לירות או לא לירות, זו השאלה (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

“היי, תעזבי את המכונית!” אני אומר.

הבחורה, צעירה ונאה, מפסיקה לנסות לפרוץ את הדלת.

“זה האוטו שלך?” היא שואלת, פונה לכיווני

“לא, אבל זה לא האוטו שלך,” אני אומר

“זה אוטו יפה,” היא אומרת. שפת הגוף שלה רועדת, עצבנית. היא בקריז, אולי, “אני צריכה את הכסף...”

“אני נותן לך את ההזדמנות להסתובב וללכת,” אני אומר בתקיפות.

היא שולחת יד מאחורי הגב. הופה! המצב נעשה מכוער! היד נשלחת אל הגלוק ומרימה אותו כמו מעצמה. הבחורה שולפת אקדח משלה, מביאה אותו לצד הגוף.

אדרנלין זורם לי בדם בטירוף מוחלט. כפות הידיים מעקצצות. זרמים חשמליים נעים במורד הגב. כל שערה בגוף סומרת ועור ברווז עצבני מכסה את גופי. הגלוק מתרומם, הכוונת הקדמית והעין מתיישרות ביחד. המוח החושב – זה שעוד עשוי היה להסס – נזרק אל מושב הנוסע בעוד אהוד האחר, האינסטינקטיבי, הבלתי חושב בעליל, תופס פיקוד. אני מרגיש כמו צופה בעוד גופי פועל על טייס אוטומאטי.

“תזרקי ת'אקדח!” אני צורח עליה

האקדח שלה מתרומם. אולי היא לא ציפתה שגבר ירה בבחורה נאה שכמוה. מזל ביש, אחות שלו. המוח שלי מתעקש שזה לא אמיתי בעוד הטייס האוטומאטי סוחט את ההדק. היא מתמוטטת לפני שהספיקה לכוון. אני מוריד את האקדח לכיוון הרצפה...

והאורות נדלקים.

“בואו נראה את זה עוד פעם" אומר המדריך ומציג בפנינו את הסרטון. בריטני ואני צופים בסרטון של הבחורה המנסה לפרוץ את הרכב. במבט שני ניתן לראות את האקדח מציץ ממכנסיה כשהיא מפנה את הצד אלינו.

“יש הרבה גברים שלא לחצו על ההדק בסצנריו הזה" אומר המדריך.

“כשזה מגיע לחיים שלי, אני מאמין בשוויון זכויות,” אני צוחק, מנסה להתעלם מהעובדה שיש איזה רעד בברכיים בעוד האדרנלין משתחרר.

אנחנו נמצאים באיזור התעשייה של מערב סקרמנטו, בסימולטור הירי הטקטי של איים-יו-ניישן (Aim-U-Nation). הסימולטור מציג בפנינו תסריטים מעשיים. אקדחי הגלוק הוסבו לירי קרן לייזר אך מחסניות של אוויר דחוס מספקות את תחושת הרתע כשאתה לוחץ על ההדק. זה מרגיש אמיתי... אמיתי מדיי, במובנים מסויימים. התסריטים כולם קצרים למדי – נאמנים לגישה האמריקנית לפיה מרבית מקרי הירי קורים בתוך חמש שניות, במרחק של פחות מחמישה מטרים ונגמרים בתוך פחות מחמש יריות. למרות הזמן הקצר, אתה מוצא את עצמך נמשך לתוכם, חש באותה האינטנסיביות שאתה חש במקרי חירום אמיתיים.

“פעלתי על טייס אוטומאטי" אני אומר ומציין שזה מעולם לא קרה לי במשחקי וידאו או משהו דומה. הריאליזם כאן היה כל כך אמיתי עד כי המוח החליט שהוא באמת אמיתי ונתן את הפיקוד לאהוד אחר, אהוד שלא חושב, לא מנתח, לא מבזבז את הזמן על פעילות בלתי חשובה כשהחיים עומדים על הפרק.

תורה של בריטני. אין לה את אותו הניסיון שיש לי עם מצבי חירום והיא מורגלת בירי מטווחים בלבד. בואו נראה איך היא תגיב למצב אמיתי.

התסריט: היא נכנסת הביתה ומגלה שודד בסלון, אוסף דברים לתוך שקית ניילון גדולה. בריטני מרימה את הגלוק מיד. “היי, צא מהבית שלי!” היא צועקת על הסרט המוקרן על קיר החדר. הצעקה שלה מהדהדת בחדר. אני תוהה לרגע אם הצעקה שלי לבחורה עם האקדח הייתה כזו מהדהת ומודה בפני שעצמי שאני כנראה הייתי רועש עוד יותר...

השודד שולף אקדח, בריטני סוחטת את ההדק והוא נופל. ירייה אחת, למרכז המאסה. בלי יריות לראש, בלי פגיעות קריטיות, בלי בונוס נזק. החיים הם לא משחק מחשב.

סימולטור הירי הטקטי הוא עסק די חדש – חודשיים בסך הכל, אומר לי סטיב, בעל חנות הנשק שבה ממוקם הסימולטור. הוא מציג בפניך תסריטים מעשיים, בלי כל השטויות ההוליוודיות. ומאלץ אותך לפעול מהר, להחליט היטב ולירות במדויק. לא כל התסריטים, אגב, מסתיימים בירי. מיד אחרי הפורץ של בריטני מצאתי את עצמי מול פורץ בתסריט דומה, המסתובב בסלון כשהוא אוחז בארנק נשי ומחטט בתוכו. כשהוא נתקל בי הוא התווכח, צעק... ואז ברח דרך הדלת כשהוא אוחז בארנק עדיין. באופן טבעי, לא יריתי (כיוון שלכל אורך הדרך הוא לא באמת היווה איום).

“למה לא ירית?” שאל המדריך

“לא היה צורך,” עניתי, “זה רק ארנק"

“תתפלא כמה אנשים ירו בגנב הזה" הוא צוחק.

אני מתאפק לא להוציא איזו הערה מתנשאת על כך שרק אמריקאי יירה בגנב שלא מהווה איום. גם מתנשא, גם לא מדוייק וגם חסר טעם. טוב שסתמתי את הפה.

