איך סוציאליזם יוצר עוני

הבוקר יצא לי לארח את ידידי צ'ארלי קינג בביקור שערך בגראס וואלי לכבוד יום החיילים (Veteran's Day) החל ביום שני הקרוב. החשיבות של הכרה בפועלם של אלו שהתגייסו לכוחות המזויינים האמריקניים הוא אחד הנושאים הפוליטיים היחידים שצ'ארלי ואני מסכימים עליו. צ'ארלי הגיע לגראס וואלי למפגש עם ארגון משפחות החיילים של מחוז נוואדה, ארגון התנדבותי שמסייע לחיילים השבים מעיראק ואפגניסטן להסתגל לחיים האזרחיים. רוב המתנדבים בארגון הם חיילים לשעבר ובני משפחות של חיילים. ליאה, אחת המנהיגות היא אימא לשני חיילים, האחד יושב בבסיס הצי בנורפולק, וירג'יניה, מרחק יבשת שלמה, השני החליט לעשות עוד פריסה לאפגניסטן (שנייה במספר עבורו). היא ואני מכירים כבר שנה ולכבוד הפעילויות שהיא מתכננת השנה, החלטתי לנצל את קשריי עם צ'ארלי קינג, שהוא מפיק ברדיו האזורי של סקרמנטו, ולקדם קצת את הארגון.

אם תרצו, אני אכתוב עוד על זה בפוסט אחר. מה שאני רוצה לכתוב עליו כאן הוא החדשות העסיסיות שצ'ארלי חלק עימי על כוס קפה נמס של עלית. חברת אפל הולכת לפתוח קו ייצור בארה"ב, אחרי שנים שבהן כל היצור שלה היה באסיה. “אין לי ספק,” הוא הצהיר, “שהם יפתחו מחדש את המפעל שלהם באלק גרוב (Elk Grove) ויספקו לנו כמה אלפי מקומות עבודה"

לא יכולתי שלא לצחוק.

כמה שאתה אופטימי" אמרתי לו, “אתה רוצה להתערב שהם לא יבזבז ו את הזמן על קליפורניה?”

צ'ארלי ואני התערבנו (על בירה, כי אני לא מתערב על שום דבר שיש לו משמעות) והנה, שעתיים לאחר מכן, הודיעה אפל שאת פסי היצור שלה היא תפתח באריזונה וטקסס. צ'ארלי, שבאותו זמן היה עסוק בליהנות מאוכל קורני (יעני אוכל בסגנון קורנוול, אנגליה) כמעט נחנק. “אני לא מבין,” הוא אמר בהפתעה, “באלק גרוב כבר יש להם מפעל, משרדים והכל.”

“זה בגלל שאתה דמוקרט,” אמרתי לו בעקיצה ידידותית.

אז לא, זה לא שיש לי איזו יכולת נבואית. גם מידע פנימי מאפל אין לי... אז איך ידעתי?

במילה אחת: רגולציה. ידה הכבדה של הרגולציה הקליפורנית עושה כל שהיא יכולה להרחיק עסקים (ומקומות עבודה) מקליפורניה. כל עסק בקליפורניה כפוף למאות חוקים ותקנות שחלקם מטופשים, חלקם דראקוניים ורובם בלתי נחוצים. בעל עסק או חברה יעדיף כנראה לפתוח עסק באמצע בגדד לפני שיכנס לביצה הקליפורנית. גם אם אתם לא כל כך מתעניינים בכלכלה, לא קשה להבין את העקרון הפשוט – יותר בירוקרטיה, יותר מיסים, יותר כואב ראש = פחות עסקים. המיסוי הרצחני, הביורוקרטיה, הרגולציה – אלו הדברים שמרחיקים מכאן עסקים. לאפל עדיף כלכלית לקנות שטחים ולהקים מפעלים מאפס באריזונה וטקסס מאשר לחזור לתשתיות הקיימות בקליפורניה.

זו היא עוד דרך שבה הסוציאליזם יוצר עוני. קליפורניה היא מדינה ליברלית, פרוגרסיבית, סוציאליסטית... ווהיא מדינה שבה 22% מהתושבים נמצאים מתחת לקו העוני, יש לה מיליארדים של חובות ומבחינת החינוך היא נמצאת בתחתית. הסוציאליזם החזירי – זה שדורש "לקחת מהעשירים ולתת לעניים" מבריח מכאן את הטייקונים "המרושעים" – אלה שמייצרים מקומות עבודה. משום מה לא נראה שלבכיינים ששונאים את הטייקונים יש בעיה עם מיליונרים שאינם מייצרים מקומות עבודה (כל הכוכבנים של הוליווד למשל). הם יקללו את שמם של בעלי חברות כמו אינטל (שמשלמת משכורת לעשרות אלפי אנשים) ואפילו סקיוריטאס (כמה מאות אלפי מקומות עבודה?) אבל באותו זמן יעריצו ריקא בלתי תורם כמו ג'ורג' קלוני או מי שלא יהיו הכוכבנים התורניים... קלוני אגב, מחזיק שני מנקות בלתי חוקיות. כולם יודעים את זה, סיפר לי צ'ארלי קינג, אבל זה בלוס אנג'לס, אז לאף אחד שם לא אכפת. מקומות עבודה ששולחים כסף (לא ממוסה) למקסיקו... אלה האנשים שהליברלים מעריצים....

זה לא מקרי ששתי הערים הנמצאות בפשיטת רגל - סטוקטון, קליפורניה ודטרויט, מישיגן, שתיהן ערים עם יותר מדי סוציאליזם ופחות מדי אחיזה במציאות. בשני המקרים, פשיטת הרגל הייתה ידועה מראש - וועדי העובדים של עובדי הציבור בעיר יצאו משליטה וסחטו תנאי העסקה בלתי הגיוניים בעליל (כמו למשל שכל מי שאי פעם עבד עבור עיריית סטוקטון, אפילו אם עבד רק חודש אחד, מקבל ביטוח בריאות יוקרתי לשארית ימיו על חשבון משלם המיסים) וכתוצאה מכך נוצר מצב מטורף שבו העיריות צריכות להוציא יותר כסף על תשלום פנסיות והטבות לעובדים מאשר על שירותים חיוניים כמו חינוך ושיטור...

הסוציאליזם החזירי בפעולה.
 

באופן כללי, קליפורניה היא סיפור הצלחה ליברלי. הפער בין העשירים לעניים קטן כאן... לכולם יש פחות אבל למי אכפת? בדיוק כפי שטענה מגי תאצ'ר ז"ל, לסוציאליסט לא אכפת שהעני עני יותר כל עוד העשיר עשיר פחות. הגילוי המפחיד ביותר על קליפורניה הוא מה כמעט ואין בה – אנשים עם הכנסה ממוצעת. יש כמות ניכרת של עשירים, כמות מטורפת של עניים וכמעט שאין אנשים ממעמד הביניים, אנשי הצווארון הכחול, אלו שמשלמים את עיקר המיסים. זה לא מקרי. מערכת החינוך הכושלת, המחסור במקומות עבודה שמשלמים יותר משכר מינימום ויוקר המחייה הם שילוב קטלני שמבריח לא רק את בעלי החברות אלא גם את מי שיכולים להשיג עבודה טובה יותר באורגון או אריזונה השכנות. השבוע, הודיע לי צ'ארלי בגאווה לא מוסתרת, קיבלה קליפורניה את תואר "המדינה הכי ירוקה בארה"ב". זה נכון. אף מדינה באיחוד לא השקיעה כל כך הרבה תקציבים, תיקנה כל כך הרבה תקנות וקנסה כל כך הרבה חברות כמו קליפורניה. ביקשתי מצ'ארלי שישווה בין רשימת המדינות העניות ובין רשימת המדינות הירוקות... אני די בטוח שככל שהן ירוקות יותר, כך הן עניות יותר ועלות המחייה גבוהה יותר. קליפורניה, בחובות עצומים, משקיעה חמישים מיליון דולר בשנה בלעודד את האזרחים להשיג רכב "ירוק". החברות קמות ועוזבות בגלל חקיקה "סביבתית" דראקונית... אבל היי, הכל בסדר, קליפורניה היא המדינה הכי ירוקה....

