לפעמים אני כועס על אלוהים

טוב, חשבתי הרבה אם אני רוצה לכתוב על מה שמטריד אותי בשבוע וחצי האחרונים ובסוף החלטתי לכתוב על זה, כי יש לי הצורך לומר את זה בקול, הצורך שמישהו ישמע, גם אם אף אחד לא יקרא, לא יגיב ולא יהיה לאיש אכפת....

לפני שבועיים גילינו שבריטני בהריון. אחרי שתי בדיקות שחזרו חיוביות הלכנו למרפאה המתעסקת בהיריון ופוריות פה בגראס וואלי ושם אישרו שאכן, התוצאות חיוביות. היריון בן חמישה שבועות עד שישה שבועות. 

חיכינו לזה די הרבה זמן ולרגע קט הייתה שם המון שמחה והמון התרגשות...

וזה לא נמשך אפילו שלושה ימים. 

באמצע הלילה ביום שני לפני שבוע וקצת, בריטני חשה בכאבים בצד הבטן, תחושת לחץ לא נעימה. נסענו לבית החולים ואחרי בדיקות של HCG החליטו לעשות אולטראסאונד וקבעו שההריון הוא חוץ-רחמי. בבת אחת, כל השמחה התפוגגה. אי אפשר להמשיך את ההיריון. מאימא לעתיד, בריטני הפכה בבת אחת לאישה בסיכון. יכולתי לראות את החיוך והאושר פשוט נמסים וכל מה שנשאר זה אכזבה ודאגה. 

אז זהו, עושים לנו טיפול בMTX שזו תרופה שאמורה לטפל בזה לבד. ביום שישי אנחנו אמורים להגיע לקבל את המנה הסופית, שתביא לסיום ההיריון. 

אני לא יכול להכחיש שיש בי המון תחושה של אכזבה... די חיכיתי לזה ונורא רציתי את זה והנה זה הגיע... ונלקח. 

אבל מה באמת כואב לי זה שזה נורא קשה לבריטני. היא מרגישה כאילו היא אכזבה אותי, כאילו איכשהו זו אשמתה. קשה לה עם זה והיא מפחדת שאולי תמיד יהיו לה הריונות חוץ-רחמיים... פחד לא מאוד ריאלי, אבל פחד לא צריך להיות ריאלי כדי להיות מפחיד. 

אז זהו. אפילו לא הספקנו לספר לאף אחד, ועכשיו גם לא נספר, כי מה לעשות שהאכזבה קשה וכואבת לשנינו. אני כרגע תומך בה ואוהב אותה ונותן לה את כל מה שהיא צריכה כדי לדעת שאני לא חושב שהיא אשמה. זה הרגע שבו ההבטחה להיות לה כהר כשהיא צריכה מישהו להישען עליו מתקיימת במלוא מובן המילה.

אבל זה משאיר אותי בלי מישהו להישען עליו ולפעמים גם אני רוצה לצרוח ולכעוס ולהיות מאוכזב מהמצב. 

ואז אני יושב פה וכועס על אלוהים. לא בגלל שאלוהים עשה את זה. אני לא מאמין שאלוהים יושב כמו איזה שחקן Sims וקובע את כל הפעולות שיעשו כולם... אלוהים לא עושה את הדברים הרעים ולא את הדברים הטובים. לפחות, אני לא מאמין שהוא עושה זאת ישירות. אלוהים נותן לבני אדם לפעול איך שמתאים להם...

רק, לפעמים אני חושב שבעולם שהוא בנה יש כמה באגים שאפשר היה אולי לתקן. הריונות חוץ-רחמיים למשל.

לפעמים אני כועס על אלוהים, לא בגלל שהוא אשם אלא בגלל שהוא אלוהים והוא לפחות מבין למה אני כועס. 

אז זהו... זה מה שעובר עליי. 

מקווה שהשבוע שלכם טוב יותר.

לא ממש יש לי מה לומר

סתם עוד יום שבת חסר מעש אחרי עוד שבוע ארוך ולא קל...

לפעים נדמה כאילו צרות באות בצרורות וקשה לדעת עם מה להתמודד קודם. 

טוב, לא בא לי להתבכיין פה סתם אז רק שתדעו שאין לי ממש מה לומר אבל זה לא אומר שאני נעלם או משהו... 

שיהיה שבוע טוב

שבוע לא קל

זהו, אז השבוע שעבר נגמר, ותודה לאל על כך. היה שבוע לא פשוט ועם קצת מזל השבוע הזה יהיה טוב יותר....

אז מה היה לא קל השבוע?

סבתא של בריטני, אימא של אבא שלה, נפטרה בארקנסו ביום שלישי האחרון, והיא בת 92. אבא של בריטני ואחותה נסעו לשם להיפרד ממנה (למרבה הצער, היה ברור שזה הסוף כבר לפני שבועיים) לפני שבוע והם חזרו אתמול. אנחנו נשארנו פה, בשל אילוצי עבודה. סבתא אייבה (Iva) הייתה המטריארכית של המשפחה זה שנים רבות וקשה לדמיין איך תיראה הדינמיקה המשפחתית בלעדיה.

גם כאן, לא הכל דבש. ביום ראשון שעבר התאבד לנו אחד משני התרנגולים. איך בדיוק תרנגול מתאבד, אתם תוהים? העופות שלנו משוכנים יחדיו - אווזות, ברווזים ותרנגולות. יש להם שתי בריכות עבור הברווזים והאווזות. את הבריכות אנחנו ממלאים ממי הפשרת שלגים (המגיעים אלינו בתעלה) כיוון שהם חינם... ואלו מים קרים מאוד, אפילו עכשיו. לאקי (Lucky) התרנגול החליט לקפוץ לבריכה ומשום מה נשאר שם למרות הקור.... מצאנו אותו צף, מת. סיבת המוות, כנראה, היפותרמיה (תת-חום) בשל הקור העז של המים. רק אלוהים יודע למה הוא לא קפץ החוצה מן הבריכה. 

בנוסף, יש לנו איזושהי מחלה שמסתובבת בין העופות. יש לנו אווזה, ברווזה ותרנגולת חולות, כולן עם אותם הסימפטומים - בטן נפוחה, חולשה, התנשפות חוסר שליטה על הרגליים.... בשל החשש שמדובר במגיפה שכולם נחשפו אליה שמנו אותם על מה שנקרא "קוקטייל בריטני" - מי שתייה עם תערובת ויטמינים לעופות, אנטיביוטיקה לעופות וסירופ תירס (שזה, דוגרי, סוכר נוזלי). לאחר שביום שני התמוטטו לנו האווזה והברווזה, וביום שלישי הצטרפה התרנגולת, שמחנו לראות שאף אחד לא התווסף מאז. גם במצבן של שלושת החולות ניכר שיפור משמעותי ואנחנו מקווים שהן תחלמנה לחלוטין עד סוף השבוע הזה

ואם כל זה לא מספיק, דפקתי שלשום את ברך שמאל והיא כואבת רצח... 

אז זהו, זה מה שיש לי השבוע. את הזאב ערבות עדיין לא הצלחנו לצוד....

לא בא לי לשים תמונות כרגע :(

את הפרווה הזאת עדיין לא השגתי (הרפתקאות רוג באמריקה פרק אלוהים יודע כמה)

מאזן את האקדח בשתי הידיים. עוצם את עין ימין ומזיז את האקדח מעט שמאלה מהמרכז, כי ככה אני, יורה ביד ימין עם עין שמאל. מיישר את הכוונת האחורית עם הכוונת הקדמית, מתמקד בנקודה הלבנה על הכוונת הקדמית... האצבע המורה עדיין מחוץ לשמורת ההדק. 

העיזים משמיעות קול פעייה לחוץ. הן יודעות אינסטינקטיבית שהמצב לא הכי טוב. 

לרגע משנה את הפוקוס מהכוונת הקדמית אל המטרה. ראש אפרפר מציץ לו בין העצים. המרחק, אומדת עיני, בערך 15 מטר. ממרחק כזה, אני יכול להוריד לו ירייה בגוף... אבל הראש קטן מדי ואת הגוף אני לא רואה כרגע. 

מחשבה מציקה עוברת לי בראש. זה לא שהוא לא יודע שאני שם. הוא יודע גם יודע. פשוט... לא אכפת לו.

"קדימה, שמוק," אני חושב אליו, "תזוז כך שאוכל לראות את הגוף שלך". 

בקנה יש כדור חלול-חוד, "כדורי הכסף" כפי שבריטני קוראת להם, אף כי הצבע הכסוף הוא בגלל שהם עשויים מניקל. אם אפגע בו עם אחד מאלה, הבפנוכו שלו יהפוך לעיסה... מגיע לו, אני מזכיר לעצמי בקור רוח, מגיע לו כי הוא רוצה לאכול לי את העיזים.

הוא לא זז. הוא עומד שם ובוהה בעיזים, יודע שהגדר האלקטרונית תכאיב לו אם ינסה להתקרב אליהם. הגדר מפחידה אותו יותר ממני.

יופי מתחילה לפעות במצוקה - היא מפחדת יותר מדי. על המרפסת מאחוריי, בריטני מחזיקה את צל. הכלב יודע מה פירוש הפעייה הזו. יופי היא חלק מהלהקה והוא יודע שמשהו מפחיד אותה...