מרחק הנסיעה מהבית עד לחור הזה במערב סקרמנטו הוא בערך שעה וחצי. לקח לנו קצת יותר כי בין לבין עצרנו בשביל לתדלק את האוטו. נסיעה ארוכה בשביל שעה וקצת בסימולטור הטקטי.

בזמן שאנחנו נכנסים אל האוטו, בריטני אומרת שהיה שווה כל רגע. היא עוד לא יודעת חצי מזה, אני חושב לעצמי בחיוך. היום אנחנו עושים יום כיף בסקרמנטו והסימלטור היה רק עצירה אחת. השנייה כבר בדרך. אנחנו נוסעים למרכז העיר, לדאון-טאון של סקרמנטו. “אכפת לך אם נעצור לאכול משהו?” היא שואלת.

“אחרי העצירה הבאה,” אני מבטיח לה. היא לא יודעת מה אני מתכנן...

אנחנו עוצרים בדאון-טאון של סקרמנטו, מול מסעדת "הטעם הלבנוני של מעלוף".

“היום,” אני אומר לה, “אנחנו אוכלים בטעם של בית"

די רחוק לנסוע עד סקרמנטו בשביל טעם של אוכל מזרח תיכוני אבל בהתחשב בזה שכבר שנתיים לא אכלנו ואנחנו בסביבה ממילא, בהחלט הגיע הזמן...

הצוות, לבנוני כולו, פורס בפנינו צלחות סלטים – חומוס, טחינה, באבאגנוש, טבולה, לאבנה... בריטני ואני מתמוגגים מהטעם. הפיתות הן פיתות אמיתיות, החומוס לא היה מבייש אף מסעדה ברמלה או עכו... למנה עיקרית אנחנו מזמינים לאפות עם שווארמה. אלוהים, כמה זמן לא אכלנו שווארמה...

הטעם כל כך טוב שכמעט עולות לי דמעות בעיניים...

הנסיעה הביתה ארוכה, הכלב חורפ במושב האחורי, בריטני חורפת במושב הנוסע... ואני, עם חיוך מטופש, שר שלמה ארצי (משתדל לא לזייף) לעצמי על הכביש הבינמדינתי 80...

אתמול היה טוב... ויהיה גם מחר...

 תמונות היום, כי איך אפשר בלי: ארנבון בר סקרן באיזה חור נידח במדינת וושינגטון. הר שאסטה (Mount Shasta) בצפון מדינת קליפורניה, אחד ההרים הכי גבוהים בקליפורניה, צל ב2009 בפרוות החורף שלו כשעוד היה חצי גור

תצוגת סוסי העבודה של גראס וואלי

הערת אגב - יהיו פה הרבה תמונות וכל הגלריה נמצאת בלינק הבא, אם באמת מעניין אתכם.

בסוף השבוע הזה נערכה תצוגת סוסי העבודה השנתית של גראס וואלי, הדראפט-הורס קלאסיק (ראו תמונות היום). התצוגה היא פסטיבל שנתי המתחבר ישירות עם ההיסטוריה של גראס-וואלי. זה לא סתם שסמל חצר הירידים של גראס וואלי הוא סוס משא המושך גזעי אורן זפת. הקלאסיק הוא הפסטיבל הגדול ביותר בגראס וואלי חוץ מהיריד המחוזי השנתי. סוסי משא מכל ארה"ב וקנדה מגיעים ומציגים לנו כישורים מודרנים וארכאיים כאחד. ישנה תצוגה של עגלות וכרכרות משוחזרות שהיו בשימוש במקצועות שונים, תצוגת משיכת גזעים, עבודה שסוסים משמשים בה עד היום כיוון שהם נוחים יותר לשימוש מטרקטורים, לא זקוקים לדרך סלולה והם גם לא מזהמים ולא מזיקים לסביבה. ישנן תחרויות של עגלות עם סוס אחד, קבוצה של שניים, ארבעה ואף שישה. התחרות עם שישה סוסים היא התחרות המרכזית, המקבילה לתחרות ה100 מטר ריצה בין מקצועות האתלטיקה הקלה.

. רבים מהמשתתפים הם סיפורים מרתקים בפני עצמם. קחו למשל את רוקינג ראנץ' המקומית, שמשמשת כחוות שיקום לסוסים שעברו התעללות. בדרך כלל רוקינג ראנץ' מופיעה עם סוסי רכיבה רגילים בין התחרויות השונות, הן כדי להגביר את המודעות להתעללות בסוסים והן כדי לגייס תרומות. השנה, רוקינג ראנץ' השתתפו בתחרויות עצמן עם צוות טלאים המורכב מסוסת קליידסדייל (סוסי הבאדווייזר המפורסמים) זקנה וסוס משא בלגי צעיר ועם עגלה שהורכבה בעבודת יד מלאת אהבה. החווה לא יכלה להרשות לעצמה לשלם את מחיר ההשתתפות בתחרויות עצמן אך משתתפים אחרים התכנסו ביחד ועשו מגבית כדי לשלם עבור החווה. כאלה המשתתפים בתצוגה הזו. הסוסים מביאים אנשים טובים לגראס וואלי.

בין תצוגה לתצוגה, פרימן יודר (Freeman Yoder) מ"פרצ'רונים צעירים חיים" מסייע לקירק מסנג'ר לתקן רתמת עור שנקרעה. קירק מסנג'ר הוא אדם מרתק בפני עצמו. הוא מציג את סוסיו כדרך לשמר את זכרון אחיו מארק שנהרג בתאונת דרכים לפני מספר שנים. בזירת התצוגה, בתו של מארק, דקוטה, יושבת לצד הדוד קירק על מושב הנהג של העגלה. קירק לא היה מעוניין לנהוג את סוסי המשא כשאחיו היה בחיים. אחרי שמארק נהרג, קירק לקח על עצמו את החווה של מארק כדי לשמר את עבודת חייו של אחיו. בכל פעם שהעגלה נמשכת לתוך הזירה על ידי סוסי המשא הענקיים של חוות מסנג'ר,  הקהל של גראס וואלי פורץ בקריאות עידוד, אף כי מארק מסנג'ר לא היה מגראס וואלי או אפילו מקליפורניה. פרימן יודר – נולד לאימו חצי שנה אחרי שנמלטה בעור שיניה ממזרח גרמניה (ולכן נקרא שמו פרימן – איש דרור) הוא מתחרה ישיר עם חוות מסנג'ר. שניהם מציגים סוסי פרצ'רון – סוסי משא צרפתיים שחורים וגדולים. קשה לקבוע מי מהם מגדל סוסים טובים יותר ובתחרויות הם בדרך כלל נלחמים על המקום הראשון והשני. היריבות בזירה היא בלתי מתפשרת אבל מחוץ לזירה, פרימן יודר יושב ליד סוסי הפרצ'רון של קירק מסנג'ר ועוזר ליריב לתקן את הרתמה, תוך שהם מפטפטים בלי הפסקה על הסוסים שלהם.