אגב, התקציבים המוקצים לחינוך ובריאות וסיעוד עבור שוהים בלתי חוקיים עומדים על למעלה מ30 מיליון דולר בשנה. הכסף נזרק על שב"חים שלא משלמים מיסים...

יחי הסוציאליזם...

היום אין תמונות. ככה סתם, לא בא לי.  

הארץ לובשת כתום (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

חמש וחצי בבוקר. נוהג בדרכי לעבודה. דרך מילרטאון באובורן, קליפורניה מתירה נסיעה במהירות של 55 קמ"ש אבל הלילה אני נוהג במהירות של 25 קמ"ש בקושי. עובר עיקול בכביש ולוחץ על הברקס במהירות. שלוש איילות בוגרות עומדות על הכביש, בוהות לתוך האורות הגבוהים של האוטו. אני כמעט מכה את עצמי על הטיפשות ומוריד את האורות לאור רגיל. האיילות ממהרות לזוז מדרכי, עולות על גבעת החול שבצד הכביש, מדלגות מעל גדר בגובה מטר וחצי ומסתלקות לדרכן. מוזר לחשוב שלנהוג על אורות נמוכים יכול להיות בטוח יותר מלנהוג עם האורות הגבוהים אבל זו המציאות בכבישים של צפון קליפורניה. האיילים, הדביבונים, הסנאים, ארנבי הבר, השועלים, אפילו הבואשים... כולם יעצרו לבהות ברכב עם אורות גבוהים אך ינסו לברוח מדרכו של רכב עם אורות נמוכים. מטופש למדי אך זו המציאות.

זה הסתיו בצפון קליפורניה. בגובה של מעל 2000 מטר כבר יש שלג ובעלי החיים יורדים לאיזור שלנו (“רק" 600 מטר מעל פני הים). עצי האדר (מייפל) מחליפים צבע לכתום, העלים מתחילים לנשור. עד אמצע נובמבר, הם יהיו עירומים לחלוטין. בשבע וחצי בבוקר, הירח המלא עדיין זורח במערב (ראו תמונה למטה)...

ברדיו מדווחים על עוד תקרית באגם טאהו שבה דוב הצליח לפתוח דלת של מכונית ואז נלכד בפנים. זו הפעם השלישית החודש. איזור אגם טאהו שורץ דובים ועכשיו, כשקשה להם יותר למצוא אוכל באיזור שלהם, כשכל אוכלי העשב נסוגו לגובה נמוך יותר, הם מנסים לשדוד מבני האדם. הדובים אינם טיפשים. הם למדו לפתוח דלתות רכב מצפייה בבני אדם. הם יודעים לפתוח צנצנות ויזהו בקלות אילו צנצנות מכילות מזון שהם רוצים (דבש, חמאת בוטנים) ואיזה צנצנות הם מעדיפים להשאיר בלי פגע (חמוצים למיניהם).
 

לוקח את הפנייה החדה לדרך אופיר, הנמתחת במקביל לכביש הבינמדינתי 80. דביבון זקן יושב על הכביש עם שרידיה של שקית זבל. גנבים קטנים ומתוחכמים, הדביבונים האלה. אני עוצר ומסתכל עליו. הוא מסתכל אליי ומחליט שאני לא מאיים מספיק בשביל לרדת מהכביש. אני מתקרב לאט לאט. הוא מתעלם. אני פותח את דלת הרכב וטורק אותה. הרעש מקפיץ אותו והוא מסתלק במהירות, גורר עימו את שקית הזבל. רושם לעצמי מזכר בעל פה – לוודא שהחצר האחורית מאובטחת כראוי כשאני מגיע הביתה. אחרי האיילים יבואו אריות ההרים – פומות – ואלו ינסו להגיע אל העופות והעיזים.

יש משהו מרתק בלהיות בקליפורניה בתקופה שבין 1 באוקטובר ל1 בנובמבר. לאורך חודש אוקטובר הולכת הארץ ולובשת כתום.לא רק הסתיו. גם האנשים. מה הכוונה, אתם תוהים? ליל כל הקדושים. כולנו מכירים את המנהג האמריקני של "ממתק או תעלול" – ילדים מחופשים העוברים מדלת לדלת ואוספים ממתקים. יש משהו נורא אמריקני בזה (לפחות עד שחושבים על כך שזה לא מאוד שונה ממשלוחי המנות של פורים). מה שישראלים לא כל כך מצפים לו הוא עיטורי הבתים. כל בית שני מגדל לו קורי עכביש, עטלפים, רוחות רפאים ושאר קישוטים. האמריקנים מסוגלים להוציא כמות די מרשימה של כסף על הכנה של הבית לערב אחד (הוא ה31 באוקטובר, ליל כל הקדושים). יש בסוף את התמונות כך שתוכלו לראות בעצמכם. היכן אני אהיה בליל כל הקדושים? בעבודה כמובן. אני אשב לי עם דלי מלא ממתקים וכל ילד שרוצה יכול לבוא ולקבל ממתק. סתם, עוד דרך להתנחמד אל הקהילה. מדהים שלני, הבוס האזורי, נתן לי אישור לעשות זאת (ואף להציב מנורת דלעת [מבטיח תמונות]). מצד שני, נראה שלני נהנה מהגישה הישראלית שלי. לא יודע למה אבל אני בטח לא אתלונן.
 

קשה לשים את האצבע על מה ההיגיון ומה הסיפור מאחורי ליל כל הקדושים. זה הוא לילה שמוקדש לרוחות רפאים, לסיפורי אימה... ולממתקים. זהו לילה שאיננו חגיגה דתית, אף כי ה31 באוקטובר הוא היום שאותו הקדישה הכנסייה הקתולית לכל הקדושים שאין להם יום משלהם. זה הוא יום שמסמל את תחילתו של החורף, את החשיכה הגוברת (בימים אלה השמש זורחת פה ב7:30 בבוקר ושוקעת ב7 בערב), את הפחדים הקמאיים מפני הבלתי נודע ואת הרצון לאגור מזון לחורף...
 

כנסיות פרוטסטנטיות זועקות הטפות נגד ליל כל הקדושים. הם מארגנות ערבים אלטרנטיבים עם ממתקים ומשחקים אך בלי כל הפאגאניות של ליל כל הקדושים. מצחיק שאין להם שום בעיה עם העובדה שחג שהמולד היה חג אור פאגאני אבל ליל כל הקדושים מטריד אותם. ליל כל הקדושים הוא חג חילוני למעשה. חוגגים אותו פה יהודים, נוצרים, מוסלמים, הינדו ואתאיסטים גמורים. המשמעות הדתית שלו נשכחה לגמרי, כך נראה, ומה שנשאר זה משהו כמו פורים, רק בלי המגילה ועם הרבה פחות אוזני המן...

תמונות היום: מבט מערבה מרכב הפטרול, הירח זורח בשבע וחצי בבוקר. בתים מקושטים לכבוד ליל כל הקדושים

הסיפור המדהים על המת החי...

ב1994 הוכרז דונלד יוג'ין מילר, תושב מדינת אוהיו, כמת, לאחר שנעדר ביתו זה שמונה שנים. גרושתו וילדיו קיבלו קצבת שארים מהביטוח הלאומי האמריקני.

לא בדיוק התחלה מעניינת...

אך בשבוע שעבר אמר שופט בבית המשפט המחוזי בעיירת מגוריו למר מילר שאף כי הוא עומד בפני בית המשפט, חי ונושם, בית המשפט לא יכול להכריז על מותו כ"שמועה מוגזמת". 

אכן - דונלד מילר לא מת. בשנת 1986, לאחר שאיבד את עבודתו בגלל התמכרותו לטיפה המרה, החליט מילר לוותר על תשלום מזונות לילדיו וגרושתו וברח לפלורידה בלי לומר לאיש. במשך שנים חי מילר מתחת לראדאר, כשהוא עובד בשחור אם בכלל. ב1994, שמונה שנים לאחר שנעלם, הכריז בית המשפט על מילר כמת. 

ב2007 מילר צץ לו לפתע בחזרה באוהיו ורק אז גילה להפתעתו שהוא מת כבר 13 שנים. מילר לא התרגש במיוחד, שהרי אנשים מתים לא צריכים לשלם מיסים. 

השנה גילה מילר, המתקרב לגיל פנסיה, שאנשים מתים גם לא מקבלים קצבת זקנה מביטוח לאומי. מילר פנה לבית המשפט בבקשה לבטל את הסטטוס שלו כמת באופן חוקי. 