אני מתמקד פעם נוספת במטרה. יש לו ראש די גדול. במבט מהיר אפשר לחשוב שזה שועל אפור... אבל אני יודע היטב שזה לא. זה Coyote, זאב הערבות המצוי, משהו בין זאב לכלב. בעשרים השנים האחרונות, עם האיסורים שחלו פה על פגיעה באוכלוסיית המזיקים הזו, מכל מיני תירוצים של הפאשיסטים הירוקים, הם מתרבים כמו ארנבים... והם מתרבים עם כלבים מבוייתים. פעם, זאב ערבות כזה היה בגודל של 15-20 ק"ג. השמוק הזה לפחות 30 קילו, אני מעריך. בן זונה גדול... וחסר פחד. זה מה שמטריד אותי יותר מכל. חוסר הפחד הוא מה שהופך אותם לכל כך מסוכנים. 

אני מתמקד בראש. החלק היחיד שלו שחשוף היטב הוא הראש. מזכיר לעצמי לנשום רגיל, לא לעצור את הנשימה. אני תוהה אם לשנות מיקום ולנסות להשיג עמדה טובה יותר אבל יודע ששינוי עמדה ישים את העיזים ביני ובינו. יש לי את הראש, אני חושב, ורק אתמול הורדתי 45 מתוך חמישים הכדורים שיריתי במטווח בתוך ה9 נקודות מ15 מטר. 

אגודל ימין עולה למעלה, מזיח את הנצרה ממצב ירי למצב נצור. הפטיש משתחרר בקול נקישה. פולט את המחסנית ומוריד אותה למטה, דורך את המחלק כדי להוציא את הכדור מהקנה. 

"אין ירייה," אני אומר בשקט, "נשק נצור"

"צל, תפוס אותו!" בריטני פוקדת.

באחת, הכלב מסתער אל החצר האחורית בנביחות. הוא לא גדול כמו זאב הערבות ולא באמת יכול לעשות לו משהו, אבל זאב הערבות לא יודע זאת.. אנחנו רצים אחרי הכלב, צועקים ומרעישים. 

השמוק נותן בנו מבט לא מאוד מתרשם ומתרחק בריצה קלה.

 "מחר," אני מבטיח לבריטני בשקט, "הוא ישוב מחר, ומחר אצליח לירות בו"

"זה בסדר," היא מחייכת, "אולי אני צריכה לקחת את הירייה"

"אם את רוצה," אני צוחק, יודע שהיא אכן רוצה. היא שונאת את זאבי הערבות האלה מוות - הם תוקפים את העיזים, את העופות, מה לא... מחר, היא תהיה זו שתחזיק את האקדח. זאב הערבות הזה הופיע אתמול בבוקר (והוברח), הופיע הבוקר (והוברח). מחר, הוא יופיע שוב. הוא לא מפחד מאיתנו... וזה צריך להשתנות וצריך להשתנות מהר. לבדו, הוא לא מרשים במיוחד, אבל הוא לא תמיד לבד. יש לו להקה שמתרוצצת איתו, להקה של חמישה או שישה זאבים. כדור כסף באחד מהם לא רק יחסל אותו אלא גם יבריח את הלהקה, לפחות לזמן מסויים. 

אני לא חובב גדול של ציד אבל אני רוצה להשיג את הפרווה של אחד מהם... פרוות זאב ערבות תלוייה מעץ זו אחת הדרכים הכי קלות להבריח זאבים אחרים....

תמונות היום: בריטני עם גודייבה כשהייתה בת חודש

יופי בגיל חודשיים

 

העופות: פטוניה (האווזה הלבנה), פינקי (הברווזה הלבנה), נעמי (האווזה האפורה), סוכר (התרנגול הלבן), אופל (Opal), (התרנגולת השחורה), בו (Boe) (הברווזה החומה)

מלחמת הדת באירופה

לפני זמן מה הופץ בפורום פרש וידאו מלונדון המראה את השבאב המוסלמי אוכף בכוח את חוקי השריעה ברחובות העיר.  התגובה שלי הייתה להאשים בעיקר את הבריטים בכך שתרבות אלימה ודיקטטורית הולכת ומשתלטת על המדינה שלהם - ובאופן כללי על אירופה.

הבהרה, לפני שמתחילים להיכנס בי על שאני לא פוליטיקלי קורקט - תקפצו לי. מה שיש לי לומר איננו גזעני מכיוון שהוא מתייחס למצב אובייקטיבי ולבעיה פאן-תרבותית שנפוצה בכל תרבויות אפריקה והמזה"ת והיא קשורה יותר לתרבות מאשר לדת או מוצא אתני. 

זהו, אחרי שאמרתי את זה, הנה הנקודה - אירופה הולכת ונכבשת בידי תרבות אלימה שמקורה בארצות אפריקה והמזה"ת. למול מקומיים פסיביים, ממשלות חסרות אונים ותקשורת מגוייסת, הולכת וגוברת התנועה המוסלמית-קיצונית באירופה. חלקם היחסי של המהגרים בפשיעה האלימה עצום. הערכים הליברליים של הדמוקרטיות האירופיות הופכים במהרה למקור החולשה של האירופים והם הם אשר יביאו לחורבנם. כן, הדמוקרטיה הליברלית היא מה שיהרוג את הדמוקרטיה הליברלית. 

לכל ערך יש גבול. הרי כולנו בעד חופש הדת - אבל לא נסכים לאפשר לדת הקוראת לקורבן אדם להקריב כאלו קורבנות, נכון? 

באירופה יש גל הפועל להחרבת הדמוקרטיה והשלטת דיקטטורה איסלאמית, אך בשם ערכי החופש, לא ננקטות פעולות כדי לעצור זאת. בשם ערכי השוויון מתירים למי שאינם מאמינים בערכי השוויון לפעול להחרבת ערכי השוויון. 

דוגמת לונדון היא היא דוגמא מושלמת - מדוע מתירים לפורעי חוק להשליט את אמונותיהם על אחרים? הרי כל לקיחת חוק לידיים היא פעולה לא חוקית. אם כן, מדוע לא עוצרים אותם? השלטת חוקי השריעה מנוגדת לחוקי הממלכה המאוחדת כיוון שחוקי השריעה מתנגשים עם חוקי היסוד של בריטניה, אבל החוק לא פועל כדי להגן על עצמו, מפחד שמע ייתפס כגזעני או בלתי ליברלי. השיחדש עליו כתבתי זה עתה אוסר על הצבעה על הסכנה ההולכת וגוברת. למעשה, כשהמוני מוסלמים יוצאים לגל הפגנות אלים ומשליטים אימה ברחובות פריז, המגמה היא להיכנע להם, ובכך, באופן טבעי, להזמין את הגל הבא. 

זה לא מקרי שזה קורה דווקא באירופה. אירופה השמנה, המדושנת, השוקעת על שמריה, היא רומא מודרנית, הרבה יותר מאשר ארה"ב. בעודה נשענת על תפארת הליברליזם, הסוציאליזם והאירו, אירופה שקועה בעיקר בלהעריץ את דמותה כפי שהיא מדמיינת אותה. האירופאים עצלנים, שבעים, חסרי מרץ. אין להם לאן לשאוף, אין להם דאגות של ממש... וכמו רומא, הברברים נמצאים בשערי האימפריה. 

השאלה הגדולה היא לא מה יקרה מחר אלא מה יקרה בעוד חמש שנים. האשלייה האירופאית של שגשוג ושלווה עומדת להתנפץ בחמש השנים הקרובות. המבנה הכלכלי של האיחוד האירופי הוא שדה מוקשים פיננסי, כשמדינות בעלות כלכלה גרועה - יוון וספרד הן רק ההתחלה - מושכות מטה את הכלכלות המצליחות יותר (למשל גרמניה וצרפת). בנקודה מסויימת הנטל על מעט הכלכלות היציבות בגוש יהיה כבד מדי והן תצטרכנה להחליט אם לנטוש את הכלכלות החלשות (ובכך למעשה לפרק את האיחוד האירופי מבחינה פיננסית) או ליפול ביחד איתן. לא משנה מה תהיה ההחלטה, התוהו ובוהו שיבוא בעקבותיה ירסק את אשליית השגשוג ויזכיר לאנשים בכל אירופה שכסף, למרות איך שזה נראה כרגע, לא צומח על העצים. 
והמשבר הזה יהיה מה שיביא את סיר הלחץ הדתי באירופה לידי פיצוץ. אירופה הטובה, הליברלית, המתקדמת, איננה אלא מסיכה המכסה על אירופה האמיתית, הרזה, הרצחנית, אותה אירופה שבין 1932 ל1945 הייתה לבית מטבחיים מוצף שנאה. רצוי לזכור - גרמניה הנאצית יזמה את השואה, אבל היא לא הייתה לבדה. אנשים מן השורה - פולנים, צרפתים, בלגים, בריטים, הולנדים, דנים, שוודים, הונגרים, שוויצרים, איטלקים, מי לא בעצם, - לקחו חלק פעיל בהסגרתם של יהודים, השמדתם, מחיקתם מן המפה. על כל יאנוש קורצ'אק היו עשרה אנשים שיסגירו את אנה פרנק. 
המשבר הכלכלי יעלים את המסיכה מעל פניה של אירופה ויחשוף את פרצופה האמיתי. בד בבד, אותו שיחדש שכעת משתק את יכולתה של אירופה להגן על עצמה ישנה את הכיוון ויפעל לליבוי היצרים והסתה לכדי מלחמת דת. יבשת אירופה תהפוך שוב לשדה קרב עקוב מדם. מלחמת הדת הזו תיגמר, כנראה, בניצחון של האירופאים הלבנים על פני המהגרים המוסלמים - בייחוד אם כתמיד, אירופה תגרור את אמריקה לתוך המלחמה. המלחמה הזו תשאיר את אירופה פצועה, מדממת, חריבה... וחלושה. היא תחפש מנהיגות חזקה שתבטיח לה ביטחון מפני חזרה על הנזק שהליברליזציה הביאה לו...