קירק מסנג'ר איננו היחיד שמציג לזכר מישהו. ארלן ווארינג, מבלאקפוט, איידהו, עיטר את העגלה השחורה שלו בכיתובים ועיטורים ורודים. הסיבה, למדנו במהרה, היא שגברת ווארינג, שהייתה הכוח המניע מאחורי חוות ווארינג, נפטרה לפני כחודשיים מסרטן השד. במקומה, לצד ארלן הנוהג בעגלה, יושבת הבת צ'נסי. הקהל עומד על רגליו בהצדעה שקטה בעת שהעגלה נוסעת מסביב לזירה. לגברת ווארינג מגיע הרבה כבוד. לפני שלושים שנה, כשהיא וארלן הקימו את החווה, מספר סוסי הפלך האנגליים (English Shire Horse) באמריקה עמד על 25. מספרם בעולם כולו עמד על 150. היום, מספרם עומד על 25000 ואם אתם נפגשים עם סוס פלך אנגלי, 99.9% סיכוי שהוא קשור איכשהו לסוסי הפלך של חוות ווארינג. 

העגלה של ווארינג נמשכת על ידי זוג סוסי פלך אנגליים

לעוצמה הטבעית של הסוסים מצטרפת ההתפעלות מכישוריהם של נהגי העגלות.. קחו לדוגמא את אנטוני קנכט מחוות קסטגנסו בסונומה, קליפורניה. מאז שירש את חוות סוסי הקליידסדייל מסבא שלו, טוני קנכט נאלץ להתמודד עם בעיה של פניות.

“כשאני קושר שישה סוסים, שניים שניים,” הוא מסביר לבריטני בעודו משגיח על בנותיו העסוקות בלעטר את הסוסים לקראת הגמר, “המרחק ביני ובין הראש של הסוסים המובילים הוא בערך שנים-עשר מושבים ביציע. כל מה שיש לי במרחק זה זה רק את המושכות – חתיכת עור ארוכה – ואת הקול שלי".

הבעיה יותר מסובכת מכפי שנדמה. בקבוצה של שישה (מה שנקרא Six Up) סוסים, שני הסוסים הקרובים ביותר לעגלה מספקים את המעצורים, השניים באמצע מספקים את הכוח ושני הסוסים מקדימה הם ההגה. סוסים הם מטבעם חיות עדר ואם המוביל לא יפנה, אלה שאחריו לא יפנו גם הם, ולא משנה כמה הנהג יצעק וימשוך במושכות.

הפתרון של טוני – ללמד את הסוסים מה זה ימין ומה זה שמאל. בראש השישייה שלו נמצאים ג'יי ואלווד, שני סוסים מסורסים – "ככה שיש להם רק מוח אחד,” הוא צוחק אלינו – אשר אומנו ספציפית לפעול כהגה. אלווד נמצא משמאל, ג'יי מימין. כשטוני רוצה לפנות, הוא קורא בשמו של הסוס בצד שאליו הוא רוצה לפנות. בוידאו למטה (שצולם שנה שעברה) אפשר לשמוע אותו קורא לאלווד כשרצה לפנות שמאלה. אגב אלווד, הסוס עומד לו בסטואיות מושלמת כשחבורת ילדים קטנים מתרוצצת מתחתיו בצעקות ונפנופי זרועות. סוס רגיל היה נלחץ ומתחיל לעשות שטויות מדבר כזה – תנועות מהירות, צעקות, זו בדיוק הדרך לגרום לסוס להיכנס לפאניקה. אלווד עומד שם, לא מתרגש בכלל ומתבונן בנו בהבעה של "נו, מה יהיה?” אני מתקשה לא לצחוק מול המבט הזה. הצחוק לא יוצא, מתוך ידיעה שאותו מבט משועמם ובלתי מתרגש יהיה בעיניו של הסוס הזה כשהוא יוביל את העגלה וחמשת הסוסים האחרים בזירה. אין לו את העוצמה המקושרת בדרך כלל עם סוסי קליידסדייל. הוא לא עוצר נשימה כמו סוסי הפרצ'רון השחורים. הוא סוס זקן ויציב שלא מתרגש משום דבר וזה טוב מספיק. בשנה שעברה, טוני קנכט סיים במקום הראשון בשני מקצועות של שישה סוסים - תחרות העגינה (ראו הוידאו משנה שעברה) ותחרות הSix Up, כשהוא משאיר מאחוריו את הפרצ'רונים של יודר ומסנג'ר.

הוידאו של טוני קנכט זוכה בתחרות העגינה בשנה שעברה

 העגלה של טוני היא דבר מרתק בפני עצמו. זו עגלה משנות ה60 של המאה ה18. טוני קנה אותה לפני 11 שנים פחות או יותר, כשהיא במצב נוראי. במשך שבע שנים הוא שחזר אותה בעצמו, תוך שהוא עושה שימוש אך ורק בכלים שהיו קיימים כבר כשנבנתה. העגלה המשוחזרת יפיפייה ומתפקדת היטב. היא אולי לא מבריקה ו"סקסית" כמו העגלה של פרימן יודר אבל עצם כך שמדובר בעגלת עבודה אמיתית, לא ברפליקה שנוצרה ספצפית עבור תצוגות כאלו, מוסיפה לה נופך מיוחד.