בית המשפט שלל את בקשתו של מילר והשופט ציין כי אף כי מילר אכן חי, החוק באוהיו מתיר שינוי של הסטטוס של אדם מת עד שלוש שנים לאחר מותו. ידיו של בית המשפט כבולות. השופט אף ציין בפסיקתו שאולי עדיף כך, כיוון שאם ישונה הסטטוס, יאלצו ילדיו של מילר אותם נטש להחזיר את קצבת השארים שקיבלו לאחר "מותו". 

לפחות כרגע נראה שדונלד יוג'ין מילר ישאר מת.... 

תמונות היום: הרחוב הראשי של גראס וואלי. פרחים. הצילומים המרהיבים האלו נעשו בידיה של בריטני.

סגירת הממשלה האמריקנית והטעות של אובמה

כבר שבוע ויום שהממשלה הפדרלית עובדת במתכונת מצומצמת עם למעלה מ800,000 עובדים שלא באים לעבודה. הקונגרס לא הצליח להגיע להסכמה על החלטת המשך התקצוב וכתוצאה מכך, כל מה שמוגדר כשירותים לא חיוניים נסגר.

אתם יודעים כמה האמריקני הממוצע מרגיש זאת על בשרו? בכלל לא

מלבד סגירת הפארקים הלאומיים - מהלך פוליטי שמתפוצץ לאובמה בפרצוף בכל יום מחדש - נעשו שורה של צעדים שנועדו להכאיב לעם האמריקני בצורה מאוד מתוקשרת... רק מה, הם לא ממש הצליחו להכאיב והם כן מצליחים לעצבן את העם האמריקני. 

רצוי לשים את הקלפים על השולחן. אובמה רצה את סגירת הממשלה הזו. אובמה האמין שבתמיכת התקשורת הוא יוכל למכור לאמריקה את הלוקש כאילו זה הרפובליקנים שאשמים בסגירת הממשלה. אובמה היה בטוח שהמכה למפלגה הרפובליקנית בסקרים תהיה כל כך גדולה עד שהמפלגה הרפובליקנית תעשה שני דברים - תתקפל ותיתן לו את כל מה שהוא רוצה ובנוסף תחטוף מכות בבחירות 2014 ותאבד את שליטתה בבית הנבחרים. 

זה אולי היה מצליח לו כפי שהוא ציפה, אך אובמה הצליח לחבל בתוכנית הגאונית שלו במו ידיו. השחצנות, הגאוותנות המחרידה של הנשיא היא היא מה שיפיל אותו. 

לאחר שבועות ארוכים שבהם אובמה הודיע כבל עם ותקשורת, יום אחרי יום, שהוא לא ישא ויתן עם הרפובליקנים על החלטת התקציב, הגיע הראשון באוקטובר וסגירת הממשלה. אובמה מיהר לצאת במתקפה מתוזמרת היטב כיצד "הרפובליקנים סירבו לשאת ולתת"... רק מה, העם האמריקני אמנם מצביע בטיפשות, אבל זה לא אומר שהוא אוהב שמשחקים איתו משחקים. אובמה הציג עמדה עיקשת, בלתי מתפשרת, ועתה הוא מאשים את הרפובליקנים ובעקשנות וחוסר התפשרות? זה לא עובד. יותר מכך, אובמה ציפה שהרפובליקנים בתוך יום עד יומיים, יתמוטטו ויתנו לו את כל מה שהוא רוצה, כי המפלגה הרפובליקנית הייתה מאוד עסוקה בלהיות רופסת בשש השנים האחרונות. כשדובר בית הנבחרים, ג'ון ביינר, הפגין לפתע עמוד שדרה, אובמה לא ידע מה נחת עליו. ביינר סירב להתקפל - אולי בגלל שידע שהקריירה הפוליטית שלו מונחת על הכף - ואובמה, בשחצנות מדהימה, החל במסע ההכפשות. "טרוריסטים" הוא קרא לרפובליקנים, "גי'האדיסטים", "מחבלים מתאבדים עם חגורות נפץ". הוא האשים אותם בשנאת אמריקה, שנאת האזרח הפשוט, בניתוק... האמריקנים לא קונים את זה. יש שני צדדים לטנגו הזה ושניהם אשמים, זו הדיעה העולה מהסקרים. הרפובליקנים מצטיירים כאשמים יותר... אבל יותר מ50% מציבור המצביעים חושב שאובמה גם הוא אשם, שגם הדמוקרטים אשמים. ההתבטאויות השחצניות של אובמה והארי (המזוהם) ריד - מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט - בתקשורת האמריקנית לא מתקבלות יפה.

ותוך כדי כך עולה בעיה נוספת עבור אובמה. זו כבר הפעם השנייה שהוא צועק "זאב זאב". בתחילת השנה היו הקיצוצים האוטומאטיים - 900 מיליארד דולר של קיצוצים שנועדו להקשות על אובמה לפזר כסף בלי הבחנה - ובשבועות שלפני שהם נכנסו לתוקף אובמה והדמוקרטים צרחו שהעולם יגיע לקיצו אם הקיצוצים יכנסו לתוקף... הקיצוצים נכנסו לתוקף ונחשו מה - העולם לא הגיע לקיצו. למעשה, האמריקאי הממוצע - כמעט ולא הושפע מהקיצוצים האלו.

בשבועות שקדמו לסגירת הממשלה איימו אובמה והדמוקרטים שסגירת הממשלה תהיה הרסנית ותביא לסוף העולם. נחשו מה? גם זה לא הביא לסוף העולם. 

ב17 באוקטובר תגיע ארה"ב לתקרת החוב שלה - משמע, הממשלה הפדרלית לא תוכל ללוות יותר כסף. אובמה והדמוקרטים מאיימים שזה יביא לסוף העולם אך בדומה לנער שצעק "זאב זאב" לא הרבה אנשים מתרגשים. אם הרפובליקנים יסרבו להיכנע, ייתכן מאוד שאכן נגיע לנקודה שבה תקרת החוב לא תוגדל - מה שיגביל באופן חריף את היכולת של אובמה לבזבז כסף. זה כן יכאב לאמריקאים (אבל גם לא יביא לקץ העולם) אך למעשה עשוי להיות טוב בטווח הארוך כיוון שזה יאלץ את אובמה להפסיק לשרוף כסף ולאזן את התקציב, גם אם פירוש הדבר ביטול כל המתנות חינם, כל הפרוייקטים שנועדו להשיג קולות עבור הדמוקרטים, כל המתנות למהגרים בלתי חוקיים.... 

אובמה כבר יותר מהכפיל את החוב הלאומי של ארה"ב מיום כניסתו לתפקיד. בנובמבר 2008 היה החוב הלאומי של ארה"ב בסביבות ה8 טריליון ׁׁׁ(אלף מיליארדים) דולר. היום הוא מתקרב מהירות ל17 טריליון. אם לא יעצרו אותו, אובמה יכול בכיף להגיע לחוב לאומי של 20 טריליון דולר לפני שיסיים את תפקידו ב2016...

אובמה יודע את זה. אובמה גם יודע שאם הרפובליקנים לא יאפשרו לו להגדיל את תקרת החוב בשבוע הקרוב, הוא עומד בפני תהום פוליטית. לא רק שהרפובליקנים ישמרו על בית הנבחרים בבחירות 2014 אלא שיש סיכוי טוב שהם יקחו ממנו את הסנאט. אובמה יודע זאת והוא מתחיל להילחץ. הוא הכניס את עצמו לפינה מסוכנת. אם הוא ייכנע ויתפשר על חוק ביטוח הבריאות ההרסני שלו, הוא יראה חלש (בייחוד לאור הכניעות האחרונות שלו בנושא סוריה ואיראן) ולמעשה יעמוד בפני שלוש שנים של ישיבה בבית הלבן בחוסר מעש. אם הוא לא יכנע והרפובליקנים לא יתקפלו, הגעה לתקרת החוב הלאומית תפגע בשני הצדדים - אבל בדמוקרטים יותר מאשר ברפובליקנים. כך או אחרת, אובמה יהיה המפסיד הגדול...