טרף קל לשלטון אימים של השמאל החדש שיעלה שם.

אני אולי אהיה פה עד אז ואולי לא... אבל אם לא, אני מקווה שלפחות הפוסט הזה יהיה פה, שלא תגידו שלא אמרתי לכם.

אירועי השבוע - תחרות הרכיבה, הדגל הנאצי והאקדח שלי

טוף, זהו, יש אקדח... אבל נשמור את זה לסוף... 

ביום ראשון התקיימה תחרות הרכיבה במרכז הרכיבה של אובורן, קליפורניה, מרחק 20 ק"מ דרומה מכאן. בריטני הגיעה לשם כדי לייצג את חוות הרכיבה ובעיקר כדי להציג את הסוסים שהיא משקמת שם - קינמון שפתי-סוכר וקאיין (Cayenne), האח הגדול של קינמון. קאיין עומד למכירה (5500 דולר) ובתחרויות אנשים יכולים לראות אותו, להתעניין ואולי גם ירצו לקנות. 
יש סרטי וידאו מהתחרות בתחתית הפוסט. אני מתנצל על איכות סרטי הוידאו - לצערי, מצלמת האולימפוס שלי מצלמת יופי של תמונות סטיל אבל כשזה מגיע לוידאו היא לא משהו. מעבר לזה, התעוררתי בארבע וחצי בבוקר ביום ראשון כך שהייתי עייף והידיים לא היו יציבות במאה אחוז.
בריטני השתתפה בחמישה מקצועות - שני מקצועות רכיבה מערבית (על קינמון) ושלושה מקצועות רכיבה אנגלית על קאיין. היא זכתה במקום השני (מתוך שתי המשתתפותׂׂ) בשני המקרים עם קינמון (ולא ציפינו ליותר מזה. עדיין יש הרבה עבודה לפני שקינמון תהיה באמת סוסה טובה). עם קאיין היא זכתה במקום השני (מתוך 6), במקום ה6 (מתוך 6) ובמקום הראשון (מתוך 5)... לא רע בכלל בשביל בחורה שלא רכבה בתחרות כבר 8 שנים.

ביום שני, בעת שישראל ציינה את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, הניף אחד מבני משפחת סחיווסחורדר את דגל גרמניה הנאצית מול כביש מספר 1. מצד אחד, קשה לכעוס על אחד מבני משפחת סחיווסחורדר - הם ספגו טרגדיה נוראה כששני ההורים ושלושה מן האחים נרצחו בפיגוע, ואז נאלצו להתמודד עם ממסד אטום וחסר רגישות, ובנוסף ראו את אחד המעורבים ברצח בני משפחתם יוצא לחופשי בעסקת שליט המבישה. קל להבין מדוע הם כועסים ומדוע הם כואבים. עם זאת, אני לא יכול שלא לחוש דאגה הולכת וגוברת מול החבר'ה האלה. עושה רושם שהקשיים והכאב העבירו אותם על דעתם ואני חושש שהפרובוקציות האלו אינן הכי רחוק שהם ילכו בכאבם. הנפת צלב הקרס ביום הזיכרון היא עדות לכך שהמעצורים החברתיים לא בדיוק יושבים במקום אצלם. הכתובת אולי על הקיר? לדעתי כן.


טוב יאללה, אפשר לדבר על הבייבי החדש... אז ככה... האקדח שלי הוא ברטה 92FS Compact, כבד וטוב. היום, לאחר שקיבלתי אותו לידיים, יריתי בו חמישים כדור עם דיוק גבוה למדי (רק שלוש פגיעות מחוץ לאיזור של התשע). האקדח שחור כולו וזה קצת הציק לבריטני, אז היא הציעה ואני הסכמתי, פירקנו את הקת (ראו תמונות למטה) ונתתי לה לצבוע את הקת כך שלאקדח יש מראה יחיד במינו....
עכשיו...
רק נותר לחכות לביורוקרטיה הקליפורנית כדיע שאקבל את "כרטיס השומר" שלי ואתחיל לעבוד :)


תמונות היום:

סרטי וידאו מתחרות הרכיבה...

יומולדת ומה לא...

אז זהו, ביום חמישי היה לי יומולדת 32.... לא מרגיש מי יודע מה זקן...

כשבריטני שאלה אותי מתי מתחילים להרגיש זקנים, גיחכתי ואמרתי לה שביום שבו "לשבור את הגלים" מעניין אותך יותר מ"איירון מן 3". 

לכבוד יום ההולדת עשיתי סיבוב קניות קטן, קניתי לי שני פנסים, חגור לעבודה, 20 כדורי 9 מ"מ חלולי-חוד של ליברטי (במחיר רצחני - 35 דולר ל20 כדור). אלו יהיו הכדורים לעבודה. לירי במטווח מספיקים הreloads הזולים... ביום שלישי אני נוסע לקחת את האקדח עצמו (הוא בתקופת צינון בת 10 ימים המוגדרת לפי החוק פה). אני מתכוון לאפס את העין והיד עם מאה כדורים, פלוס מינוס. 

אחרי מסע הקניות הקטן ביום חמישי, אכלנו ארוחת ערב משפחתית מעולה, פתחתי את המתנות - בריטני הפתיעה אותי עם שני מטוסים חדשים לאוסף המטוסים שלי (אני אוסף את המטוסי מתכת כבר עשרים שנה, נראה לי) - F104 בצבעי חיל האוויר האיטלקי וRed 8, מסרשמידט 262 שנלקח שלל על ידי האמריקנים במבצע לאסטי (Operation Lusty). שני אלו מביאים את סך המטוסים באוסף ל157... מספר מרשים... הדורש עוד מדף על הקיר בקרוב :D

מחר (ראשון) בריטני הולכת לרכב בתחרות סוסים מקומית. היא לא רכבה בתחרות זה 8 שנים, אבל אני מניח שלא שוכחים יותר מדי והחלק החשוב, ממילא, הוא מה עושה הסוס, לא מה עושה הרוכבת. מבטיח להביא וידאו.

עוד רגע מגיע הקיץ וזה הזמן לבחון את המלאים של האולטראסול והסנו די. שני דברים שחשוב לדעת לגבי ארה"ב - יש פה איסור חמור על שיווק של כל מסנן קרינה שאיננו מגעיל, שמנוני ובלתי יעיל, ואין להם מושג מה זה חומר דוחה יתושים. מול השמש הרצחנית של מערב ארה"ב, מתמודדים פה עם כל מיני חומרים צהובים דוחים שמרגישים כאילו מישהו טבל אתכם בצ'יפסר של מקדונלדס. לא משנה מה רשום על התווית, הדברים האלה יעילים, בקושי, כמו אולטראסול 15SPF, והם יורדים במים בקלות. באותה מידה, אפשר לטבול בשמן זית. לא, הרשו לי לתקן את עצמי - שמן זית כנראה יהיה יותר יעיל ובריא לעור.

כשהצגתי לבריטני לראשונה את האולטראסול שיש בארץ, היא לא האמינה שזה אמיתי. מאז - אנחנו מייבאים אולטראסול 45 ו70 מהארץ בכל קיץ, כי מה לעשות שהאמריקנים פשוט לא יודעים מה זה מסנן קרינה טוכ?

כנ"ל לגבי הסנו די. מקורבים למשפחת רוג בגראס וואלי יודעים היטב כמה טוב שיש אותנו - כי מי שקרוב אלינו מקבל מדי קיץ סטיק או שניים של הסנו די. בארה"ב עתירת המים, יתושים זה יותר ממטרד והסנו די... מדהים :)

סתם, רק שתדעו שלא כל מה שבאמריקה בהכרח טוב יותר.

לא בא לי לחפש תמונות לשים היום אז יאללה, שיהיה שבוע טוב

חלקו של השיחדחש בהשמדת הדמוקרטיה

אני זוכר כיצד קראתי בפעם הראשונה את "1984" של אורוול, ספר המדגים בצורה מציאותית להחריד כמה נמוך אפשר להגיע. אני זוכר איך נשמתי לרווחה כשסגרת את הספר, בטוח ורגוע שדבר כזה לא יכול להתרחש בדמוקרטיה מערבית מודרנית כמו ישראל או ארה"ב.

כמה תמים הייתי.

נתחיל דווקא במשהו שקורה עכשיו בחיים שלי, ואתם תראו איך זה מתחבר, מבטיח לכם. לפני שלושה חודשים, בריטני החלה לעבוד בחוות רכיבה טיפולית באובורן. תפקידה הראשון - לשקם את הסוסה קינמון (Cinnamon). קינמון, בת 8 שנים, היא סוסה רעת מזג ששמה יצא לשמצה כסוסה שתבעט, תקפוץ, תעמוד על שתי רגליים ואף תתקוף ממשית את הרוכבים. אחרי פעם אחת, בה העיפה רוכבת בת 40 ושברה לה שתי צלעות, קינמון יצאה מן המחזור מבחינת מנהלת החווה, שכמובן לא יכולה לסכן תלמידי רכיבה, או אנשים שבאים לטיפול באמצעות רכיבה. מאז (לפני כשנה) ועד היום ניסתה המנהלת, יהודיה חביבה בשם האני, למכור את קינמון, אך בכלכלה הנוכחית, סוסה בלי שום היסטוריה של הישגים לא בדיוק מושכת קונים גם אם הם לא מכירים את מזגה הרע. 