(העגלה של טוני קנכט)

 

 אלווד מובל על ידי בתו בת השמונה של טוני. הוא שוקל כמעט טון אבל הסוס הזה בטוח לילדים

   

התחרות הראשונה ביום ראשון זה היא תחרות כרכרות הנשים, מחווה לימים שנשים לא יכלו להצביע, לא הייתה להן שוויון זכויות אך לפחות היה מותר להן לנהוג כרכרות משל עצמן. השיפוט איננו על כישורי הנהגת אלא על התנהגות הסוס. סוס כרכרת נשים טוב הוא סוס עם צעד מאוד רגוע שלא מטלטל את הכרכרה. הכרכרות סובבות בתוך הזירה בקצב קל, עוברות מהליכה לטרוט ובחזרה להליכה. לא קשה לצפות מהסוס לא לטלטל את הכרכרה בקצב הליכה אבל בטרוט זה סיפור אחר לגמרי. סוסי הקליידסדייל וסוסי המשא הבלגיים מקפיצים את העגלות מעלה ומטה וגם הפרצ'רונים לא בדיוק מצליחים להישאר יציבים - מלבד סוס הפרצ'רון שמושך את הכרכרה של דקוטה מסנג'ר. הליכה קלה, הליכה מהירה, טרוט... הכרכרה של דקוטה נשארת מאוזנת לחלוטין. (בתמונות בסוף הפוסט תמצאו תמונה של בריטני ליד הסוס הזה כדי שתבינו כמה הוא גדול). דקוטה זכתה בתחרות, משאירה מאחור את קייטי קוּק, האחיינית של פרימן יודר ואת כל האחרים.

דקוטה מסנג'ר בתחרות נהיגת כרכרות נשים, בטרוט.

  

סוס פרצ'רון בהליכה קלה. ברקע, מאחורי שורת הסוסים העומדים, קייטי קוק והפרצ'רון של פרימן יודר

 

לעת ערב, אנחנו יושבים בזירה וצופים בתצוגת העגלות. עגלות מכל המינים והסוגים מתגלגלות בזירה. רובן שחזורים של עגלות שהיו בשימוש אמיתי. הנה בא החלבן, ושם עגלת הכליאה, המובילה פושע אסור אל בית הכלא המחוזי. ריקי ניובורון (Ricky Newborn)  יושב על עגלת הקברן המעוטרת שלו. ריקי, אדם עם חיוך גדול ומזג טוב, לא בדיוק נראה כמו קברן, אבל עגלת הקבורה הזו איננה רק לתצוגות. ביום יום, מלבד שלושה חודשים בשנה שבהם הוא נוסע ברחבי הארה"ב כדי להופיע בתצוגות, ריקי עובד כקברן. לאחר טקס האשכבה בכנסייה, נושאי הארון מעמיסים את הארון על העגלה שמולנו בזירה ותהלוכת האבלים הולכות בעקבות שני סוסי הפרצ'רון השחורים של ריקי והעגלה שהם מושכים. השמועה אומרת שריקי קרא לחווה שלו "חוות דיאנה ניובורן" על שם אשתו כדי לשכנע אותה לאפשר לו לקחת את העגלה (ששווייה, הוא אומר, הוא בערך 25,000 דולר) לתערוכות. דיאנה מפחדת שריקי יזיק לעגלה, כך אומרת השמועה. שאלתי את ריקי לגבי זה. מהאורווה הסמוכה, טוני קנכט צועק אלינו "אתם יודעים למה הוא כל הזמן מחייך? כי הוא לקח את העגלה אבל את דיאנה הוא השאיר בבית". בריטני מתפקעת מצחוק.

 עגלת הקבורה של ריקי ניובורן.

 ריקי והחיוך התמידי

 

עגלת הכלא

 

החלבן (שזכה בתואר חביב הקהל)

 

נישאר עם ריקי ניובורן. מיד אחרי תצוגת העגלות (שבה, אגב, זכה ריקי) מסדרים את הזירה למשיכת הגזעים. העוזרים מסדרים את הקונוסים הכתומים כדי ליצור מסלול סלאלום. המטרה כאן היא לא רק למשוך את הגזעים דרך המסלול הלוך וחזור הכי מהר. המטרה היא לא לגעת בקונוסים שבאמצע ולא לחצות את הקווים החיצוניים. התחרות מדמה משיכת גזעים דרך יער צפוף. מי שיבקר באתרי כריתת עצים בצפון קליפורניה ואורגון ימצא סוסי משא שעושים בדיוק עבודה זו. ריקי, שעדיין לובש את חליפת הקברן, זוכה להיות הראשון. הרי וידאו של הביצוע של ריקי.

הפסקה בין לבין.  טומי טורבי (Tommie Turvey), האיש שמאמן את סוסי הקליידסדייל שמופיעים בפרסומות של באדווייזר מציג את הכישורים שלו. הוא רוכב בעמידה, אוחז בדגל אמריקה. הסוס נעמד על בימה קטנה וטומי מסובב לאסו ענק מסביבו בעוד הסוס עומד עם מבט משועמם. הקהל בהלם.

 

והנה הגענו לתחרות העיקרית. שישה סוסים אחרי שישה נכנסים לזירה. כל השמות הגדולים. קרלו, שהגיעו עם סוסי הקליידסדייל שלהם מקולומביה הבריטית בקנדה. הזוג קאנינגהאם עם סוסי המשא הבלגים היפיפיים שלהם. אלווד וג'יי מובילים את העגלה של טוני קנכט. קירק ודקוטה מסנג'ר יושבים על העגלה הנושאת את שמו של מארק. פרימן יודר, שאם אתם רוצים לקנות סוס פרצ'רון, הוא מחזיק בטובים מכולם. ארלן ווארינג נוהג את סוסי הפלך האנגליים שאשתו כל כך אהבה. מצעד של ענקים. אלו השמות הכי גדולים באמריקה, והם כאן, בעיירה הקטנה הזו, לעיני אלפיים צופים לכל היותר. כשכל כך הרבה סוסי משא דוהרים בזירה, המושבים ביציע רועדים. השופט בוחן בכובד ראש את המתחרים בעוד בריטני ואני מחליפים רשמים. אין ספק, אנחנו מסכימים כמעט מיד, הבלגים של קאנינגהאם והקבוצה הקנדית לא נראים הכי טוב. הבלגים אנרגטיים מדי - לא תכונה טובה בסוסי משא המושכים עגלה. הקליידסדיילים של קרלו לא מתואמים ונראה כאילו הם נלחמים זה בזה. הקרב יהיה בין מסנג'ר, יודר, ווארינג וקנכט, אנחנו מסכימים. אני שם את הכסף על ווארינג או מסנג'ר. הם נראים טוב היום. בריטני מתעקשת על יודר. 