קשה לצפות לאן אנחנו הולכים כרגע אבל יש לי התחושה שאובמה, עם השחצנות הילדותית שלו, לא יתפשר עד שיגיע הרגע שבו המפלגה שלו - המפלגה הדמוקרטית - תהיה בכזה לחץ אטומי, שהיא תתחיל להפעיל עליו לחץ משלה להיכנע. 

אלו זמנים מעניינים בוושינגטון הבירה

אתם יודעים מה אומרים הסינים על זמנים מעניינים...

תמונות היום: בהצדעה לאובמה, שסגר את הפארקים הלאומיים, תמונות משלושה פארקים לאומיים בחוף המערבי. שמורת יוסמיטי (שנסגרה למרות שהיא רווחית) ב2009. פסגת הלנה בשמורת לאסן, 2012. מימיו המשגעים של אגם המכתש באורגון (שגם הוא שמורה רווחית מאוד)

איזה מין אתם רוצים להיות היום?

השאלה בכותרת איננה שאלה סתם באוויר. קמתם בבוקר ואתם מרגישים כמו אישה? יופי לכם, מדינת קליפורניה מכירה בזכותכם להרגיש כך, גם אם בין הרגליים יש לכם אבר מין גברי ושתי ביצים... אה, ואם מחר תרגישו כמו גבר, יופי לכם מדינת קליפורניה מכירה בזכותכם להרגיש כשייכים למין שונה בכל יום ואפילו משעה לשעה. מה זה מכירה, אתם תוהים? ובכן, נניח שאתם נמצאים במסעדה ואתם מרגישים כמו נשים שצריכות לשירותים... אז יאללה, כנסו לשירותי נשים, גם אם יש לכם אבר מין גברי בין הרגליים ואפילו שתי ביצים. או, מה דעתכם על שחקנית כדורסל בנות בקבוצת בית הספר התיכון שיש לה עודף טסטוסטרון, אבר מין גברי ושתי ביצים? זה בסדר, מבחינת מדינת קליפורניה. זכותה להרגיש כמו אישה, גם בקבוצת הכדורסל וגם במקלחות...

אם נשמע לכם הזוי, אתם לא לבד. גם אני עדיין מתקשה להאמין, אבל זה החוק פה. המושל סקוט בראון חתם עליו. הסנאט המדינתי הצביע עליו. זה החוק. אם היום אהוד מרגיש כמו אהודית ורוצה להיכנס למלתחות של הנשים, מותר לו... וזה לא מונע ממנו להרגיש כמו גבר מאוחר יותר.

החוק ההזוי הזה נכתב במטרה להגדיל ראש ולהיות פתוחים וליברליים כלפי 0.2 אחוז מהאוכלוסיה שהם טרנסג'נדרים – אנשים שמרגישים שהמין שאליו הם נולדו איננו המין שלהם. בפרט בני הנוער הטרנסג'נדרים. אל תבינו אותי לא נכון. אין לי שום בעיה עם טרנסג'נדרים. אני חש הרבה חמלה כלפי אנשים שמרגישים שהם נתקעו עם הגוף הלא נכון. וזה נכון במיוחד כלפי בני נוער. אלוהים יודע, גיל הנעורים הוא גיל מבלבל ומטרף את הדעת גם בלי להרגיש כאילו מישהו פשוט דפק אותך לגמרי. עצם כך שחלק נרחב מהחברה בכלל לא מסוגל להבין אותך או אפילו להכיר בכך שמה שאתה מרגיש הוא אמיתי ולגיטימי לבדו יכול לאמלל אדם לכדי התאבדות. הבעיה לטעמי איננה עם הטרנסג'נדרים אלא עם החוק הזה. החוק יתיר לטרנסג'נדרים להשתייך לכל הדברים הקשורים למין שהם מרגישים שייכים לו – שירותים, מלתחות, קבוצות ספורט... והחוק מגדיר טרנסג'נדריות כדבר בלתי קבוע המשתנה באופן תדיר.

עכשיו בואו נניח שאתם נער בן 16 עתיר הורמונים שרק רוצה לראות קצת חזיות (או אולי אפילו קצת יותר מזה). לא תגדירו את עצמכם כטרנסג'נדר החש כאישה ותיכנסו למלתחות הבנות?

החוק הוא פריצת דלת מסוכנת שתוביל לאינסוף ניצול, לפגיעות בפרטיות ופגיעות מיניות שונות ומשונות. רק תחשבו על טרנסג'נדרית בת 16 החשה שהיא גבר הכבול לגוף של אישה ונכנסת למלתחות של הבנים עם כל הבנים. אולי היא חשה שהיא גבר, אבל הבנים במלתחות יראו זוג ציצים ואם יהיה לה מזל, ההתעללות תהיה נפשית בלבד ולא מינית... אם יהיה לה מזל.

החקיקה הקליפורנית ההזויה מכה שנית.

וזו איננה החקיקה ההזויה ביותר בקליפורניה השנה. השבוע אישר מושל קליפורניה, סקוט בראון, הצעת חוק לפיה שוהים בלתי חוקיים – סליחה, בהתאם לחוקי הPC “מהגרים בלתי מתועדים" – יוכלו להוציא רישיונות נהיגה חוקיים בקליפורניה. כן, מה ששמעתם. הם נכנסים באופן בלתי חוקי כדי לעבוד כאן באופן בלתי חוקי, עוברים הן על חוקי המדינה והן על החוקים הפדרליים ובתמורה הם מקבלים חינוך חינם לילדים, בריאות חינם בחדרי מיון ועכשיו יוכלו גם להוציא רישיונות נהיגה חוקיים בקליפורניה. בלי מספר ביטוח לאומי (שזה הדבר הכי קרוב פה למספר זהות), בלי אישור כניסה חוקי (הדרוש להוצאת רישיון מדינתי זמני על ידי הצגת רישיון נהיגה זר), הם יקבלו רישיון נהיגה. גם זה כמובן, נעשה בשם מניעת אפלייה. אחרי הכל, עצם כך שהם נכנסו לכאן באופן לא חוקי, לא משלמים מיסים, לא מצייתים לחוק ולא תורמים דבר למדינה לא מצדיק שיפלו אותם...

רק מהגרים חוקיים מופלים לרעה כאן.

היו מי שהביעו דאגה מכך שאם ינתן להם רישיון נהיגה חוקי, הרי שלא תהיה שום דרך להבדיל בין תושבי המדינה החוקיים לשב"חים האלו. “אל דאגה" הבטיחו הדמוקרטים בסקרמנטו הבירה, “ניתן להם רישיון עם סימן זיהוי שיבדיל בינם ובין רישיונות נהיגה של תושבים חוקיים"

נשמע כמו התחלה טובה... רק מה... מיד הזהירו הדמוקרטים שעצם כך שהרישיון יהיה ייחודי ואפשר יהיה לדעת בקלות מי שב"ח ומי לא, לא מתיר למעסיק פוטנציאלי להפלות את השוהים הבלתי חוקיים, להם אין אישור עבודה חוקי, כשהם באים לריאיון עבודה. כן, מה ששמעתם. מעסיק פוטנציאלי לא יכול לדחות עובד על בסיס העובדה שהציג רישיון נהיגה המוכיח שהוא נכנס למדינה באופן בלתי חוקי ושאין לו אישור עבודה חוקי. חלילה שלא תהיה כאן אפלייה.