בריטני מכירה את האני כבר שנים רבות. מאחר והיא רוכבת מיומנת, האני קיוותה שבריטני תוכל להשתלט על קינמון מספיק כדי להציג אותה בתחרות או שתיים, כך שתהיה לה היסטוריה של תחרויות, גם אם ללא הישגים ממשיים. בריטני לקחה את המשימה על עצמה והחלה לרכב על קינמון שלוש פעמים בשבוע למשך שעתיים. בהתחלה היה שם קרב רצונות לא קטן וקינמון לא חסכה בניסיונות להעיף את בריטני מעל גבה אך בתוך חודש נכנעה הסוסה לעקשנותה ויכולותיה של בריטני והחלה לציית... וכמעט מייד החלה גם לפתח התנהגות חביבה וידידותית. היום היא כבר סוסה למופת והאני אף שוקלת להחזיר אותה לעבודה תחת עיניה הפקוחות של בריטני.

ובגלל שכל באי החווה ורוכביה מכירים את סיפורי הזוועה על קינמון ומתייחסים אליה בחשש - והסוסה מגיבה בהתאם - החליטה בריטני לשנות לה את השם ולהציג אותה לאנשים בשם שפתי-סוכר (Sugar lips), כי עם שם כזה, מי לא יאהב אותה?

וזה עובד - אנשים שפגשו אותה בעבר וחששו ממנה בתור קינמון, מתקרבים אליה ומרעיפים עליה אהבה ותפוחים בתור שפתי-סוכר...

מדהים מה שינוי קטן של שם יכול לעשות, הא?

וכאן אנחנו חוזרים אל השיחדש (Newspeak) מ"1984". התקשורת העולמית, ברובה יצירת כפיים של ממסד אקדמי סוציאליסטי-קיצוני, תוצר של השמאל החדש (The New Left) והיא מושפעת מאותה הרוח שהנחתה בעבר ארגונים כמו "מחתרת מזג האוויר" ו"תנועת הנוער המהפכני". התקשורת, בארץ כמו בארה"ב, עושה פלאים בקעקוע של הדמוקרטיה המערבית והגבלת חופש הביטוי. כך למשל התקשורת הישראלית החלה להלבין פשיעה מהמגזר הערבי על ידי החלפת המילה "ערבי" ב"בן מיעוטים" ו"צעיר". אם תסתכלו קצת בתקשורת תגלו ש"צעיר" יכול להיות לעיתים בן 40 (כמו במקרה למטה, ב-"הארץ". מקור התמונה מאתר העין השביעית). העיקר שלא לכתוב "ערבי". "ערבי" הוא ערבי רק כשמתעללים בו או כשהוא עושה משהו טוב. כך נוצרה תופעה שבה חלק ניכר מעם ישראל אפילו לא מודה לכך שחלקה היחסי של אוכלוסיית ערביי ישראל בפשיעה בכלל ובפשיעה אלימה בפרט, גדול בהרבה מחלקה באוכלוסייה הכללית. חמור עוד יותר הוא השימוש בפעלים פאסיביים כשזה מגיע לפשיעה אלימה של ערבים. ערבים למשל, כבר מזמן לא זורקים אבנים בכותרות. לא. הכותרות הן "אבנים נזרקו" או יש שמגדילים ועושים "אבנים יוּדו".

"מה ההבדל?" אתם שואלים, "הרי אנחנו יודעים שאבנים לא נזרקות מעצמן"

אז זהו, שכן, אנחנו יודעים בראש, אבל בפנים עמוק זה לא מתחבר לאותו מקום. כשמישהו זורק אבנים, הוא פושע. כשאבן נזרקת... זה משהו מקרי, לא מאוד מסוכן... ככה... ירד גשם... השמש זרחה... ציפורים צייצו.... אבן נזרקה.... חתול ילל.... אנשים הלכו ברחוב...

בדיוק אותו האפקט של שפתי-סוכר - אנשים יודעים שזו אותה הסוסה... אבל הפחד שלהם קשור לקינמון, לא לשפתי-סוכר... וכך הם יודעים שזו אותה הסוסה ולמרות זאת לא מפחדים, מתקרבים ונותנים אהבה. 

ההקשרים התת-הכרתיים האלו חשובים מאין כמותם. 

דוגמא מהיום, מארה"ב - אסושיאטד פרס (AP - Associated Press) הודיעה שהיא תפסיק להשתמש בביטוי "מהגר בלתי חוקי" לתיאור של מהגרים בלתי חוקיים. AP איננה הראשונה - ABC כבר שנתיים מתארת אותם בכינוי השיחדשי "זרים לא מתועדים" (Undocumented Aliens). 

"אוה, חורחה הגיע ממקסיקו? זה בסדר, הוא לא בלתי חוקי, הוא רק... בלתי מתועד".

ממש ככה

לא, הוא לא עבר על החוק... הוא רק... לא מתועד.

לפני כשבועיים נעצר בעל חווה הגר ליד גראס וואלי כשהתברר שהוא מחזיק שלושה עובדים מקסיקניים בלתי חוקיים. בעל החווה נעצר ולהגנתו טען כי לא ידע שהם לא חוקיים. "אף אחד לא אמר לי שאני צריך לבדוק אם יש להם מסמכים".אני מכיר את בעל החווה הזה ויודע שהוא ידע שהם לא חוקיים - אתה לא יכול לשלם למישהו בצורה חוקית על עבודה אם הוא מהגר בלתי חוקי, כיוון שאין לו מספר ביטוח סוציאלי אמריקני (שהוא הדבר הקרוב ביותר למספר זהות בארה"ב). העניין הוא שהחוואי חסך כאלף דולר בחודש על העסקה שלהם, ודוגרי לא חשב על כך הרבה, שהרי במוחו הם היו "זרים בלתי מתועדים".

השיחדש מסוכן לדמוקרטיות כי הוא חותר תחת הבסיס לכל דמוקרטיה - חופש הביטוי וחופש המחשבה. השמאל החדש לא התמוטט כפי שאנשים אוהבים לחשוב. הוא עדיין כאן, בין הצללים, עובד לו חרש חרש במטרה להגשים את חזון הקומוניזם העולמי... חוות החיות בדרך, והחזירים רוצים את השוויון, בו הם יהיו יותר שווים מן השאר. השליטה המוחית בחברה האנושית הולכת ומתגברת באמצעות התקשורת העולמית, כלב התקיפה של הדמוקרטיה.

כל מי שקרא את ספרי המופת של אורוול - חוות החיות ו1984 - אמור להזדעק מול החתירה הזו תחת החירות. במקום זאת אנשים חכמים, משכילים ונבונים, יושבים באי מעש, נכנעים לאט לאט לשליטה המוחית. אחרי הכל, "האח הגדול"... הוא רק תוכנית ריאליטי מטומטמת.

חוקי הנשק המטופשים של קליפורניה

טוב, אחרי ניסויים שונים ומשונים, החלטתי לקנות אקדח ברטה 92FS בקוטר 9 מ"מ. 

האקדח עשוי כולו פלדה, הוא כבד, נוח, יושב היטב בכף היד, מגיב היטב לרתע. המחלק האופייני של ברטה נוטה לפחות מעצורים והנצרה הנוספת (איפה שהנקודה האדומה) מספקת עוד שכבה אחת של זהירות.

היום בחנו את האקדח האחרון שרציתי לבחון, Smith and Wesson M&P. הוא נחמד, מדוייק, שוקל מעט יחסית לאקדח שכולו פלדה... אבל האחיזה שלו הייתה לא נוחה לי. אני לא אגיד שהוא לא אקדח טוב, כי הוא כן, אבל הוא פשוט לא ישב לי נוח ביד והתוצאה הייתה חוסר דיוק משווע. די מציק לראות תוצאות גרועות, בייחוד אם אחרי זה בריטני לוקחת את האקדח ביד ומחוררת את המטרה שלה כאילו אין מחר. האמת, היה כל כך מביך שיאללה, הבאתי לכם וידאו לראות בעצמכם. בנוסף M&P, ירינו גם באקדח תופי 38 ספיישל, כי מה לעשות שבריטני אוהבת לירות באקדחי תופי? :)

אחרי שקנינו את הברטה - יש תקופת צינון של עשרה ימים, כך שהאקדח יישמר במטווח עד אמצע אפריל בערך - התחלתי לחפש את שאר הדברים שאני צריך עבורו. ראשית, שתי מחסניות נוספות... ושם נתקלתי בבעיה. בכל ארה"ב כל כלי נשק, תחמושת או מחסנית כרגע פשוט בלתי ניתנים להשגה. היצרניות בכוננות ספיגה מפחד לחקיקה דראקונית נגד כלי נשק, חקיקה שניצניה כבר החלו ברמה המדינתית במקומות "ליברליים" כמו ניו יורק וקליפורניה. בעלי כלי נשק, מבוהלים שמא ימנע מהם להשיג נשק, חלפים או תחמושת, אוגרים בכמויות מכל הבא לי.

