. הבית שלנו יושב בלב חורש של אורני זפת (Ponderosa Pine) ואלו דליקים לא פחות מאורנים אחרים. רוצים לדעת מה זה יושב בלב החורש? הנה תמונה מגוגל מפות. בעיגול האדום - הבית. בעיגול הכחול - החצר האחורית, לול העופות. כמעט כל העצים שאתם רואים בתמונה הם אורני זפת (יש אלון או שניים שם).

תרגולת פינוי אם כן איננה רק עניין של "לכל מקרה". סכנת השריפות פה היא אמיתית ורצינית. במקרה שמתפתחת שריפה באיזור, היא תתפשט במהירות דרך האורנים. במקרה הגרוע יכול להיות שכל ההתראה שתהיה לנו תהיה כמה דקות. תרגולת פינוי כוללת העמסה של כל בעלי החיים וכל הדברים החשובים על כלי הרכב ופינו של הבית לכביש המהיר 49. הבוקר עשינו זאת בארבעים דקות. לא נורא אבל בהחלט יכול להיות יותר טוב. ביום ראשון הבא, בתקווה, נקצץ את זה ל30 דקות.

תרגולות הפינוי האלו הן מסוג הדברים שאתה מקווה שלעולם לא תצטרך לבצע אבל אם אי פעם תצטרך, יהיה טוב לעשות זאת בצורה מסודרת ויסודית.

אגב, במקרה חירום אמיתי שבו לא יהיו לנו אפילו מספר דקות ו\או לא תהיה לנו גישה לרכבים, יש לנו שביל אש שכרינו בעצמנו והעיזים עוזרות לשמור עליו נקי. בריצה מהירה, אפשר להגיע ממנו לאיזור יחסית נקי מאורנים וצמחייה בתוך חמש דקות או פחות. תקראו לי פראנואיד :P

מחר יום הזיכרון האמריקני. אני מוצא את עצמי די נגעל ממנו. יהיו קצת מצעדים לכבוד החיילים, לחמש דקות אנשים פה יחושו פטריוטיים... ואז הם ימשיכו הלאה בלי לשים זין על כל אותם חיילים שחוזרים הביתה עם טראומות, על כל הפצועים שישארו עם צלקות לכל החיים ועל כל אלו שלא יחזרו הביתה לעולם. כל כך הרבה אנשים פה מתנהגים בבורות ובאטימות ובחוסר אכפתיות ביום יום. בריטני, בעבודתה עם הכלב, נתקלת בחיילים ששבו הביתה וגילו שלאנשים לא אכפת, פשוט לא אכפת. 

אז נכון שעיראק ואפגניסטן רחוקות מכאן מאוד ונכון שזו לא מלחמה על הבית, כמו שאנחנו רגילים בישראל... אבל חוסר האכפתיות הנורא הזה מטריד אותי. בעבר, כשרק הגעתי לכאן פעם ראשונה, נתקלתי בהתנהגות של בריטני שנראתה לי מוזרה. כשהיא נתקלה בחייל או בחייל לשעבר, היא תמיד עצרה כדי לומר "תודה לך על השירות". לי זה נראה מוזר אז.. היום, כשאני רואה את כל האנשים פה שמבחינתם יום הזיכרון הוא עוד יום חופש, שאפשר לקחת את הילדים למצעד ואז למהר לקיי-מארט או טארגט בשביל ליהנות ממבצעי יום הזיכרון, אני מבין מדוע היה חשוב לה לומר זאת ומדוע החיילים תמיד התרגשו כשהיא אמרה זאת. וכן, אני לא צוחק, יום הזיכרון הוא חגיגה של מבצעים והנחות.

אנחנו מקפידים תמיד לומר להם תודה. מגיע להם. זו לא ישראל. לחיילים האמריקנים יש ברירה והם בוחרים לשרת. הלוואי ויותר אנשים פה היו מעריכים אותם על זה.