הפסיכוזה הקליפורנית הזו היא עוד צעד הזוי בדרך להךתמוטטות הכוללת של מדינת קליפורניה, התמוטטות שנדמה כי היא בלתי נמנעת. קליפורניה פועלת לפי תפיסת עולם מעוותת המבוססת על התיאוריות החברתיות של פרופסורים באוניברסיטת ברקלי או דייוויס, אנשים מנותקים מהמציאות היומיומית אשר חושבים שהעולם יתאים עצמו לתיאוריות שלהם ומסרבים להכיר בעובדה הפשוטה של אנשים, מטבעם, אינם רובוטים והחישובים המתייחסים לכל האנשים אותו הדבר פשוט אינם מעוגנים במציאות. בעוד קליפורניה ממשיכה לאמץ לחיקה אנשים שלא משלמים מיסים וממשיכה להגדיל את ההוצאות על תשלום למובטלים, על מערכת הסיעוד הכושלת ועל פרוייקטים חסרים טעם (כמו הרכבת המהירה משום מקום לשום מקום שתעלה 60 מיליארד דולר). קליפורניה שקועה עמוק בחובות שהולכים וגדלים. מה שחמור עוד יותר – זה נראה כאילו המדינה עושה ככל האפשר כדי לחבל בכלכלה המדינית. עסקים בקליפורניה הם גם כך במגמת עזיבה. מי שנשבר לו עוזב לאריזונה, נבאדה ואורגון, מדינות שבהן המיסוי נמוך יותר, הרגולציה לוחצת פחות ועלות היצור והמכירה נמוכה בהרבה. קשה להאשים את העסקים האלה. אם אתה יכול להוריד את המחיר שבו אתה מוכר מוצר ותוך כדי כך להגדיל את הרווחים שלך, לא תעשה זאת? זאת השאלה ששאל אותי השבוע בעל רשת חנויות נעליים גדולה בצפון קליפורניה שמתגורר, לפחות עד סוף אוקטובר, בקהילה בה אני שומר. השבוע הוא סגר שני סניפים, אחד בסקרמנטו הבירה והשני ברדינג. באוקטובר הוא יעבור להתגורר בקלאמאת', אורגון, לשם הוא מעביר את משרדי החברה. “עדיין יהיו לנו שלושה סניפים בצפון קליפורניה,” הוא סיפר לי על כוס קפה נמס של עלית, “אבל את עיקר המיסים אנחנו נשלם לאורגון.” את עלות המעבר, הוא אמר לי, יכסו המיסים הפחותים וההוצאות הנמוכות יותר בתוך שלוש שנים לכל היותר. “ובנוסף,” הוא אומר, “הסניף שלנו בבנד, אורגון, עושה יותר כסף לבדו ממה שעשו שני הסניפים שסגרנו ביחד". הסיבה, לדעתו, היא העובדה שבאורגון אין מס קנייה. בשל המיסוי הנמוך, מחיר הנעל הממוצעת בחנות בבנד נמוך ב5% ממחיר אותה הנעל בקליפורניה. “תוסיף לזה את מס הקנייה בקליפורניה ואתה קולט פתאום שפה אתה משלם 15% יותר" הוא מספר לי.

השבוע אישר המושל עוד חוק אחד שנדמה כאילו הוא נועד ליצור אבטלה מוגברת ולהבריח עסקים מקליפורניה. בתוך שנתיים יגדל שכר המינימום בקליפורניה מ8 דולר לשעה (שני בגובהו בין מדינות ארה"ב) ל10 דולר לשעה. ביולי 2014 יגדל השכר ל9 דולר לשעה ובתחילת 2016 יגדל ל10 דולר לשעה. 40 שקל לשעה שכר מינימום. נשמע נפלא על הנייר – אחרי הכל, אם לאנשים יהיה יותר כסף הם יוציאו יותר ולכן הכלכלה תפרח. זו בדיוק התיאורייה של מגדל השן הליברלי. יש רק שתי בעיות עם התיאוריה

הראשונה היא שעסקים גדולים לא מוכנים להקטין את שורת הרווח שלהם. אפשר לצרוח ולהאשים אותם באנוכיות ותאוות בצע. אולי זה אפילו נכון. זה לא משנה את העובדה הפשוטה שהם לא מוכנים להקטין את שורת הרווח. הם יעלו מחירים כדי לשמור על שורת הרווח וכך העלייה בשכר המינימום לא תהיה שווה דבר כי כוח הקנייה של האזרח קשה היום שעובד תמורת שכר מינימום לא ישתנה בעצם. אם הסוציאל-פאשיסטים יחליטו שאסור לעסקים לעשות זאת ויאלצו אותם (באמצעות הוספת רגולציה) להוריד מחירים, העסקים האלה יפטרו עובדים, יסגרו סניפים ובאופן כללי יתייעלו. התוצאה: שורת הרווח שלהם לא תשתנה אבל לפחות אנשים תהיה עבודה.

הבעיה השנייה היא שבעוד עסק גדול יכול לספוג את העלייה בשכר המינימום, החנויות הקטנות, העסקים המשפחתיים, אלו לא יוכלו לעשות זאת. גם כך החנויות הקטנות הן אלו שהמחירים בהם יקרים יותר, כולם יודעים שהמכולת השכונתית יקרה יותר מהסופרמרקט הגדול. הם לא יכולים להרשות לעצמם למכור במחירים "תחרותיים". עסקים אלה מצליחים להישאר פתוחים כי הם נגישים מאוד וכי אנשים רוצים "לקנות מקומי". עסקים כאלה לא יוכלו להרשות לעצמם להגדיל את המשכורות של כל העובדים ובטח שלא יוכלו להישאר פתוחים אם הם יעלו מחירים עוד יותר כדי שיוכלו להרשות זאת. התוצאה תהיה פיטורי עובדים.

התיאוריה הליברלית עובדת היטב על רובוטים. בני אדם אינם רובוטים וכל ניסיון לאלץ אותם להיות רובוטים עתיד להיכשל. החקיקה הליברלית ההזויה של קליפורניה מדכאת אותי...

זהו, כתבתי מגילה... תהנו :P

תמונות היום: זריחה חורפית מעל נען, 2011. בריטני והעיזים לוקחות את האחחינית שלנו לטיול. הבאר שלנו מקושטת לכבוד חגי דצמבר 2012. בריטני והסוסה שלה טוואז (Twaz) ב2009

לירות או לא לירות, זו השאלה (עוד פרק בהרפתקאות רוג באמריקה)

“היי, תעזבי את המכונית!” אני אומר.

הבחורה, צעירה ונאה, מפסיקה לנסות לפרוץ את הדלת.

“זה האוטו שלך?” היא שואלת, פונה לכיווני

“לא, אבל זה לא האוטו שלך,” אני אומר

“זה אוטו יפה,” היא אומרת. שפת הגוף שלה רועדת, עצבנית. היא בקריז, אולי, “אני צריכה את הכסף...”

“אני נותן לך את ההזדמנות להסתובב וללכת,” אני אומר בתקיפות.

היא שולחת יד מאחורי הגב. הופה! המצב נעשה מכוער! היד נשלחת אל הגלוק ומרימה אותו כמו מעצמה. הבחורה שולפת אקדח משלה, מביאה אותו לצד הגוף.

אדרנלין זורם לי בדם בטירוף מוחלט. כפות הידיים מעקצצות. זרמים חשמליים נעים במורד הגב. כל שערה בגוף סומרת ועור ברווז עצבני מכסה את גופי. הגלוק מתרומם, הכוונת הקדמית והעין מתיישרות ביחד. המוח החושב – זה שעוד עשוי היה להסס – נזרק אל מושב הנוסע בעוד אהוד האחר, האינסטינקטיבי, הבלתי חושב בעליל, תופס פיקוד. אני מרגיש כמו צופה בעוד גופי פועל על טייס אוטומאטי.

“תזרקי ת'אקדח!” אני צורח עליה

האקדח שלה מתרומם. אולי היא לא ציפתה שגבר ירה בבחורה נאה שכמוה. מזל ביש, אחות שלו. המוח שלי מתעקש שזה לא אמיתי בעוד הטייס האוטומאטי סוחט את ההדק. היא מתמוטטת לפני שהספיקה לכוון. אני מוריד את האקדח לכיוון הרצפה...

והאורות נדלקים.

“בואו נראה את זה עוד פעם" אומר המדריך ומציג בפנינו את הסרטון. בריטני ואני צופים בסרטון של הבחורה המנסה לפרוץ את הרכב. במבט שני ניתן לראות את האקדח מציץ ממכנסיה כשהיא מפנה את הצד אלינו.

“יש הרבה גברים שלא לחצו על ההדק בסצנריו הזה" אומר המדריך.

“כשזה מגיע לחיים שלי, אני מאמין בשוויון זכויות,” אני צוחק, מנסה להתעלם מהעובדה שיש איזה רעד בברכיים בעוד האדרנלין משתחרר.