כך למשל, התברר לי שמחסנית 10 כדור לברטה 92FS הכפילה את מחירה מאז נובמבר, וכמעט בלתי ניתן להשיג כאלה חדשות. באתר של ברטה מתנצלים אך כל הסטוקים אזלו. נכנסתי לאתרים הגדולים של מכירת אקדחים וחלקים משומשים וגיליתי שאף אחד לא מוכר מחסניות 10 כדור לברטה... לא בגלל שאנשים לא רוצים למכור אלא בגלל שאף אחד מחוץ לקליפורניה לא טורח לקנות כאלו. הסיבה? בקליפורניה יש איסור על מחסניות בנות יותר מעשרה כדורים. בכל שאר ארה"ב אין הגבלה כזו והמחסנית הסטנדרטית לברטה היא 15 כדורים. עכשיו, שימו לב לאבסורד - אין שום הגבלה על כמות המחסניות, ויורה מיומן יכול להחליף מחסנית בברטה בתוך פחות משתי שניות - כלומר ההגבלה הזו לא תוביל לאיזושהי ירידה לכאורה בפשיעה אלימה עם כלי נשק... רק עוד רגולציה חסרת שחר במדינה שמנסה יותר ויותר להצר את החופש של תושביה. מי משלם על האכיפה? משלם המיסים כמובן.

והאבסורד הגדול עוד יותר הוא שכל "מאמצי החקיקה" שעושים עכשיו כדי להגביל את המכירה של כלי נשק ותחמושת גורם לאגירה שלהם. אנשים יוצרים לעצמם מאגרי תחמושת גדולים מתוך פחד שמחר לא יהיה. 

הבעיה בחקיקה פה היא שיהיה קשה מאוד לגרום לאנשים להחזיר כלי נשק או תחמושת. מה שיש להם, ישאר אצלם והם יודעים זאת. יותר מכך, החקיקה המדינתית מלאה חורים. כך למשל, כרגע אי אפשר לקנות סמית' M&P באופן חוקי בקליפורניה בגלל איזו הגבלה ביורוקרטית. אבל, אם אסע בסה"כ 140 ק"מ מזרחה, אחצה את הגבול המדינתי לנוואדה ואקנה שם M&P באופן חוקי לחלוטין, אין שום חוק בקליפורניה שאוסר עליי להכניס אותו למדינה, להחזיק אותו במדינה או להשתמש בו (בצורה חוקית)  בתוך המדינה. רוצים לשמוע משהו אפילו יותר מצחיק? אני לא צריך לנסוע לנוואדה. אני יכול להיכנס לGunsamerica.com ולקנות אחד ממישהו שלא גר בקליפורניה. זה חוקי.

הטמטום הוא שהרבה מההגבלות הן אך ורק על המכירה - לא על ההחזקה והשימוש וכתוצאה מכך, מדינות חופשיות יותר (כמו טקסס ונוואדה) מרוויחות הרבה עסקים בתחום הזה, עסקים שניתן למסות, להרגיל (מלשון לדאוג לרגולציה) ובכך כולם ירוויחו.

אגב, לעבריינים, הגבלות הנשק האלו לא משנות הרבה. הם את הנשק שלהם משיגים בכל מקרה. 

זהו, נראה לי ברברתי מספיק להיום.

שתי מילים אחרונות - מבקר הקולנוע האמריקני האגדי רוג'ר איברט מת אתמול מסרטן בגיל 70. איברט היה תמיד המבקר הראשון שבחנתי כשניסיתי להחליט אם ללכת לראות סרט או לאו. השפעתו על חיי הייתה קטנה אך בכל זאת בעלת משמעות. יהיה זכרו ברוך.

תמונות היום:

שתי התוספות האחרונות לעופות שלנו. האווזונת הצהבהבה היא אלינור והיא אווזה סינית. הברווזונת החומה היא גווניביר, והיא ברווזה מגזע "בן כלאיים זהוב" (Golden Hybrid). צל אוהב אותן :)

אלינור, מלכת המיטה

אתמול בא לבקר אותנו דביבון. 

ירי בסמית' M&P

מכונית מהירה בדרכי עפר (להבין את ההיפראקטיביות חלק 1)

טוב, בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על כמה החברה האנושית לא מבינה מה היא היפראקטיביות ומדוע אנחנו כושלים באופן כה חריף בטיפול בבעייה. היפראקטיביות הולכת והופכת להיות יותר ויותר נפוצה, והפתרונות המוצעים - תזונתיים, פיזיים, התנהגותיים ותרופתיים - כושלים פעם אחר פעם, עם ילד אחר ילד. החולשה הגדולה של מערכת החינוך, מערכת בריאות הנפש וההורים הם אי ההבנה את טיבה של ההיפראקטיביות. הטיפול היום בהיפראקטיביות מתמקד אך ורק בשיכוך הסימפטומים של הבעיה (וכושל אף בכך) ומסיבה זו איננו מסוגל לפתור את הבעיה כלל.

בסדרת הפוסטים הקרובה אני מתכוון להציג במערומיהם חלק ניכר מהמיתוסים לגבי היפראקטיביות ומתכוון להציג את משנתי לגביה, להסביר את טבעה ולהציע "פתרונות" (עוד תבינו מדוע זה במרכאות) לבעיה. 

ראשית, הבהרה. כותב שורות אלו איננו איש מקצוע, איננו רופא, פסיכולוג, איש חינוך או כל דבר אחר. כותב שורות אלו הוא היפראקטיבי בן כמעט 32 אשר עבר טיפולים רבים בחייו שכשלו. כל הדברים שנכתבים פה אינם נמצאים בספרות המקצועית וחלקם יתנגש עם הספרות המקצועית באלימות. אם אתם היפראקטיביים או מחפשים דרך לעזור למישהו היפראקטיבי הקרוב אליכם ואתם מאמינים שהפסיכולוג, מחנך, פסיכיאטר, עו"ס או כל איש מקצוע אחר, יכול להציג בפניכם פתרון - אל תטרחו איתי. רק אם מאסתם בכל הפתרונות שכשלו, בכל ההצעות שלא הועילו, בכל התרופות שלא השפיעו... רק אז שווה לכם, אולי, לשקול את מה שיש לי לומר. 

ואם אתם קוראים שורות אלו ואתם במקרה מחנך, פסיכולוג, רופא או איש מקצוע אחר - תקראו, תפנימו, ותנסו לראות אם אולי, רק אולי, שווה לכם לחשוב על ההצעות שלי, בניגוד לשיטות הקלאסיות שלמדתם ואינן עובדות.

בניגוד לכל "אנשי המקצוע" - אני לא אגיד לכם שאתם חייבים לקבל את כל מה שאני אומר כתורה מסיני. רק... תחשבו על זה.

 
נתחיל ראשית כל בלנסות ולהסביר, פעם אחת ולתמיד, מה היא היפראקטיביות. "איש מקצוע" יאמר לכם שזו היא בעייה התנהגותית במקורה בחוסר איזון בביוכימיה של המוח. הוא ינסה למכור לכם תרופת פלא כזו או אחרת שתאזן את הילד. אם כן, נשאלת השאלה, אם הבעיה היא חוסר איזון בביוכימיה של המוח, מדוע לא נראה שהתרופות עוזרות? הו כן, הן בהחלט מסוגלות להשתיק את הילד ולהשאיר אותו במקום - בדיוק כמו שאם תקשרו אותו ותכניסו לו ממחטה לפה זה ישתיק אותו וישאיר אותו במקום. התרופות מטפלות בסימפטום אך למעשה לא נוגעות במקור הבעיה.

 הסיבה היא שבניגוד לשקר הגדול שמוכרים לכם, היפראקטיביות איננה תוצר של חוסר איזון בביוכימיה של המוח. האם עלה בדעתכם אי פעם מדוע, אם מדובר בחוסר איזון בביוכימיה של המוח, לא נלקחות דגימות, לא נעשות בדיקות פיזיות, אין הגדרה רפואית למה לא מאוזן בביוכימיה של המוח? 
הרי במחלות נפש אמיתיות כמו הפרעה דו-קוטבית, ניתן בקלות להצביע על החוסר איזון, להגיד בדיוק אילו חומרים אינם מופרשים או מופרשים יתר על המידה. תשאלו את עצמכם, מדוע זה לא כך בהיפראקטיביות? 

רק תחשבו על זה.

אז מה היא היפראקטיביות אליבא ד'כותב שורות אלו? היפראקטיביות למעשה איננה מחלה או בעיה. היא בעצמה סימפטום של שינויי התקופה. במובן מסויים, היפראקטיבים הם מתקדמים יותר מאלו שאינם. 
כיצד? 
דמיינו לכם מכונית מהירה מאלו החביבות עליכן. אני נוטה לדמיין פורשה, אבל לשם העניין, כל מכונית מהירה תתאים. יש לה מנוע חזק, מאות כוחות סוס, תיבת הילוכים יעילה, מרכז כובד נמוך ויציב כדי לשמור אותה על הכביש. שימו את המכונית על כביש מהיר, ארבעה נתיבים, ללא הגבלת מהירות - ואתם מתקדמים יפה בנתיבי החיים, יפה מהר, וחלק. 
רדו במחלף שמוביל אתכם, עם אותה המכונית, אל כביש עפר בלתי סלול, עמוס מהמורות וחורים... לפתע אתה מוצאים את עצמכם מקרטעים. כוחות הסוס של המנוע מבוזבזים בהילוך נמוך, מרכז הכובד הנמוך גורם לאבנים ובליטות לפגוע לכם בשאסי... איזה דפק... הלוואי והייתם על איזה 4X4, אפילו אם זה היה סתם ג'פ"ס צה"לי משנת תרפפ"ו....