השישייה של קסטגנסו. אלווד (שמאלי קדמי) לא מתרגש 

 העגלה של מסנג'ר מתקרבת אלינו. ברקע, שישיית הבלגים של קאנינגהאם.

ארבעת המובילים ממתינים לתוצאות. מימין לשמאל: קירק מסנג'ר, טוני קנכט, ארלן ווארינג ופרימן יודר

טוב, אחסוך לכם את התהיות - בריטני שכחה יותר דברים לגבי סוסים מאשר אני אי פעם אלמד. כמובן שהיא צדקה. בסופו של דבר, טוני קנכט סיים במקום הרביעי. ווארינג שלישי, קירק מסנג'ר שני ופרימן יודר פעם נוספת סיים עם המקום הראשון. 

 

היה מדהים.

אחרי שהקהל יוצא, בריטני ואני חוזרים אל האורוות. מרבית הנהגים מכירים אותה כבר שנים. לפני שהם יצאו לדרכם ואנחנו נחזור הביתה, אנחנו באים לומר שלום, לברך את הזוכים, לצלם תמונות אחרונות ולהגיד להם "להתראות בשנה הבאה".

היה אדיר. 

אם אתם מגיעים לאיזור צפון קליפורניה בסביבות אמצע ספטמבר, תבדקו אם אתם יכולים להגיע לדראפט הורס קלאסיק של גראס וואלי. זו ההצגה הטובה בעיר...

תמונות נוספות:

בריטני וסוס פרצ'רון  של מסנג'ר. זה הסוס שהוביל את דקוטה מסנג'ר לניצחון בכרכרות הנשים

רגע לפני התוצאות של השישיות, ג'ון קאנינגהאם מקבל פרס על מפעל חיים. קאנינגהאם מגיע לדראפט הורס קלאסיק כבר מ1988

לחץ? איזה לחץ? קלוז-אפ על אלווד (עם הפרצוף הלבן) והמבט המשועמם שלו. ג'יי קצת יותר לחוץ.

 "טיטאן" - סוס פלך אנגלי של חוות ווארינג

 הכרכרה של קירק מסנג'ר הנושאת את שם אחיו.

 

 הכרכרה של פרימן יודר, עם בריטני שמספקת לנו תחושה של הגודל

 

 

 מבט על האורך של כרכרה עם שישיה (במקרה זה, הכרכרה של קירק מסנג'ר). המושבים ברקע מספקים סקאלה נוחה להשוואה. שימו לב לכך שהסוסים נעים בקצב כה אחיד עד כי נראה כאילו לכל זוג יש רק ארבע רגליים.

 בתצוגת העגלות

עגלת כלולות בתצוגת העגלות

זהו. מצא חן בעיניכם? כן? לא? אולי? אם יש לכם מה לומר, ביקורת, תחנונים, איומים, סחיטה או הצעת שוחד - תכתבו תגובה. מבטיח לא לנשוך :P

מי מפסיד כשאין מנצחים?

לפני חצי שנה בערך, בעת שעשיתי את הרישוי לעבוד בשומר בקליפורניה, סיימתי עם הציונים הכי טובים בכיתה (98.5% סה"כ, חצי אחוז פחות מהתלמיד הכי מוצלח בהיסטוריה של האקדמיה לאימון שמירה בקליפורניה, CSTA, שבה למדתי). הסיבה לא הייתה בגלל שאני כזה חכם, כי באמת שאני לא. הסיבה הייתה שאני הקשבתי היטב, התרכזתי, ולמרות שכל בוקר יצאתי לאקדמיה בשבע בבוקר והגעתי חזרה הביתה בשבע בערב, עדיין ישבתי על החומר במשך שעה כל ערב. לא הייתי צריך לשנן, רק ללמוד את החומר פעם אחת. באמת שזה לא היה כזה חומר מסובך. אז יצא שהייתי מספר אחד בכיתה של 30 איש. לא רע, אבל כדי לתת לכם פרספקטיבה, 26 מתוכם יצאו עם למעלה מ85% שזה מה שצריך בשביל ציון עובר. השלושה שכשלו, כשלו מרות. אחד היה בחור הזוי לחלוטין (לשם הדוגמא, כשנשאל מתי מתיר החוק לעשות שימוש בכוח קטלני כהגנה עצמית הוא ענה "כשאתה מותקף על ידי אנשים עם רובי קשת".) השניים האחרים פשוט לא התרכזו ולא למדו והתעסקו בלהחליף דאחקות בשיעור. כשהמדריך, קן, נתן את הציונים הסופיים, שני אלה פצחו בסצינה, בטוחים שהכשילו אותם בכוונה כי הם שחורים (אף כי בערך חצי מהכיתה היו שחורים). המחשבה שהם נכשלו בגלל שלא למדו לא עלתה במוחם. אני מודה שלא ממש הצלחתי להבין מדוע הם חשבו שמגיע להם לעבור כשהם לא ידעו את החומר...