אנחנו נמצאים באיזור התעשייה של מערב סקרמנטו, בסימולטור הירי הטקטי של איים-יו-ניישן (Aim-U-Nation). הסימולטור מציג בפנינו תסריטים מעשיים. אקדחי הגלוק הוסבו לירי קרן לייזר אך מחסניות של אוויר דחוס מספקות את תחושת הרתע כשאתה לוחץ על ההדק. זה מרגיש אמיתי... אמיתי מדיי, במובנים מסויימים. התסריטים כולם קצרים למדי – נאמנים לגישה האמריקנית לפיה מרבית מקרי הירי קורים בתוך חמש שניות, במרחק של פחות מחמישה מטרים ונגמרים בתוך פחות מחמש יריות. למרות הזמן הקצר, אתה מוצא את עצמך נמשך לתוכם, חש באותה האינטנסיביות שאתה חש במקרי חירום אמיתיים.

“פעלתי על טייס אוטומאטי" אני אומר ומציין שזה מעולם לא קרה לי במשחקי וידאו או משהו דומה. הריאליזם כאן היה כל כך אמיתי עד כי המוח החליט שהוא באמת אמיתי ונתן את הפיקוד לאהוד אחר, אהוד שלא חושב, לא מנתח, לא מבזבז את הזמן על פעילות בלתי חשובה כשהחיים עומדים על הפרק.

תורה של בריטני. אין לה את אותו הניסיון שיש לי עם מצבי חירום והיא מורגלת בירי מטווחים בלבד. בואו נראה איך היא תגיב למצב אמיתי.

התסריט: היא נכנסת הביתה ומגלה שודד בסלון, אוסף דברים לתוך שקית ניילון גדולה. בריטני מרימה את הגלוק מיד. “היי, צא מהבית שלי!” היא צועקת על הסרט המוקרן על קיר החדר. הצעקה שלה מהדהדת בחדר. אני תוהה לרגע אם הצעקה שלי לבחורה עם האקדח הייתה כזו מהדהת ומודה בפני שעצמי שאני כנראה הייתי רועש עוד יותר...

השודד שולף אקדח, בריטני סוחטת את ההדק והוא נופל. ירייה אחת, למרכז המאסה. בלי יריות לראש, בלי פגיעות קריטיות, בלי בונוס נזק. החיים הם לא משחק מחשב.

סימולטור הירי הטקטי הוא עסק די חדש – חודשיים בסך הכל, אומר לי סטיב, בעל חנות הנשק שבה ממוקם הסימולטור. הוא מציג בפניך תסריטים מעשיים, בלי כל השטויות ההוליוודיות. ומאלץ אותך לפעול מהר, להחליט היטב ולירות במדויק. לא כל התסריטים, אגב, מסתיימים בירי. מיד אחרי הפורץ של בריטני מצאתי את עצמי מול פורץ בתסריט דומה, המסתובב בסלון כשהוא אוחז בארנק נשי ומחטט בתוכו. כשהוא נתקל בי הוא התווכח, צעק... ואז ברח דרך הדלת כשהוא אוחז בארנק עדיין. באופן טבעי, לא יריתי (כיוון שלכל אורך הדרך הוא לא באמת היווה איום).

“למה לא ירית?” שאל המדריך

“לא היה צורך,” עניתי, “זה רק ארנק"

“תתפלא כמה אנשים ירו בגנב הזה" הוא צוחק.

אני מתאפק לא להוציא איזו הערה מתנשאת על כך שרק אמריקאי יירה בגנב שלא מהווה איום. גם מתנשא, גם לא מדוייק וגם חסר טעם. טוב שסתמתי את הפה.

מרחק הנסיעה מהבית עד לחור הזה במערב סקרמנטו הוא בערך שעה וחצי. לקח לנו קצת יותר כי בין לבין עצרנו בשביל לתדלק את האוטו. נסיעה ארוכה בשביל שעה וקצת בסימולטור הטקטי.

בזמן שאנחנו נכנסים אל האוטו, בריטני אומרת שהיה שווה כל רגע. היא עוד לא יודעת חצי מזה, אני חושב לעצמי בחיוך. היום אנחנו עושים יום כיף בסקרמנטו והסימלטור היה רק עצירה אחת. השנייה כבר בדרך. אנחנו נוסעים למרכז העיר, לדאון-טאון של סקרמנטו. “אכפת לך אם נעצור לאכול משהו?” היא שואלת.

“אחרי העצירה הבאה,” אני מבטיח לה. היא לא יודעת מה אני מתכנן...

אנחנו עוצרים בדאון-טאון של סקרמנטו, מול מסעדת "הטעם הלבנוני של מעלוף".

“היום,” אני אומר לה, “אנחנו אוכלים בטעם של בית"

די רחוק לנסוע עד סקרמנטו בשביל טעם של אוכל מזרח תיכוני אבל בהתחשב בזה שכבר שנתיים לא אכלנו ואנחנו בסביבה ממילא, בהחלט הגיע הזמן...

הצוות, לבנוני כולו, פורס בפנינו צלחות סלטים – חומוס, טחינה, באבאגנוש, טבולה, לאבנה... בריטני ואני מתמוגגים מהטעם. הפיתות הן פיתות אמיתיות, החומוס לא היה מבייש אף מסעדה ברמלה או עכו... למנה עיקרית אנחנו מזמינים לאפות עם שווארמה. אלוהים, כמה זמן לא אכלנו שווארמה...

הטעם כל כך טוב שכמעט עולות לי דמעות בעיניים...

הנסיעה הביתה ארוכה, הכלב חורפ במושב האחורי, בריטני חורפת במושב הנוסע... ואני, עם חיוך מטופש, שר שלמה ארצי (משתדל לא לזייף) לעצמי על הכביש הבינמדינתי 80...

אתמול היה טוב... ויהיה גם מחר...

 תמונות היום, כי איך אפשר בלי: ארנבון בר סקרן באיזה חור נידח במדינת וושינגטון. הר שאסטה (Mount Shasta) בצפון מדינת קליפורניה, אחד ההרים הכי גבוהים בקליפורניה, צל ב2009 בפרוות החורף שלו כשעוד היה חצי גור

תצוגת סוסי העבודה של גראס וואלי

הערת אגב - יהיו פה הרבה תמונות וכל הגלריה נמצאת בלינק הבא, אם באמת מעניין אתכם.

בסוף השבוע הזה נערכה תצוגת סוסי העבודה השנתית של גראס וואלי, הדראפט-הורס קלאסיק (ראו תמונות היום). התצוגה היא פסטיבל שנתי המתחבר ישירות עם ההיסטוריה של גראס-וואלי. זה לא סתם שסמל חצר הירידים של גראס וואלי הוא סוס משא המושך גזעי אורן זפת. הקלאסיק הוא הפסטיבל הגדול ביותר בגראס וואלי חוץ מהיריד המחוזי השנתי. סוסי משא מכל ארה"ב וקנדה מגיעים ומציגים לנו כישורים מודרנים וארכאיים כאחד. ישנה תצוגה של עגלות וכרכרות משוחזרות שהיו בשימוש במקצועות שונים, תצוגת משיכת גזעים, עבודה שסוסים משמשים בה עד היום כיוון שהם נוחים יותר לשימוש מטרקטורים, לא זקוקים לדרך סלולה והם גם לא מזהמים ולא מזיקים לסביבה. ישנן תחרויות של עגלות עם סוס אחד, קבוצה של שניים, ארבעה ואף שישה. התחרות עם שישה סוסים היא התחרות המרכזית, המקבילה לתחרות ה100 מטר ריצה בין מקצועות האתלטיקה הקלה.

. רבים מהמשתתפים הם סיפורים מרתקים בפני עצמם. קחו למשל את רוקינג ראנץ' המקומית, שמשמשת כחוות שיקום לסוסים שעברו התעללות. בדרך כלל רוקינג ראנץ' מופיעה עם סוסי רכיבה רגילים בין התחרויות השונות, הן כדי להגביר את המודעות להתעללות בסוסים והן כדי לגייס תרומות. השנה, רוקינג ראנץ' השתתפו בתחרויות עצמן עם צוות טלאים המורכב מסוסת קליידסדייל (סוסי הבאדווייזר המפורסמים) זקנה וסוס משא בלגי צעיר ועם עגלה שהורכבה בעבודת יד מלאת אהבה. החווה לא יכלה להרשות לעצמה לשלם את מחיר ההשתתפות בתחרויות עצמן אך משתתפים אחרים התכנסו ביחד ועשו מגבית כדי לשלם עבור החווה. כאלה המשתתפים בתצוגה הזו. הסוסים מביאים אנשים טובים לגראס וואלי.