היפראקטיביים, ככלל, מעבדים קלט במהירות של מכונית מהירה על כביש מהיר. הם מסוגלים לקלוט אלפי ביטים של מידע בכל שנייה ולעבד אותו. הם נוטים לשבת בשקט בסרטים עתירי פניות וטוויסטים, מסוגלים לשבת שעות על בניית עיר בSimCity, ניהול חיי משפחה בSims או אפילו על פעילות יצירתית בלתי מאומצת כמו כתיבה או ציור. תחת מתקפה אינטנסיבית באיזשהו משחק מחשב, הם מרוכזים היטב ולא מאבדים את הקשב או הריכוז. למען האמת, מול מרצה מרתק, הם ישבו בשקט ויאזינו... בעיות הקשב והריכוז מופיעות תמיד - במאה אחוז מן המקרים - כשכמות ואיכות הקלט הניתן להם יורדות. עוד נחזור לזה.

היפראקטיביות איננה תוצר של חוסר איזון בביוכימיה של המוח. היפראקטיביות היא תוצר של חוסר קלט. הסיבה שהיפראקטיביות הופיעה ב50 השנים האחרונות כאילו יש מאין איננה כי לא היה תיעוד - יש תיעוד די והותר של הפרעות נפשיות אחרות גם מאות ואלפי שנים אחורה. קליגולה, מישהו? - הסיבה שהיא הופיעה היא עידן המידע. המהפכה שהביאה הטלוויזיה ולאחריה המחשב והאינטרנט הם הגורמים ל-"בעייה". כשאתם יושבים מול הטלוויזיה או המחשב, המוח שלכם מאבד בכל שנייה נתונה כמות מידע מדהימה. בשנייה אחת של סרט יש 24 תמונות - פריימים - כל אחת מהן מורכבת מאלפי פיקסלים. למעשה, אם אתם קוראים הודעה זו ברזולוציית מסך של 1024X768, בכל שנייה נתונה העיניים שלכן רואות 694272 ביטים של מידע רק על המסך. במספר קצת יותר נתפס, אתם מורידים (רק מהמסך) במהירות גלישה של חצי מגה ויותר לשנייה. אם תוסיפו את כל הקלט הויזואלי שלכם סביר להניח שמהירות ההורדה שלכם תגיע לכמה מאות ג'יגה בשנייה - בואו נראה את ספק האינטרנט שלכם מספק לכם כזו מהירות הורדה, הא? וזה רק הקלט הויזואלי. עידן המידע הביא עימו כמויות בלתי נתפסות של קלט מהיר שדורש עיבוד מהיר. הטלוויזיה והמחשב מכניסים בכם ביום אחד כמות מידע גבוהה משאדם ממוצע ב1913 היה מקבל לאורך שנה שלמה.
המוח האנושי הוא מכונה מופלאה. הוא לומד ומתאים את עצמו למצב המשתנה הזה. הוא מתפתח במהירות כדי לקלוט את שטף המידע הניתן לו, מתנהג כמו מכונית מהירה על כביש נוח... 
ואז.. הוא מגיע לעולם של הדור הקודם. הדור שלא גדל על טלוויזיה ומחשב. הדור הזה הוא עכשיו דור ההורים והמורים והוא לא מסוגל לתפוס את ההבדל בין מהירות העיבוד שלו לבין מהירות העיבוד של הדור הצעיר, "ההיפראקטיבי". פעילויות שההורים תפסו כמלאות מרץ נתפסות על ידי הדור הצעיר כאיטיות, משעממות וחסרות קלט. 
מוח המורגל בעיבוד אלפי ג'יגה של קלט אינטנסיבי מוצא עצמו מאולץ לתוך מערכת חינוך המותאמת לקצב של ראשית המהפכה התעשייתית. מערכת החינוך איטית, כמות הקלט אפסית... מכונית מהירה ורבת עוצמה מוצאת עצמה מקרטעת בדרך עפר משובשת... כל שהרגל רוצה זה טיפה ללחוץ על הגז, כי מה לעשות שפורשה מתנהגת טוב יותר במ100 קמ"ש מאשר ב25 קמ"ש?

אם אתם לא היפראקטיביים, נסו לנעוץ את מבטכם בנקודה ספציפית בקיר ולהתרכז בה. אל תחשבו על שום דבר אחר מלבד הנקודה הספציפית הזו... בתוך שניות לכל היותר, תמצאו את המחשבה שלכם נודדת. אתם תחשבו על מה שכתבתי, או על מה שעבר עליכם היום, על החשבונות, על הדברים שיש לעשות, אולי על הבחורה השקסית  שראיתם עוברת ברחוב או הכלב המעצבן של השכן שנובח כל לילה.... לא תצליחו להתרכז במוחכם ובעיניכם על אותה הנקודה ליותר מכמה שניות. הסיבה? חוסר קלט. 
עכשיו תחשבו שכל דבר שבא במהירות של פחות מכמה מאות ג'יגה של קלט בשנייה הוא מעניין בערך כמו להתרכז בנקודה אחת בקיר... זו היפראקטיביות.

טוב, כתבתי יותר מדי גם כך לפוסט ראשון. אמשיך לדוש בגורמים, בכישלונם של הפתרונות המוצעים על ידי אנשי המקצוע בפתרונות אפשריים ושאר ירקות בהמשך. 

אם יש לכם תגובות, מחשבות, שאלות - תגיבו :) מבטיח לא לנשוך :)


תמונות היום - כדי שיהיה קצת קלט ויזואלי:

רקפות מחוץ למנזר בלטרון

בריטני בעכו

 

בוחן אקדחים

שבועיים עד ליומולדת שלי (כן, כן. יום הולדת, אבל בא לי לדבר בישראלית עילגת לפעמים)....

לא פרסמתי שום דבר פה כבר חודש, בגלל עודף עבודה, עודף פעילות ובעיקר בגלל שהפוסטים שאני רוצה לפרסם ארוכים ולא יוצא לי לסיים אותם. יש כמה בקנה (12 טיוטות ברגע זה) ואני מקווה לפרסם לפחות חלק מהם בשבועות הקרובים.

בשבוע האחרון אני עסוק בעיקר בבחינת אקדחים שונים לפני שאני קונה אחד. להיות שומר בלתי חמוש בארה"ב מקצץ את מקומות העבודה הפוטנציאליים בבערך שמונים אחוז. כחלק מהקורס שומרים עשיתי רישוי לנשיאת אקדח (שומר חמוש צריך רישיון לכך, בניגוד לאזרח מן השורה. הטירוף האמריקני). כיוון שהרישוי הוא פר קליבר, הלכתי על הקליבר הנפוץ והפשוט ביותר לאקדחים חצי-אוטומאטיים - תשעה מילימטרים. היו כאלו שהציעו לי קאליברים של אקדחי תופי (38., 357.), והיו מי שהציעו את 40. אבל החלטתי ללכת על 9 מ"מ משתי סיבות. אחת - אני לא אוהב אקדחי תופי. נכון, הם אמינים, חזקים ובטוחים אבל הם גם כבדים, לא נוחים והחשוב מכל - מוגבלים בכמות התחמושת שלהם. עם כל הכבוד, תוף של שמונה כדורים מקסימום, עם זמן טעינה שנמשך כמה שניות אפילו עם מתפס לטעינה מהירה, לא מוצא חן בעיני. אני מעדיף את היכולת לזרוק מחסנית, להכניס אחת נוספת, לדרוך ויאללה, לעבודה. הסיבה השנייה - מי שנתקל אי פעם בתחמושת 40. אמינה - בוודאי הזה. תחמושת 9 מ"מ מן המפעל היא אמינה ובנוייה היטב, בניגוד חד ל40. הידועים בחוסר האמינות שלהם. בנוסף, אפשר בקלות להשיג Reloads - "כדורים משומשים" - בזול ל9 מ"מ. כמי שמעוניין לירות לפחות 100 כדור בחודש כדי לשמור על דיוק גבוהה ולהתאמן בלי הפסק, Reloads יהיו פתרון זול בהרבה מאשר תחמושת מן המפעל. את התחמושת מן המפעל - אשמור למחסניות השירות שאותן אקח לעבודה.

עד עכשיו בחנתי ארבעה אקדחים - גלוק 17, XD, זיג-זאואר P226 וברטה 92FS. הגלוק והXD מחורבנים לאללה. אני שונא אקדחים מפלסטיק. המשקל הנמוך שלהם איננו יתרון. ההדק שלהם קופצני, הם מתפרקים בקלות ונעילת המחלק שלהם אחורה מכדי שתהיה נוחה. גם הזיג וגם הברטה מצויינים. הזיג יושב נוח מאוד בכף היד הגדולה שלי, הוא מדוייק מאוד ונוח לשימוש. המשקל שלו (כל האקדח עשוי פלדה) מהווה קונטרה נוחה לרתע. ההדק קצת מעניין כשהוא במצב חצי דרוך. הברטה, בערך באותו הגודל, דורש קצת להתרגל אל האחיזה אבל ברגע שתפסתי אותה, כל כדור היה בטווח העשר נקודות. התפעול של שניהם נוח. כרגע, נראה שהברטה יהיה הבחירה (כיוון שברטה חדש עולה 600 דולר, בעוד שזיג חדש עולה 1000 ויותר). 

ביום שלישי בריטני ואני נוסעים למטווח. יש לי עוד שניים לנסות - סמית' אנד ווסון M&P וספרינגפילד מיני - למרות שהמיני קטן מכדי שיהיה לי נוח. בריטני בינתיים תמשיך לבחון רובים שונים לטובת הגנה ביתית מאריות הרים - לאחר שני מקרים בהם תקפו אריות הרים אנשים בסביבה שלנו, החלטנו שבאמת הגיע הזמן. 

כרגע אני נח לאחר שבוע מפרך... 