עד שבת האחרונה. בשבת סיימתי משמרת בוקר ב2 בצהריים ומיהרתי למאריסוויל, קליפורניה (מרחק שעה נסיעה ממקום עבודתי ובערך שעה וקצת נסיעה מהבית). הסיבה - האחיינית שלנו, בת 10, משחקת בקבוצת הכדורסל בנות של בית הספר שלה. בשבת אירחה הקבוצה שלהם את "הקבוצה הטובה בצפון קליפורניה" – קבוצה מאיזה בית ספר בריצ'מונד, ליד סאן-פרנסיסקו, מרחק שעתיים וחצי נסיעה ממאריסוויל. סיפורי האימים על קבוצת הבנות מריצ'מונד, שמסוגלות לנצח גם קבוצות של בנות 13 ויותר סופרו על ידי הילדים בבית הספר בלחישות, כאילו מדובר באיזו קבוצת ליגה לאומית ולא קבוצה של ילדות בנות עשר מחור אורבני מוכה פשע. הגשם הראשון, שירד בלי רחם, האט את הנסיעה וכך הגעתי לבית הספר כשהמשחק כבר היה בעיצומו. מצאתי את דרכי אל בריטני ואחותה, שישבו ועודדו בהתלהבות בכל פעם שהקבוצה המקומית נגעה בכדור. היה משהו קצת מוזר במבנה הקבוצות. הקבוצה המקומית הייתה מורכבת באופן די קוסמופוליטי, עם שחורות, לבנות, היספאניות ואפילו ילדה הודית אחת. הקבוצה מריצ'מונד הייתה של שחורות בלבד. מיד לאחר שהתיישבתי, אמרה לי אחותה של בריטני "הקבוצה שלנו נראית טוב יותר".

“יופי" אמרתי, “כמה כמה?”

התגובה הייתה מבט אטום.

“הנקודות,” הבהרתי, “בכמה אנחנו מובילים?”

“לא סופרים נקודות,” היא אמרה לי, נותנת לי את המבט הזה שליברלים תמיד נוטים לתת לי כשאני מביא משהו מישראל הפרימיטיבית.

“לא סופרים?” אני שואל בהפתעה, “אז איך יודעים מי ניצח?”

“אין מנצחים,” היא עונה לי ברצינות גמורה, “ככה אף אחד לא יוצא בהרגשה רעה

“כלומר במקום להכין את הילדים למציאות – שבה לא תמיד הם יצליחו בהכל – אנחנו מלמדים אותם שלא משנה מי עשה יותר טוב, כל זמן שהם מנסים?”

“כמובן,” היא עונה לי, עדיין רצינית לגמרי. היא ליברלית אמיתית, אחותה של בריטני, עם אוטו היברידי ודיעות בכל נושא שבעולם, “מה שחשוב זה שהם ינסו. בגלל זה מתחילים שנה הבאה עם תוכנית הלימוד Common Core”

“שהיא תוכנית מפגרת,” לא התאפקתי.

שוב המבט הזה, הכמעט מרחם, על הרדנק הבור ממדינה מפגרת שאחותה הקטנה הביאה הביתה.

Common Core – ליבה משותפת – היא תוכנית שמטרתה הרשמית היא להביא תוכנית לימוד אחידה לכל בתי הספר בארה"ב. מטרתה הלא רשמית – לטמטם את קהל הבוחרים עוד יותר. תחת התוכנית הזו, לימודי אזרחות (ספציפית לימוד והבנת החוקה האמריקנית, מערכת הממשלה הפדרלית, הממשלה המדינתית וממשל המחוזי ואיך כל זה עובד) תצטרף ללימודי גיאוגרפיה כנושא לימוד שאיננו נחוץ ואפשר לוותר עליו. לימודי אנגלית יקוצצו משמעותית. הדבר החמור ביותר – שיטת הבחינות תשתנה כדי להתאים למציאות המודרנית שבה מקבלים מדליות רק על השתתפות. למשל, אם תלמיד עשה שגיאה במבחן במתמטיקה – מתמטיקה!!! - אבל יכול להראות כיצד הגיע לתשובה השגויה, הוא יקבל חצי מהנקודות של תשובה נכונה. זה בכלל לא משנה שמבחינתו 3 כפול 4 זה 11. העיקר שהוא ניסה.

שתי המפלגות הגדולות של אמריקה מקדמות את התוכנית הזו. הן יודעות למה. מצביעים מטומטמים הם קלים לשכנוע. אחרת איך תסבירו שהקבוצות שנפגעו הכי הרבה ממשטר אובמה – העניים, מחוסרי העבודה, השחורים, הצעירים – הם אלו שהצביעו לו הכי הרבה? ומדוע הקבוצות המדוברות הן ברובן קבוצות של אנשים עם השכלה מוגבלת לכל היותר?

 הפוליטיקאים אוהבים מצביעים מטומטמים.

וכל זה מתחבר ביחד לגישה הקליפורנית ההזויה שאין דבר כזה מפסידים ואין דבר כזה מנצחים ולא משנה איפה סיימת, העיקר שהשתתפת.. בקליפורניה, הגישה הזו איננה חדשה. עקרונות כמו עקרון התשובה השגויה של תוכנית הלימוד המשותפת היו בבתי הספר כאן כשבריטני הייתה בכיתה ב'. כשהייתה בכיתה ג' היא השתתפה בתחרות הרכיבה הראשונה שלה וסיימה במקום השלישי מתוך שבעה משתתפים. ילדה שסיימה במקום הרביעי פרצה אז בבכי בגלל שמי שסיים במקום הרביעי ומטה לא קיבל סרט צבעוני. בריטני, ברגע של גדלות נפש אופיינית, ניגשה לילדה הבוכה והעניקה לה את הסרט שקיבלה, מתוך אכפתיות אמיתית. הסרט הצבעוני היה חסר משמעות עבורה. מה ששינה לה היה שהיא והסוסה צ'יפמאנק קיבלו את המקום השלישי ומחמאות מהשופטת על הביצוע. הילדה במקום הרביעי לא הייתה מורגלת במיקומים וציונים ומה שהפריע לה היה שלא קיבלה סרט צבעוני. היום המצב גרוע יותר. בתחרויות הרכיבה של תלמידיה של בריטני, כולם מקבלים סרט באותו הצבע. יש מיקומים אבל כולם זוכים בסרט. זו קליפורניה. הילדים שגודלים תחת האשלייה הזו לא יודעים שהם צריכים לעבוד כדי להגיע למשהו בחייהם. אחרי הכל, זה לא משנה אם הם צדקו או טעו, לא משנה מי שיחק יותר טוב. אין ניקוד במשחקים, לא צריך להיות צודק במבחנים וכולם מקבלים סרטים צבעוניים. וכך מגיעים הילדים האלה לעולם האמיתי, שבו אתה מקבל ציון המתבסס על הביצוע שלך ועל התוצאה הסופית. עולם שבו היפר-אקטיבי שעף מבית הספר בכיתה ט' כמוני לומד טוב יותר מהם. אין להם מושג מדוע הם נכשלים. אין להם התחושה שאם הם כשלו, הרי שהם עשו משהו לא נכון. לכן הם ממהרים להאשים את המדריך בגזענות. אחרי הכל, אין לו סיבה "אמיתית" להכשיל אותם, לא כך?