בין תצוגה לתצוגה, פרימן יודר (Freeman Yoder) מ"פרצ'רונים צעירים חיים" מסייע לקירק מסנג'ר לתקן רתמת עור שנקרעה. קירק מסנג'ר הוא אדם מרתק בפני עצמו. הוא מציג את סוסיו כדרך לשמר את זכרון אחיו מארק שנהרג בתאונת דרכים לפני מספר שנים. בזירת התצוגה, בתו של מארק, דקוטה, יושבת לצד הדוד קירק על מושב הנהג של העגלה. קירק לא היה מעוניין לנהוג את סוסי המשא כשאחיו היה בחיים. אחרי שמארק נהרג, קירק לקח על עצמו את החווה של מארק כדי לשמר את עבודת חייו של אחיו. בכל פעם שהעגלה נמשכת לתוך הזירה על ידי סוסי המשא הענקיים של חוות מסנג'ר,  הקהל של גראס וואלי פורץ בקריאות עידוד, אף כי מארק מסנג'ר לא היה מגראס וואלי או אפילו מקליפורניה. פרימן יודר – נולד לאימו חצי שנה אחרי שנמלטה בעור שיניה ממזרח גרמניה (ולכן נקרא שמו פרימן – איש דרור) הוא מתחרה ישיר עם חוות מסנג'ר. שניהם מציגים סוסי פרצ'רון – סוסי משא צרפתיים שחורים וגדולים. קשה לקבוע מי מהם מגדל סוסים טובים יותר ובתחרויות הם בדרך כלל נלחמים על המקום הראשון והשני. היריבות בזירה היא בלתי מתפשרת אבל מחוץ לזירה, פרימן יודר יושב ליד סוסי הפרצ'רון של קירק מסנג'ר ועוזר ליריב לתקן את הרתמה, תוך שהם מפטפטים בלי הפסקה על הסוסים שלהם.

קירק מסנג'ר איננו היחיד שמציג לזכר מישהו. ארלן ווארינג, מבלאקפוט, איידהו, עיטר את העגלה השחורה שלו בכיתובים ועיטורים ורודים. הסיבה, למדנו במהרה, היא שגברת ווארינג, שהייתה הכוח המניע מאחורי חוות ווארינג, נפטרה לפני כחודשיים מסרטן השד. במקומה, לצד ארלן הנוהג בעגלה, יושבת הבת צ'נסי. הקהל עומד על רגליו בהצדעה שקטה בעת שהעגלה נוסעת מסביב לזירה. לגברת ווארינג מגיע הרבה כבוד. לפני שלושים שנה, כשהיא וארלן הקימו את החווה, מספר סוסי הפלך האנגליים (English Shire Horse) באמריקה עמד על 25. מספרם בעולם כולו עמד על 150. היום, מספרם עומד על 25000 ואם אתם נפגשים עם סוס פלך אנגלי, 99.9% סיכוי שהוא קשור איכשהו לסוסי הפלך של חוות ווארינג. 

העגלה של ווארינג נמשכת על ידי זוג סוסי פלך אנגליים

לעוצמה הטבעית של הסוסים מצטרפת ההתפעלות מכישוריהם של נהגי העגלות.. קחו לדוגמא את אנטוני קנכט מחוות קסטגנסו בסונומה, קליפורניה. מאז שירש את חוות סוסי הקליידסדייל מסבא שלו, טוני קנכט נאלץ להתמודד עם בעיה של פניות.

“כשאני קושר שישה סוסים, שניים שניים,” הוא מסביר לבריטני בעודו משגיח על בנותיו העסוקות בלעטר את הסוסים לקראת הגמר, “המרחק ביני ובין הראש של הסוסים המובילים הוא בערך שנים-עשר מושבים ביציע. כל מה שיש לי במרחק זה זה רק את המושכות – חתיכת עור ארוכה – ואת הקול שלי".

הבעיה יותר מסובכת מכפי שנדמה. בקבוצה של שישה (מה שנקרא Six Up) סוסים, שני הסוסים הקרובים ביותר לעגלה מספקים את המעצורים, השניים באמצע מספקים את הכוח ושני הסוסים מקדימה הם ההגה. סוסים הם מטבעם חיות עדר ואם המוביל לא יפנה, אלה שאחריו לא יפנו גם הם, ולא משנה כמה הנהג יצעק וימשוך במושכות.

הפתרון של טוני – ללמד את הסוסים מה זה ימין ומה זה שמאל. בראש השישייה שלו נמצאים ג'יי ואלווד, שני סוסים מסורסים – "ככה שיש להם רק מוח אחד,” הוא צוחק אלינו – אשר אומנו ספציפית לפעול כהגה. אלווד נמצא משמאל, ג'יי מימין. כשטוני רוצה לפנות, הוא קורא בשמו של הסוס בצד שאליו הוא רוצה לפנות. בוידאו למטה (שצולם שנה שעברה) אפשר לשמוע אותו קורא לאלווד כשרצה לפנות שמאלה. אגב אלווד, הסוס עומד לו בסטואיות מושלמת כשחבורת ילדים קטנים מתרוצצת מתחתיו בצעקות ונפנופי זרועות. סוס רגיל היה נלחץ ומתחיל לעשות שטויות מדבר כזה – תנועות מהירות, צעקות, זו בדיוק הדרך לגרום לסוס להיכנס לפאניקה. אלווד עומד שם, לא מתרגש בכלל ומתבונן בנו בהבעה של "נו, מה יהיה?” אני מתקשה לא לצחוק מול המבט הזה. הצחוק לא יוצא, מתוך ידיעה שאותו מבט משועמם ובלתי מתרגש יהיה בעיניו של הסוס הזה כשהוא יוביל את העגלה וחמשת הסוסים האחרים בזירה. אין לו את העוצמה המקושרת בדרך כלל עם סוסי קליידסדייל. הוא לא עוצר נשימה כמו סוסי הפרצ'רון השחורים. הוא סוס זקן ויציב שלא מתרגש משום דבר וזה טוב מספיק. בשנה שעברה, טוני קנכט סיים במקום הראשון בשני מקצועות של שישה סוסים - תחרות העגינה (ראו הוידאו משנה שעברה) ותחרות הSix Up, כשהוא משאיר מאחוריו את הפרצ'רונים של יודר ומסנג'ר.

הוידאו של טוני קנכט זוכה בתחרות העגינה בשנה שעברה

 העגלה של טוני היא דבר מרתק בפני עצמו. זו עגלה משנות ה60 של המאה ה18. טוני קנה אותה לפני 11 שנים פחות או יותר, כשהיא במצב נוראי. במשך שבע שנים הוא שחזר אותה בעצמו, תוך שהוא עושה שימוש אך ורק בכלים שהיו קיימים כבר כשנבנתה. העגלה המשוחזרת יפיפייה ומתפקדת היטב. היא אולי לא מבריקה ו"סקסית" כמו העגלה של פרימן יודר אבל עצם כך שמדובר בעגלת עבודה אמיתית, לא ברפליקה שנוצרה ספצפית עבור תצוגות כאלו, מוסיפה לה נופך מיוחד.

(העגלה של טוני קנכט)

 

 אלווד מובל על ידי בתו בת השמונה של טוני. הוא שוקל כמעט טון אבל הסוס הזה בטוח לילדים

   

התחרות הראשונה ביום ראשון זה היא תחרות כרכרות הנשים, מחווה לימים שנשים לא יכלו להצביע, לא הייתה להן שוויון זכויות אך לפחות היה מותר להן לנהוג כרכרות משל עצמן. השיפוט איננו על כישורי הנהגת אלא על התנהגות הסוס. סוס כרכרת נשים טוב הוא סוס עם צעד מאוד רגוע שלא מטלטל את הכרכרה. הכרכרות סובבות בתוך הזירה בקצב קל, עוברות מהליכה לטרוט ובחזרה להליכה. לא קשה לצפות מהסוס לא לטלטל את הכרכרה בקצב הליכה אבל בטרוט זה סיפור אחר לגמרי. סוסי הקליידסדייל וסוסי המשא הבלגיים מקפיצים את העגלות מעלה ומטה וגם הפרצ'רונים לא בדיוק מצליחים להישאר יציבים - מלבד סוס הפרצ'רון שמושך את הכרכרה של דקוטה מסנג'ר. הליכה קלה, הליכה מהירה, טרוט... הכרכרה של דקוטה נשארת מאוזנת לחלוטין. (בתמונות בסוף הפוסט תמצאו תמונה של בריטני ליד הסוס הזה כדי שתבינו כמה הוא גדול). דקוטה זכתה בתחרות, משאירה מאחור את קייטי קוּק, האחיינית של פרימן יודר ואת כל האחרים.