תמונות היום:

החצר האחורית שלנו ביום שלג, ב2009. מבט על הבית עם דגש על אורני הזפת המקיפים אותו, מאותו היום. מטוס OV-10 ברונקו, בעבר מטוס סיור ותקיפה קל בשירות חיל האוויר האמריקני, היום מטוס גילוי שריפות המשמש כמוצב הפיקוד המעופף במהלך מלחמה באש.

כשהאדמה רועדת (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

טוב. ראשית כל רציתי לומר תודה. תודה למי שקרה את הפוסטים האחרונים והיה לו אכפת. תודה למי ששלח מילות תמיכה, חיבוקים וירטואליים ואהבה. אין לכם מושג כמה טוב זה עשה לנו. אנחנו עם הפנים קדימה, אל עתיד טוב יותר.

אתמול אחר הצהריים העופות היו רעשניים במיוחד. תמיד יש פטפטת בלול - אחרי הכל, קשה להחזיק 22 עופות בלי שיעשו רעש. אבל אתמול אחר הצהריים היה ממש רעש. פטוניה ונעמי, שתי האווזות, צווחו אחת אל השנייה במשך שעה, מה שגרם לי לצאת ולשבת עם האקדח. האווזות הן מערכת האזעקה שלנו. כשמשהו שהן לא מכירות או מפחדות ממנו מתקרב לחצר האחורית הן פוצחות מיד בהתראות. מתוך הנחה שמדובר בזאב ערבות או אולי אפילו פומה - לפני שבוע נצפתה אחת במרחק של פחות מק"מ מהבית שלנו - ישבתי שם וחיכיתי. האווזות המשיכו להרעיש אף כי לא יכולתי לראות שום דבר. הברווזים גם הם היו באי שקט, מגעגעגים בלי הפסק ומדי פעם עוצרים ומסתכלים אלי כאילו הם מצפים ממני להבין משהו...

הרעש היה כל כך לא טבעי שאפילו ההורים של בריטני העירו על כך...

ואז,אתמול, ב8:45 בערב שעון מקומי, רעדה האדמה. בריטני ואני ישבנו בחדר שלנו, בקומה השנייה של הבית. בהתחלה חשבנו שמדובר במייבש הכביסה - מכונה בת 20 שנה שמרעידה את כל הבית מדי פעם - אבל כשהמיטה החלה לזוז היה ברור שמדובר ברעידת אדמה של ממש. רעידות אדמה כאן אינן דבר בלתי רגיל. אנחנו במרחק של פחות מ200 קילומטר מקצה שבר סאן-אנדראס, השבר הטקטוני הענק שמשתרע מסאן פרנסיסקו דרומה אל לוס-אנג'לס ואף דרומה יותר (דומני שאורכו מעל ל1200 ק"מ).  תיאורטית, אם הרעידה הגדולה שכולם מדברים עליה תקרה בשבר סן-אנדראס, כל מדף החוף של קליפורניה ישקע אל הים, השפלה בה נמצאת סקרמנטו תוצף ואנחנו נהיה לפתע במרחק של עשרה ק"מ בקו אוויר מהים. מצפון מזרח יש את השבר של אגם טאהו, שהוא לא גדול מאוד אבל די פעיל. בממוצע יש שתיים או שלוש רעידות אדמה מורגשות כאן באיזור בכל שנה. זו של אתמול הייתה חזקה במיוחד. מרכזה היה באיזור סוזאנוויל, מרחק 150 ק"מ צפון-מזרחה מכאן והרעידה - בעוצמה של 5.7, לפי השירות הגיאולוגי האמריקני, הורגשה לפחות עד סקרמנטו ודייוויס.

עד כמה שידוע לי, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק רציני לשום דבר. 

זה גרם לי לתהות שוב על רגישותם של בעלי חיים. האם העופות חשו ברעידה המתקרבת? האם סתם צירוף מקרים מוזר? צל התנהג פחות או יותר כרגיל וכנ"ל העיזים... אז... מה אני אמור להסיק מזה?