תמונות היום:

בריטני סופסוף סיימה לבנות את הארנב הזריז - דגם של הציפור השחורה (לינק ליומן הבנייה: http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=573474  )

"אני לא מתעסק עם הישראלי, הוא מוסדניק" (או איך מרגיש קורס שמירה בארה"ב)

אחד הדברים הכי מטרידים בקורס השמירה שאני עושה השבוע הוא כמות הזמן המוקדשת לאיך לכסת"ח את עצמך מבחינה חוקית. אם אדם מתרוצץ באמצע קניון עם סכין שלופה ומאיים על אנשים ושומר במדים מנטרל אותו תוך שימוש במינימום הכוח הנדרש ואז אוזק אותו ומחזיק אותו עד בוא המשטרה - הוא חשוף לתביעות בלי סוף. 

"ברוך הבא לקליפורניה" אמר לי המדריך (בעצמו בריטי לשעבר שהיגר לארה"ב לפני 15 שנים) כשאמרתי משהו על זה.

אז כן, כשאתה עובד כשומר בקליפורניה, דע לך שפורץ חמוש שזה עתה עבר על סעיף 245 לחוק העונשין (תקיפה בנשק קטלני) עדיין עשוי לתבוע אותך על כך שמנעת ממנו להרוג את מטרתו...

טירוף, אבל זה העולם. אני לא צריך לאהוב את זה, רק לקבל את זה ולדעת שאם אני עובד נכון וחכם - וזה יותר קל לומר מלעשות, בואו לא נשלה אף אחד - אז אני די מכוסה :)

על חגורת הנשק של שומר ממוצע בארה"ב יש משהו כמו עשרה ק"ג של ציוד. פנס, מכשיר קשר, לפחות זוג אזיקים אחד (עדיף שניים - אחד רגיל ואחד אקסטרא לארג', עוד נחזור לזה), נשק פחות-מקטלני (תרסיס פלפל, שוקר חשמלי, טייזר וכו'), אלה (נשק שיכול לשמש כשנשק קטלני או בלתי קטלני בהתאם לשימוש הנכון) ואקדח... בעת עימות, החלק החשוב ביותר, מדגישים בקורס חזור והדגש, הוא לזהות נכון מה הוא מינימום הכוח הנדרש כדי לנטרל את הסיטואציה. אל תשלוף אקדח על מישהו אם שימוש באלה יספיק. אל תעשה שימוש באלה במקום שבו תרסיס פלפל או שוקר יספיקו. אל תשתמש בשום דבר במקום שבו אתה יכול פשוט לפתור את העניין בדיבורים וכו'... למי שמכיר את הסיפור עם ג'ורג' צימרמן והירי בטרייבון מרטין, יש לי חדשות עבורכם: לא משנה אם אתם מאמינים לגרסא של צימרמן או לאו, צימרמן אשם חלקית בכך שהמצב הגיע לשימוש באקדח כיוון שלא היו לו אופציות פחות קטלניות. הוא לא היה חמוש באלה, לא היה מצוייד בנשק פחות-מקטלני... כשזה הגיע לקרב פיזי, צימרמן היה במצב שבו אקדח היה האופציה היחידה וזו הייתה הפאשלה שלו, בלי קשר להאם היה מדובר בהגנה עצמית או לאו. לקח שחשוב לזכור.

הקורס עצמו סבבה. מחר היום האחרון של הקורס ויהיה חבל להיפרד מכל החבר'ה (14 אנשים בכיתה). במה שמרגיש כצעד בלתי נמנע החלקתי ישר לתוך התפקיד של ליצן הכיתה. בתור ישראלי, הפרספקטיבה היחודית שלי על אמריקה מאפשר לי להגיש בדיחות שאף אחד אחר לא היה מסוגל לספר בלי שמישהו ינסה לתבוע אותו... החבר'ה די תפסו על זה טרמפ והבדיחות בכיתה יוצרות אווירת לימוד טובה. וכך יצא שבמהלך אימונים בשימוש נכון באזיקים, מצאתי את עצמי עומד מול ניק, 1.92, משקל 160 קילו. אני, עם כל המטר שבעים וטיפה, מרגיש טיפה מאויים מול בחור כזה גדול. המדריך מעביר לי את זוג האזיקים שהם אקסטרא-לארג', כי מה לעשות שהאזיקים הרגילים לא מספיק גדולים. אני תופס את ניק, די בעדינות, כי דוגרי, מי רוצה לעצבן מישהו כזה גדול? אני מנסה להחליק את האזיקים על ידיו, נכשל באופן היסטרי... הוא קולט שאני קצת עצבני במעמד הנוכחי ואומר "אני נכנע, אני לא מתעסק עם הישראלי, הוא מוסדניק, הוא יעשה לי תרגי בקוואב מעעע-געעע (יעני קרב מגע)"... אני צוחק ובלי לשים לב, שם את האזיקים על זרועותיו, לוחץ נכון, והופה, הוא אזוק... 

במציאות, לא נראה לי שאעשה דבר כזה בלי גיבוי.... פאק....

יהיה צורך להתאמן ולהתאמן ולהתאמן על כל מה שלמדתי השבוע כדי שהכל יהפוך להיות קל, מהיר ובלי מחשבה.... 

תמונות היום:  גשר (שער) הזהב בסאן-פרנסיסקו, עטור עננים. בריטני ואני בפריסקו, בריטני ואני מעל העיירה וושינגטון, קליפורניה. הדגם של "הכנף המעופפת" של בריטני, שזכה בתחרות הדגמים של יריד גראס וואלי 2012..

זר של שושני סטארגייזר (הרפתקאות רוג באמריקה פרק חמישי, נדמה לי)

טוב, שבתי, אחרי איזה שבוע וחצי של לשכב במיטה עם 40 מעלות חום, גרון חסום וכלב שבוהה בי בעיניים גדולות חומות ומודאגות... 

ביום שני, עם 39 מעלות חום וחרא של מצברוח מצאתי את עצמי שוב נוהג דרומה אל האקדמיה לאבטחה בשביל שמונה שעות של עזרה ראשונה בסיסית. חזרתי על הרבה דברים שכבר ידעתי (הנשמה מלאכותית, עיסוי לב-ריאות, סטים של 30 על 2 במשך חמש דקות) ולמדתי שני דברים חדשים - שימוש בדיפיברילטור נייד (מהסוג שנמצא, כך נדמה, בכל בניין משרדים בארה"ב) ושהצלב האדום האמריקני (שמאשר את הקורסים האלה ומנפיק את התעודה המתאימה בסוף היום) לא מלמד אנשים לבדוק דופק בעורק התרדמה (הקארוטיס בלעז). למה לא? כי יותר מדי אנשים לא מצליחים לבדוק בצורה מיטבית ומבזבזים זמן יקר.

אז נכון, אם בנאדם ללא נשימה, עיסוי לב-ריאות יהיה, כנראה, הכרחי בלאו הכי, אבל מה לגבי שימוש באותו דיפיברילטור נייד. הרי ידוע - לפחות, אני מקווה שהקורא היקר יודע - שההלם החשמלי לא גורם ללב שעצר להתחיל לפעום מחדש. להיפך. הוא עוצר את הלב לשבריר שנייה, בתקווה שהמוח יתעשת ויאתחל את הלב, כמו מחשב מגמגם אחרי שלחצתם על כפתור הריסט. 

אז מה קורה אם אתם נותנים שוק מדיפיברליטור לאדם בלי נשימה ועם דופק? בפוטנציה, החמרתם את המצב. אז נכון, הדיפיברליטור הנייד אמור לזהות דופק באופן עצמוני... אבל המכשירים האלה ידועים לשמצה באנליזה שאיננה תמיד נכונה ואם הוא לא יקלוט דופק אצל אדם עם דופק ויזפזפ אותו... אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה.

אז עניתי על השאלות במבחן המסכם כפי שהצלב האדום האמריקני רוצה שאענה וידעתי שאמשיך ללכת עם הנוהל של בדיקת דופק בקארוטיד במקרה חירום אמיתי. 

חוץ מזה, הייתי בבית כל השבוע, חולה מת ומדמדם לעיתים... בריטני חשבה לקחת אותי לבית חולים בנקודה מסויימת אבל שכנעתי אותה שלא צריך. איך ידעתי, אתם תוהים? לא פעם ראשונה שיש לי כזו דלקת גרון. היו לי שלוש כאלה בעבר, כולן הרגישו אותו הדבר בדיוק, בראשונה הגעתי לבית חולים ותקעו לי אינפוזיה, רשמו לי אנטיביוטיקה ואז החליטו שזה בעצם ויראלי (תודה רבה, קפלן, לא יכולתם לוודא לפני שתקעתם לי אנטיביוטיקה?).

אתמול יצאתי לראשונה מאז יום שני... אתמול היה יום חמישי ה14, יום ולנטיינז... התלבשתי במיטב המחלצות, גררתי את בריטני (והכלב) למסעדת קיינז הזכורה לטוב, שם כבר חיכה, כאילו במקרה, זר שושני סטארגייזר לבנים, על השולחן. בהתחלה היא הסתכלה על הזר בלי להבין מדוע יש כזה דבר גדול באמצע שולחן האוכל . רק אחרי שהתיישבה והזיזה את הזר כדי שתוכל לראות אותי, קלטה לפתע שזה השולחן היחיד שעליו יש שושנים.... ובתזמון מושלם אישה שישבה שני שולחנות מאיתנו לחשה לבן זוגה בלחישה רמה שנשמע היטב בכל המסעדה "היא קיבלה זר פרחים"... נוטפת קנאה, האישה הזו. אין לי ספק שבן זוגה ישלם על כך... האוכל היה מעולה - בריטני אכלה טורטליני גבינה ברוטב שמנת, אני אכלתי פסטה, שרימפ וזנב לובסטר... וכל שלוש דקות מישהו שעבר לידנו עצר כדי לנעוץ מבט בזר הריחני....