אז נכון, אף אחד לא אוהב להפסיד. אף אחד לא אוהב לקבל מבחנים שבהם הוא נכשל. אף אחד לא אוהב לסיים במקום האחרון.. אבל זו המציאות. המציאות הזו תלך על הילדים לכל אורך חייהם – בריאיונות עבודה, בביקורת על עבודתם, בדרך שבה אנשים ישפטו אותם ואת מעשיהם. זו היא מציאות בלתי נמנעת והריכוך הזה של המציאות עבור הילדים איננו עושה להם טובה. הריכוך הזה מקשה עליהם. הם מגיעים לא מוכנים לחיים האמיתיים. הם לא מבינים מדוע ההוא שקורע ת'תחת מקבל את אות העובד המצטיין כל שנה והם לא. הם מצפים לציונים לשבח על עבודה נורמלית עד תת-נורמלית.

המציאות נושכת אותם והם צורחים בכאב...

זהו להיום. התכוונתי לכתוב על עוד חוקים הזויים של קליפורניה (כמו חוק השירותים לטרנסג'נדרים והחוק המתיר לשוהים בלתי חוקיים לקבל רישיון נהיגה חוקי של קליפורניה) אבל יצא ארוך מדי גם כך.הפוסט הבא יהיה על תצוגת סוסי העבודה של גראס וואלי שנערכה בסוף השבוע האחרון אז תזכירו לי אם אשכח לכתוב על החוקים האלה

תמונות היום: בהכנה לפוסט הבא, התמונה הראשונה היא של זוג סוסי קליידסדייל בני פחות משנה שהוצגו בתצוגה השנתית של 2012. התמונה השנייה - אני בשיחה בגובה העיניים עם סוס פרצ'רון ענק ביום שישי האחרון

מדוע לא צריך להגביל את הנשק באמריקה

גילוי נאות – את הנתונים המובאים כאן קיבלתי מידידי, צ'רלי קינג, איש תחנת הרדיו קיי.אף.בי.קיי בסקרמנטו. אין לי כרגע הזמן והאנרגיה לאמת אותם אבל אני יכול לומר שצ'רלי קינג, אף כי יש לו הנטייה לדיעות מוזרות מדי פעם, שלא לדבר על הנטייה לדבר בגלוי על אהבתו לגראס (ואני לא מדבר על גראס וואלי) בדרך כלל מאוד מדוייק כשמדובר בנתונים מספריים וכדומה.

לפי צ'רלי, מאז 1983 היו בארה"ב 66 מקרי רצח המוניים בנשק חם, עם בערך 550 הרוגים. נתון מזעזע כשהוא עומד בפני עצמו.. לרגע חשבתי לעצמי שאולי יש היגיון כלשהו בטענה שצריך להגביל נשק. ואז צ'רלי שלף עליי נתונים נוספים שלא ממש הפתיעו אותי אך בהחלט שמו בפניי פרופורציה. מאז 1983, יותר מרבע מיליון אמריקנים נהרגו בתאונות דרכים שבהן היה מעורב נהג שיכור. רבע מיליון. 250,000... מספר כמעט בלתי נתפס של אנשים... בחלוקה מהירה לשלושים – אתם מדברים על ממוצע של 8300 הרוגים כל שנה...

אמריקה לא צריכה הגבלה על נשק, אמר לי צ'רלי, טענה די מפתיעה כשהיא מגיעה ממנו, אמריקה צריכה הגבלה על כלי רכב.

כתמיד, אמרתי לו בפרצוף, אתה עושה שימוש בנתונים הנכונים אך מגיע למסקנה שגויה. מה משותף לאדם לאנזה (הרוצח מניו-טאון, קונטיקט) ג'יימס הולמס (הרוצח מבית הקולנוע באורורה, קולורדו) ואהרון אלקסיס, הרוצח מבסיס הצי בוושינגטון הבירה? שאלתי אותו.

שהם רוצחים? הוא ענה בבלבול.

שהייתה להם היסטוריה של אלימות והיסטוריה של הפרעות פסיכיאטריות. הולמס היה מאושפז בעבר. שבועיים לפני הטבח שביצע, כתבה הפסיכיאטרית שלו לדיקן הקולג' בו הוא למד שהוא אלים וראוי לבחון פנייה למשטרה. שנה לפני שנרצחה, קראה אימו של אדם לאנזה למשטרה לאחר שבנה תקף אותה באלימות. לאנזה אובחן כסובל מתסמונת אספרגר (שזה שם קוד פוליטיקלי קורקטי למה שבעבר הוגדר כהפרעת אישיות גבולית)

כשאהרון אלקסיס נכנס לבסיס הצי בוושינגטון ביום שני האחרון, הכתובת כבר הייתה על הקיר. אלקסיס נעצר ב2004 לאחר שירה בצמיגים של רכב בעקבות סכסוך על מקום חנייה. אלקסיס טען אז שהוא סובל תסמונת לחץ פוסט טראומטית לאחר שהיה שותף במאמצי החילוץ בניו יורק לאחר פיגועי ה11 בספטמבר. למרות זאת, אלקסיס התגייס לצי ארה"ב ב2007 כחשמלאי מטוסים. לא כל כך ברור מה קרה איתו שם אבל הוא קיבל שחרור בכבוד, שיבוץ למילואים... והורדה בדרגה בשל תקרית ירי (שפרטיה לא ברורים). ב2011 שוב נעצר אלקסיס לאחר שירה כדור מאקדחו לתוך תקרת הדירה שלו, כדור שחדר את התקרה לתוך הדירה מעל ונעצר רק אחרי שחדר גם את תקרת הדירה מעל. אלקסיס טען שהוא היה עסוק בלנקות את האקדח כשנפלט לו כדור. מי לעזאזל מנקה אקדח לפני שבדק את בית הבליעה? שאלה ששוטרי משטרת פורת וורת' בדאלאס לא שאלו עצמם, כנראה, כיוון שהעסק נגמר ללא כתב אישום. לפני כמה חודשים פנה אלקסיס למנהל ענייני יוצאי השירות (Veterans Affairs Administration) בבקשה לקבלת סיוע פסיכולוגי. הוא אובחן כסובל מפאראנויה, הפרעת שינה וכשומע קולות. האבחנה לא הפריעה לסיווג "סודי" ואישור כניסה ממודר לתוך בסיס הצי כקבלן אזרחי. אף אחד לא חשב שאולי צריך לחשוב מחדש על סיווג כזה לאדם ששומע קולות. יחי השיטה. בבוקר יום שני, אלקסיס נכנס לבסיס הצי בוושינגטון עם רובה ציד ואישור כניסה תקין. בתוך הבסיס הוא ירה בשומר ולקח ממנו אקדח חצי אוטומאטי ומשם החל במסע ההרג שלו.