דקוטה מסנג'ר בתחרות נהיגת כרכרות נשים, בטרוט.

  

סוס פרצ'רון בהליכה קלה. ברקע, מאחורי שורת הסוסים העומדים, קייטי קוק והפרצ'רון של פרימן יודר

 

לעת ערב, אנחנו יושבים בזירה וצופים בתצוגת העגלות. עגלות מכל המינים והסוגים מתגלגלות בזירה. רובן שחזורים של עגלות שהיו בשימוש אמיתי. הנה בא החלבן, ושם עגלת הכליאה, המובילה פושע אסור אל בית הכלא המחוזי. ריקי ניובורון (Ricky Newborn)  יושב על עגלת הקברן המעוטרת שלו. ריקי, אדם עם חיוך גדול ומזג טוב, לא בדיוק נראה כמו קברן, אבל עגלת הקבורה הזו איננה רק לתצוגות. ביום יום, מלבד שלושה חודשים בשנה שבהם הוא נוסע ברחבי הארה"ב כדי להופיע בתצוגות, ריקי עובד כקברן. לאחר טקס האשכבה בכנסייה, נושאי הארון מעמיסים את הארון על העגלה שמולנו בזירה ותהלוכת האבלים הולכות בעקבות שני סוסי הפרצ'רון השחורים של ריקי והעגלה שהם מושכים. השמועה אומרת שריקי קרא לחווה שלו "חוות דיאנה ניובורן" על שם אשתו כדי לשכנע אותה לאפשר לו לקחת את העגלה (ששווייה, הוא אומר, הוא בערך 25,000 דולר) לתערוכות. דיאנה מפחדת שריקי יזיק לעגלה, כך אומרת השמועה. שאלתי את ריקי לגבי זה. מהאורווה הסמוכה, טוני קנכט צועק אלינו "אתם יודעים למה הוא כל הזמן מחייך? כי הוא לקח את העגלה אבל את דיאנה הוא השאיר בבית". בריטני מתפקעת מצחוק.

 עגלת הקבורה של ריקי ניובורן.

 ריקי והחיוך התמידי

 

עגלת הכלא

 

החלבן (שזכה בתואר חביב הקהל)

 

נישאר עם ריקי ניובורן. מיד אחרי תצוגת העגלות (שבה, אגב, זכה ריקי) מסדרים את הזירה למשיכת הגזעים. העוזרים מסדרים את הקונוסים הכתומים כדי ליצור מסלול סלאלום. המטרה כאן היא לא רק למשוך את הגזעים דרך המסלול הלוך וחזור הכי מהר. המטרה היא לא לגעת בקונוסים שבאמצע ולא לחצות את הקווים החיצוניים. התחרות מדמה משיכת גזעים דרך יער צפוף. מי שיבקר באתרי כריתת עצים בצפון קליפורניה ואורגון ימצא סוסי משא שעושים בדיוק עבודה זו. ריקי, שעדיין לובש את חליפת הקברן, זוכה להיות הראשון. הרי וידאו של הביצוע של ריקי.

הפסקה בין לבין.  טומי טורבי (Tommie Turvey), האיש שמאמן את סוסי הקליידסדייל שמופיעים בפרסומות של באדווייזר מציג את הכישורים שלו. הוא רוכב בעמידה, אוחז בדגל אמריקה. הסוס נעמד על בימה קטנה וטומי מסובב לאסו ענק מסביבו בעוד הסוס עומד עם מבט משועמם. הקהל בהלם.

 

והנה הגענו לתחרות העיקרית. שישה סוסים אחרי שישה נכנסים לזירה. כל השמות הגדולים. קרלו, שהגיעו עם סוסי הקליידסדייל שלהם מקולומביה הבריטית בקנדה. הזוג קאנינגהאם עם סוסי המשא הבלגים היפיפיים שלהם. אלווד וג'יי מובילים את העגלה של טוני קנכט. קירק ודקוטה מסנג'ר יושבים על העגלה הנושאת את שמו של מארק. פרימן יודר, שאם אתם רוצים לקנות סוס פרצ'רון, הוא מחזיק בטובים מכולם. ארלן ווארינג נוהג את סוסי הפלך האנגליים שאשתו כל כך אהבה. מצעד של ענקים. אלו השמות הכי גדולים באמריקה, והם כאן, בעיירה הקטנה הזו, לעיני אלפיים צופים לכל היותר. כשכל כך הרבה סוסי משא דוהרים בזירה, המושבים ביציע רועדים. השופט בוחן בכובד ראש את המתחרים בעוד בריטני ואני מחליפים רשמים. אין ספק, אנחנו מסכימים כמעט מיד, הבלגים של קאנינגהאם והקבוצה הקנדית לא נראים הכי טוב. הבלגים אנרגטיים מדי - לא תכונה טובה בסוסי משא המושכים עגלה. הקליידסדיילים של קרלו לא מתואמים ונראה כאילו הם נלחמים זה בזה. הקרב יהיה בין מסנג'ר, יודר, ווארינג וקנכט, אנחנו מסכימים. אני שם את הכסף על ווארינג או מסנג'ר. הם נראים טוב היום. בריטני מתעקשת על יודר. 

השישייה של קסטגנסו. אלווד (שמאלי קדמי) לא מתרגש 

 העגלה של מסנג'ר מתקרבת אלינו. ברקע, שישיית הבלגים של קאנינגהאם.

ארבעת המובילים ממתינים לתוצאות. מימין לשמאל: קירק מסנג'ר, טוני קנכט, ארלן ווארינג ופרימן יודר

טוב, אחסוך לכם את התהיות - בריטני שכחה יותר דברים לגבי סוסים מאשר אני אי פעם אלמד. כמובן שהיא צדקה. בסופו של דבר, טוני קנכט סיים במקום הרביעי. ווארינג שלישי, קירק מסנג'ר שני ופרימן יודר פעם נוספת סיים עם המקום הראשון. 

 

היה מדהים.

אחרי שהקהל יוצא, בריטני ואני חוזרים אל האורוות. מרבית הנהגים מכירים אותה כבר שנים. לפני שהם יצאו לדרכם ואנחנו נחזור הביתה, אנחנו באים לומר שלום, לברך את הזוכים, לצלם תמונות אחרונות ולהגיד להם "להתראות בשנה הבאה".

היה אדיר. 

אם אתם מגיעים לאיזור צפון קליפורניה בסביבות אמצע ספטמבר, תבדקו אם אתם יכולים להגיע לדראפט הורס קלאסיק של גראס וואלי. זו ההצגה הטובה בעיר...

תמונות נוספות:

בריטני וסוס פרצ'רון  של מסנג'ר. זה הסוס שהוביל את דקוטה מסנג'ר לניצחון בכרכרות הנשים

רגע לפני התוצאות של השישיות, ג'ון קאנינגהאם מקבל פרס על מפעל חיים. קאנינגהאם מגיע לדראפט הורס קלאסיק כבר מ1988

לחץ? איזה לחץ? קלוז-אפ על אלווד (עם הפרצוף הלבן) והמבט המשועמם שלו. ג'יי קצת יותר לחוץ.

 "טיטאן" - סוס פלך אנגלי של חוות ווארינג

 הכרכרה של קירק מסנג'ר הנושאת את שם אחיו.

 

 הכרכרה של פרימן יודר, עם בריטני שמספקת לנו תחושה של הגודל

 

 

 מבט על האורך של כרכרה עם שישיה (במקרה זה, הכרכרה של קירק מסנג'ר). המושבים ברקע מספקים סקאלה נוחה להשוואה. שימו לב לכך שהסוסים נעים בקצב כה אחיד עד כי נראה כאילו לכל זוג יש רק ארבע רגליים.

 בתצוגת העגלות

עגלת כלולות בתצוגת העגלות

זהו. מצא חן בעיניכם? כן? לא? אולי? אם יש לכם מה לומר, ביקורת, תחנונים, איומים, סחיטה או הצעת שוחד - תכתבו תגובה. מבטיח לא לנשוך :P