כשיצאנו, בריטני התעקשה להחזיק את הזר (בעוד שאני מחזיק את קופסאות הטייקאוואיי) וזה אמר הכל... 

שיחקתי אותה :D

טעות בניווט (כמה מביך)

אז היום הייתי אמור להתחיל את הקורס שומרים... רק מה, טעות בניווט בגלל הוראות לא בהירות של גוגל מפות גרמה לי לאחר ולהפסיד את תחילת הקורס ואילצה אותי לדחות את הקורס בשבועיים :(

אז מה קרה? בואו נראה איך הוראות הניווט האלה ייראו לכם:

ביציאה 14-בי 95, השתלב בכביש הטבעת לכיוון שדרות וואט, כביש הטבעת וכביש 99... המשך בדרך זו כ14 קילומטרים.

עכשיו בואו ותבינו - יציאה זו (מן הכביש הבינמדינתי 80) היא בעצם שלוש יציאות ביחד - 14-איי לשדרות אובורן, 14-בי לשדרות וואט ויציאה 95 לכביש הטבעת של סקרמנטו. מה לדעתכם היציאה הנכונה?

טוב, נחזור להתחלה... אז, יצאתי מהבית בשבע ורבע בבוקר שעון מקומי כדי להגיע לאקדמיה במערב סקרמנטו ברבע לתשע. פאקינג שעה ורבע נסיעה, פלוס עוד רבע שעה מרווח ביטחון למקרה שתהיה טעות כלשהי בניווט. 

במהלך הנסיעה מצאתי את עצמי מהרהר על צריכת הקפאין האמריקנית וכיצד היא מתפרשת לא נכון בארצנו הקטנטונת. האמריקנים צורכים קפאין בכמויות מפחידות. מעבר לקפה (המחורבן) ומשקאות האנרגיה, יש פה כל מיני "תוספים" כאלה ואחרים שמתיימרים לתת "חמש שעות של אנרגיה", אף כי עושה רושם שחלק ניכר מהם גם מגדיל את הסיכון לטרשת עורקים או התקף לב. בארץ ובאירופה זה נתפס כעוד אחד מן השגעונות האמריקניים. רק מה - כשאתם צריכים לקום בשש בבוקר על מנת להגיע לעבודה בתשע ואז לא לחזור הביתה עד שבע בערב פלוס מינוס - גם אתם תתחילו לחפש מקורות מרץ. הבעיה האמריקנית היא מרחקי הנסיעה הגדולים. שעה וחצי נסיעה לעבודה זה די סטנדרטי פה ובהתחשב בתנאי העומס, שעתיים זה גם לא יוצא מן הכלל. 

בכל אופן, כשהגעתי אל הירידה מכביש 80, חשבתי בתחילה להמשיך לכיוון יציאה 95 (לכביש הטבעת) אך כשהגעתי אל שלוש היציאות קלטתי לפתע שיציאה 14-בי לכיוון שדרות וואט היא הראשונה - ולא יכולתי להגיע אליה. ברגע של חשש וחוסר אמון ביכולת הניווט שלי, ירדתי ל14-איי לשדרות אובורן, הסתובבתי במשך שבע דקות כדי להגיע חזרה לשדרות וואט ואז המשכתי משהו כמו עשרה קילומטרים, עם רמזורים כל שלוש מאות מטר, לפני ששדרות וואט הסתיימו בצומת טי המובילה אותי חזרה מזרחה... בנקודה זו הבנתי שטעיתי. השעה הייתה עשרה לתשע בבוקר והיה לי ברור שאאחר באופן רציני. לקח לי משהו כמו 40 דקות נוספות לחזור על עקבותיי, לרדת לכביש הטבעת (יציאה 95 אותה חשבתי במקור לקחת הייתה הנכונה) ולהגיע אל האקדמיה. כשהגעתי התברר לי שבאיחור של יותר מ20 דקות אי אפשר להכניס אותי לכיתה, כיוון שהחוק והביורוקרטיה מחייבים שהקורס יהיה 80 שעות. אז נאלצתי לוותר על הקורס של השבוע ולהירשם מחדש לקורס בעוד שבועיים. בנוסף, הסתבר לי שאני צריך לדחות את הקורס לנשק מוסלק - כי הוא יוצא על ה14 בחודש, הוא וולנטיינז דיי. 

אז שרפתי 300 קילומטר בערך על נסיעת סרק... איזה דפק

ומה שהכי מעצבן זה שאם הייתי נותן אמון בחוש הניווט שלי - שאני יודע מניסיון שהוא יעיל - זה לא היה קורה. דפק.

תמונות היום: שתי תמונות מתצוגת סוסי העבודה השנתית של גראס וואלי, שנת 2012. הראשונה - סוס משא בלגי מושך עגלה. השנייה - אני וסוסת משא בלגית. לשם השוואת גודל - גובהי כמטר שבעים וחמש

מתכון לפיצה עבה תוצרת בית

בשנים האחרונות בריטני ואני מנסים כל מיני מתכונים ובישולים שונים ומשונים. לאחרונה החלטנו לנסות להכין פיצה מאפס (וסליחה, קארל סאגן, לא מן האפס המוחלט, שכן לא בא לנו להמציא את היקום). המתכון הראשוני עבד היטב ולכן משם הלכתי הלאה, לפיצה עבה, והתוצאה נפלאה :)

מצרכים:

שמונה גרם שמרים יבשים 

כפית סוכר

כוס מים חמים 

שתי כוסות וחצי קמח לחם

שתי כפות שמן זית

כפית מלח

 בזיליקום, אורגנו

שתי כפות ריקוטה

שש עגבניות

חמישים גרם מוצרלה מגוררת

תוספות כפי שאתם אוהבים

 

 

הכנה:

א - בקערה בינונית, ממיסים את הסוכר והשמרים במים החמים. מכסים במגבת ונותנים לזה לעמוד במשך עשר דקות.

ב - מוסיפים את השמן, המלח והקמח. מערבבים ולשים עד ליצירת גוש בצק אחיד. נותנים לזה לעמוד במשך חמש דקות נוספות.

ג - חותכים את הבצק לארבע חתיכות פחות או יותר שוות ומרדדים אותן עד שהן שטוחות למדיי. מורחים את הריקוטה על שתיים מתוך ארבע החתיכות (כף לכל אחת) ואז מכסים את שתי החתיכות עם הריקוטה בשתי החתיכות האחרות ומהדקים את הקצוות. מרדדים בעדינות כדי לשטח את הפיצה. 

ד - מרסקים את העגבניות במעבד מזון עד ליצירת עיסה ללא חתיכות גדולות. מוסיפים מלח, פלפל, אורגנו ובזיליקום לפי הטעם. מורחים על שתי הפיצות.

ה - מוסיפים את התוספות והמוצרלה המגוררת.

ו - אופים בחום של 230 מעלות למשך כעשר דקות.

בתיאבון

הסבה מקצועית (הרפתקאות רוג באמריקה פרק 3)

כן, אני יודע שהבטחתי פוסט על הכלכלה האמריקנית (וזה יהיה וידאו-בלוג, לא סתם) אבל אני מתעצל לערוך את הוידאו אז תחכו עם זה עוד יום יומיים...

בינתיים, אני עובר הסבה מקצועית. החל מיום שני הקרוב, שבועיים של הכשרה כדי לקבל רישיון לעבוד כשומר. רישיון? אתם תוהים. אכן. רישיון. בקליפורניה כדי לעבוד כשומר, אפילו סתם כשומר בפתח קניון, צריך רישיון מיוחד. צריך לעבור קורס של 40 שעות, פלוס אקסטרות אם רוצים לקבל עבודה טובה... 

אז זהו, במבט לעתיד, שלא נראה טוב במיוחד עבור אנשים במקצועי, כדאי להתחיל לחשוב לכיוונים אחרים, ושומר זו עבודה נאה, שיכולה בכיף להכניס משהו כמו 11 דולר לשעה כמעט מההתחלה. לא מושלם - אבל לא רע. אז ביום שני מתחיל הקורס 40 שעות - חמישה ימים, שמונה שעות ביום, פלוס פאקינג שעה וחצי נסיעה בכל כיוון לסקרמנטו... יופי של שבוע יהיה לי.

אחרי זה, עד סוף החודש, האקסטרות - עזרה ראשונה (אני יודע, אך צריך רישוי כדי להגיש עזרה ראשונה פה), נשק מוסלק (יעני אקדח) ואלה (כי מה לעשות, נגמר לי הרישיון לפני חצי שנה) דפק. 

בסופו של דבר יהיה טוב. עבודה כבר יש באופק... האח הביולוגי של בריטני מצוי בעסק ויכול לסדר לי עבודה, כנראה. אם לא, אני מכיר עוד כמה אנשים שעליהם אני יכול לסמוך קצת יותר... 

כלכלת ארה"ב עומדת להתמוטט.. אבל אני מאמין שאהיה מוכן כשזה יקרה.

שבת שלום לכולם

תמונות היום:

כמה גדול הוא מפציץ בי-52? ההורים של בריטני חוסים בצילו. מטוס קונוואיר אף-106 דלתא דארט משגר טיל. המדריך לזיהוי אמל"ח לעיתונאי המתחיל - אם זה לא היה כל כך נכון זה לא היה מצחיק.