זהו...

לאט לאט, החיים פה חוזרים למסלולם, פחות או יותר... יש תחושה חיובית באוויר, ואנחנו עם הפנים קדימה :)

שיהיה שבת שלום ומבורך

תמונות היום: צל מרוצה מהאוכל שקנינו לו, אלינור (בקדמת התמונה) האווזה הסינית וגווניביר (מאחור) הברווזה הזהובה, בנות חודשיים כמעט, עושות אמבטיה. זוג חומטים קליפורנים בחצר האחורית שלנו. אין לי מושג אם מדובר בחיזור או טריפה....

 

התאוששות

יום שישי שעבר היה רע, פשוט כך. 

לעת צהריים ירדנו לסקרמנטו, למרפאת הפלות. למה לרדת לסקרמנטו, ועוד למרפאת הפלות, בשביל גלולה אחת מטומטמת? כי זו קליפורניה. זוג שרוצה להביא ילד לעולם יצטרף לשלם בערך 10,000 דולר על טיפולים, בדיקות והלידה... אבל לעומת זאת, אם אתם רוצים להפסיק הריון, יש מרפאות שהמדינה עצמה מממנת שיעשו זאת בזול... עם הגלולה להפסקת ההריון היה צורך בהשגחה של שלוש שעות פלוס מינוס. בבית החולים בגראס וואלי, עלות ההשגחה הזו הייתה יוצאת 500 דולר. במרפאת הפלות - 100. החישוב נראה הגיוני באותו הזמן. אחרי הכל, מדובר במרפאת הפלות, הם מתמחים בהפסקת הריון. אז גם לשלם פחות וגם להיות אצל מי שמתמחים בנושא נשמע כמו בחירה משכנעת.

רק דבר אחד שכחנו. 

זו קליפורניה.

מרפאת ההפלות הייתה מאויישת על ידי צוות של פמינאציות שהתנהגו כאילו מטרתן בחיים היא לדאוג לכך שנשים לא יביאו ילדים לעולם. "יש לך את הכוח, את לא חפץ, אמרי לו לקשור את צינור הזרע" קראה מודעה ענקית על הדלת ומתחתיה, "עשית את הבחירה הנכונה. כאן נשים מקבלות כוח". 

נשים מקבלות כוח במרפאה הזו, כך מסתבר, רק אם הן, א) לא נשואות וב) לא רוצות ילדים. כשהגענו, אמרו לנו שבניגוד לגילת זכויות המטופל, צוות המרפאה לא יתיר לי ללוות את בריטני לטיפול. התירוץ? כדי לא לפגוע בפרטיותן של נשים אחרות העוברות טיפול באותו הזמן. "אוקיי," אמרתי, "לפחות תנו לכלב להיכנס איתה". אחרי הכל, צל הוא כלב שירות מורשה. מבחינת החוק בארה"ב מותר לו להיכנס לכל מקום שבו המפעיל\ה שלו - בריטני במקרה זה - זקוק\ה לו. 

"לא," אמרו ומייד הבהירו, "יש מדיניות. לא טוב לכם, אתם יכולים ללכת".

ככה סתם. 

בנקודה זו היינו צריכים לקום וללכת אבל היינו שם כבר ואת הטיפול צריך לעשות בכל מקרה וכמה שיותר מהר יותר טוב.... עם הריון חוץ רחמי לא משחקים משחקים.... אז בלענו את הצפרדע והכלב ואני נאלצנו לחכות בחדר ההמתנה. 

רבע שעה מאוחר יותר, נכנסות שתי נשים. הן ניגשות לקבלה. אחרי שביררו למי מהן יש את התור, היא מציגה את השנייה בתור אחותה שבאה להיות איתה. שתיהן נכנסות בלי שום בעיה. 

פניתי אל דלפק הקבלה ושאלתי מדוע היא כן ואני לא.