אתה מבין, אמרתי לצ'רלי קינג, הבעייה איננה בנשק. אהרון אלקסיס יכול היה להכין פצצות תוצרת בית (כמו שג'סי הולמס עשה) או אפילו לפצוח בפיגוע דריסה (ובנקודה זו סיפרתי לו על פיגוע הטרקטור בירושליים ופיגוע הדריסה בתל-אביב) עם הרכב שלו. הבעיה האמיתית הייתה שהיה לך אדם פסיכי עם היסטוריה של אלימות – עדויות של מכריו מספרות על אדם שסבל מהתקפי זעם בלתי נשלט, שטען שהוא שומע קולות, שהייתה לו בעייה בשיפוט המציאות – ואף אחד לא פעל לעצור אותו. פסיכים יש בכל מקום, אמרתי לו, וסיפרתי לו את הסיפור על יותם סהר, איש קיבוץ נען, ב1998 רצח את הבחורה שהאמין שהיא מושא אהבתו בגלל שלא שעתה לחיזוריו. עוד אדם שהיה ידוע שהוא דפוק במוח ולא נעשה שום דבר לעוצרו עד שהיה מאוחר מדי. הוא השתמש בסכין.

הטיפול לא צריך להיות בנשק. הטיפול צריך להיות באנשים הדפוקים שאף אחד לא פועל כדי לעזור למה שמטריד אותם, או, אם אי אפשר לעזור להם, לאשפז אותם כדי להגן על החברה.

הגבלת הנשק באמריקה לא הייתה מונעת את הטבח הזה. רובה הציד של אלקסיס שימש אותו באופן מוגבל ביותר. את עיקר הנזק עשה באקדח שלקח מקורבנו הראשון. אם לא היה לו רובה ציד, אלקסיס יכול היה להשתמש בסכין, להפתיע את השומר באמצעות תרסיס פלפל או שוקר חשמלי... בקיצור, שום הגבלה על נשק לא הייתה משנה דבר פה.

למעשה, אם תסתכלו על מקרי הטבח המדוברים, כל השלושה אירעו באיזורים המוגדרים בחוק כאיזורים שאסור להכניס אליהם נשק. כן, מה ששמעתם, בבסיס של הצי שדורש אישורי כניסה ממודרים יש איסור בחוק על נשיאת נשק (מלבד השומרים, כנראה). כנ"ל בבתי קולנוע ובתי ספר. אני כל הזמן חוזר למנהלת בית הספר סנדי הוק בניוטאון שהסתערה על הרוצח בידיים חשופות ושילמה בחייה. אומץ לפעול לא חסר לה. אם החוק היה מתיר ואולי אף ממליץ שהיא תהיה חמושה, חלק מהקורבנות של לאנזה אולי היו חיים היום.

בסוף 2012, שבועיים או שלושה אחרי הרצח בניוטאון, נכנס איש שירות בתי הסוהר של מדינת ניו-ג'רזי לתחנת משטרה ופתח בירי. הסיבה - הוא נעצר ועמד בפני פיטורין לאחר שהטריד באופן סדרתי את האקסית שלו. עוד מקרה של פסיכי. אותו איש פצע שני שוטרים ואז נהרג מאש הנגד שהשיבו השוטרים. 

מדוע לא היה שם טבח המוני? כי לקורבנות היו אקדחים להגן על עצמם. איזורים נקיים מאקדחים הם הזמנה לטבח. 

יותר מכך – הדרישה ה"הגיונית" ביותר לכאורה היא בדיקות רקע מקיפות לרוכשי כלי נשק... אבל אלקסיס עבר בדיקות רקע מקיפות כשהתגייס לצי ב2007 ופעם נוספת כשקיבל סיווג לעבוד בבסיס הצי כקבלן אזרחי. הגבלה על רוס"רים? הוא לא השתמש ברוס"ר.

ההערה לאחר כתיבת הפוסט, כי רציתי להוסיף זאת: מתוך רצון לדייק בנתונים, הלכתי לאתר של שירות המחקר של הקונגרס (CRS – Congressional Research Service) וחיפשתי את הנתונים. הסתבר לי שצ'רלי קינג לא דייק בנתונים שהביא לי. למעשה, בין מרץ 83 ומרץ 13 היו 78 מקרי טבח המוניים (מוגדרים כמקרים בהם היו לפחות ארבעה קורבנות רצח במקרה אחד, ללא שום הגדרה על איך בוצע הרצח) והמספר הכולל של הקורבנות הוא 547 הרוגים. זה כולל מקרים כמו הפיגוע באוקלהומה (שבוצע עם פצצה, לא נשק חם). המספר הזה, 547 הרוגים, מחוויר עוד יותר מול מספר קורבנות הרצח בארה"ב בשלושים השנים האלו – 528,418 קורבנות של מה שהוגדר כרצח מדרגה ראשונה או שנייה (לא כולל אירועים שהוגדרו כהריגה). אנחנו מתמקדים בעשירית האחוז ממקרי הרצח... יופי נחמה...

בתמונות היום אני מביא כמה גרפים מרתקים לגבי תפוצת נשק לעומת פשיעה חמושה באמריקה. הנתונים הגיעו מהגולש dsho בפורום פרש. תודה על המידע :)