"תראה, זו אחותה, זה קרבת משפחה"

 "אבל - זו אשתי!" אני אומר, לא יודע אם לצחוק או לבכות.

"כן, אבל בשל פרטיות הנשים, אנחנו לא מכניסות גברים לאיזור הזה" היא אומרת.

יצע המרצע מן הסנדלריה. 

ישבתי שלוש שעות בחדר ההמתנה. פעמיים ניסיתי לבקש מפקידת הקבלה שלפחות תגיד לי מה קורה עם בריטני ונעניתי ב"אני לא רשאית לומר שום דבר"

אחרי שלוש שעות בריטני יוצאת, על סף דמעות. "אל תדבר איתי עד שנגיע לאוטו," היא לוחשת, "אחרת אני אתפרק פה"

אנחנו מגיעים אל האוטו. היא מתכרבלת עם הכלב במושב האחורי ופורצת בבכי.

"עשית את ההחלטה הנכונה" הודיעה לה האחות כשהיא נכנסה לחדר הטיפולים. 

"לא הייתה לי ברירה," בריטני אמרה לה בעדינות

האחות הסתכלה בתרשים והסתכלה עליה. "אה," היא אמרה, "אז זה המצב, הריון מחוץ לרחם? טוב. עדיף לך ככה בכל מקרה" 

הם נתנו לה את הכדור, בדקו שהיא בסדר ואחרי זה הלכו. מדי פעם הגיעה מישהי לבדוק מה המצב. בכל פעם בריטני שאלה אם אפשר ליידע אותי שהכל בסדר. בכל פעם הובטח לה שאכן יידעו אותי. רק שאף אחד לא טרח ליידע אותי. 

 אחרי שעתיים, מגיעה רופאה, והשאלה הראשונה שבריטני שואלת אותה זה אם ייתנו לי להיכנס. הרופאה אומרת שלא ואז שואלת "אז, הוא לחץ עלייך להיכנס להריון?"

בנקודה זו, בריטני כמעט התפוצצה. היא באה מבית נוצרי-שמרני. היא מתנגדת להפלות באופן כללי, למעט במקרים שבהם יש הצדקה רפואית לעשות אותן. היא יודעת שהיא תצטרך לחיות עם החווייה הזו כל חייה, והיא מפחדת שמא לעולם לא תוכל להביא ילדים לעולם והנה באה הרופאה הזו משום מקום ורצה לדעת אם הבעל לוחץ עליה להיכנס להריון.

בריטני הודיעה לה שהיא מסרבת לדבר איתה. 

הרופאה החליטה שבריטני בפאניקה וניסתה לשכנע אותה לקחת כדור הרגעה.

בריטני הודיעה לה שיש לה בעל וכלב בחדר ההמתנה ואם היא תתחיל לצרוח, גם הבעל וגם הכלב יכנסו פנימה, בין אם היא תרצה בכך ובין אם לא.  "שאתחיל לצרוח?" היא דורשת. הרופאה מחליטה לא להסתכן בצרות ומשאירה את הטיפול לאחיות

יצאנו משם בתחושה מאוד קשה. החוויה שעברנו הייתה לא נעימה מכלתחילה. אפשר היה לצפות מהפמינאציות להראות, אם לא רגישות, אז לפחות יחס מקצועי וכבוד לחוקי המדינה והממשלה הפדרלית. 

היה גועל נפש. פשוט גועל נפש. 

לקח לי שלושה ימים להתאושש מהעצבים ולהגיע לנקודה בה יכולתי לכתוב על כך כאן.

זהו, בכל מקרה, בריאותית אנחנו בסדר... עכשיו נותר לראות מה יקרה בעתיד. אני לא יכול להכחיש שאני קצת חושש, אבל מסתכל לשמיים ומתפלל שיהיה בסדר. 
בפנים לאט לאט מתחיל להירגע, החוויה מתחילה להישאר מאחור...